newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הפכה ישראל את הערבית לשפת האויב?

כשערבים שומעים יהודים מדברים ערבית טובה הם מיד חושדים בהם שמקור השליטה בשפה הוא בשירותי הביטחון. זה לא תמיד היה ככה. ערבית הייתה, ויכולה להיות שוב, שפה של תרבות, אמנות וחיבור לאזור

מאת:

היה משהו משמח ומעציב גם יחד בעיניים של חסן אבו-זאיד, הכתב של קול ישראל בערבית, שנפערו לפתע לרווחה. "איך קוראים לו?" הוא שאל אותי, מתוך עניין, מצביע במבטו אל עבר הדובר שעמד אותה העת על הבמה ונשא את דבריו בערבית. "זה אסף דוד", אמרתי, "הוא חוקר באוניברסיטה העברית". אבו-זאיד ניער את פניו בחוסר אמון. "מה?!", הוא אמר, "הוא יהודי?! וואללהי פָכָּרְתוהו אבּן ערבּ". "אני חייב אותו לריאיון", הוא אמר, "תוכל להעלות אותו אלי עכשיו?".

הסתכלתי על אבו-זאיד, ועל אסף שבדיוק סיים את ההרצאה שלו ופינה את מקומו לדובר הבא. "זה פאנל", אמרתי לו, מנסה לדבר בלחש, "לא יפה להוציא אותו באמצע. תתפוס אותו לריאיון איך שיסתיים". אבו-זאיד הסכים. על פניו נותרה ארשת חזקה של השתוממות. חיוך שמעורב בפליאה ובהפתעה גמורה. כאילו שאל את עצמו – איך זה יכול להיות לעזאזל?

בדרך הביתה בחזרה מבאר שבע, מאוניברסיטת בן-גוריון, מהכנס הראשון אי פעם שהתקיים בה בשפה הערבית ושהייתי בין מארגניו*, חשבתי גם על הדברים של אבו-זאיד. היה בהם כאמור, משהו משמח, במיוחד הדרך שבה השפה הערבית גרמה לו לרצות לראיין את אסף ולהביא את הקול היהודי הזה, בערבית, אל שידור בטלוויזיה.

אבל מנגד, היה בהם גם משהו מייאש, מעציב. הפליאה על כך שיהודי, שחי בלב המזרח התיכון, במדינה ששפתה הרשמית היא גם ערבית, שמשפחתו היגרה אליה ממדינה ערבית אחרת, שהערבית הייתה שגורה במשפחתו דור אחר דור אחר דור, מסוגל לדבר בערבית – הפּליאה הזאת העידה אלפי מונים על גודל התהום שנפערה בין יהודים לערבים בארץ, במזרח התיכון ובעולם כולו, ועל התהום שנפערה בין היהודים לבין השפה הערבית.

> הפרויקט של אסתר: מהפכת תרגום המוזיקה הערבית ביו-טיוב

שלטי דרכים שבהם נמחקה הערבית, אזור סלפית (קרן מנור / אקטיבסטילס)

שלטי דרכים שבהם נמחקה הערבית, אזור סלפית (קרן מנור / אקטיבסטילס)

1948 – מהפך

אין חולק על כך שהערבית חדלה מלהיות שפה חיה ודבורה בין יהודים בארץ, שהיא חדלה מלהיות סממן זהות ותרבות של יהודים, ושלמעשה היא הפכה להיות לשפת האויב שבארץ בלבד, להכל חוץ משפת החיבור לאזור. היא הפכה לְניגוד המבדיל בין יהודים לבין לא-יהודים, לשפה שלמעשה נתפסת כמנוגדת לשפה העברית וכמנוגדת לתרבות העברית. עצם העובדה שיהודי דובר ערבית בישראל – שעושה זאת לא כדי לרגל אחר הערבים, לחקור אותם או לפרשן אותם, מיומנויות צבאיות בעיקרן שדווקא הן נתפסות כחלק מהנורמה – עצם העובדה שיהודי דובר ערבית בישראל נתפסת כמשהו שהוא כמעט על קצה גבול הדמיון, שאפילו לא נחשב כאפשרי. עצם העובדה הזו מעידה על התהום שנפערה בין שתי האוכלוסיות בארץ, היהודית והערבית, ובין היהודים לבין השפה הערבית.

ההקמה של ישראל בשנת 1948 סימלה את סופו של המרחב המזרח תיכוני בו חיו יהודים בארץ. בלי לעשות יותר מדי רומנטיזציה, שכן הרי כבר בשנות ה-30 וה-40 במרחב הזה התעצבו יחסי עוינות בין יהודים לערבים ולא בהכרח קשרים חיוביים ביניהם, אבל ניתן לומר שגם אז, ובטח לפני זה, היהודים שחיו בארץ לא היו יכולים להתעלם, ובגדול גם לא רצו להתעלם, מהעובדה שהמרחב בו הם מצויים הוא ברובו ערבי. מנגד, עם הסכסוך הפוליטי שהתלהט בארץ, הפך המרחב הזה לצר יותר ויותר, ובתוכו ההבדלה בין יהודים לערבים, בין עבודה עברית לעבודה ערבית, ובין עברית לערבית.

בשנת 1948, אחרי הקמת ישראל, נוצר לראשונה מרחב במזרח התיכון בו יהודים היו לרוב וערבים למיעוט, ובו הערבית כבר לא הייתה ולא נתפסה כשפת הרוב, וגם לא כשפת האזור וכלינגווה-פרנקה (השפה המדוברת) של המרחב, וגם לא כשפה שכדאי לדעת על מנת להשתלב במרחב. ישראל הייתה לאי בלב המזרח התיכון, שאמנם על הנייר הושיטה "יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן", וקראה למדינות ערב "לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו", אבל על קרקע המציאות עשתה הכל, פוליטית, חברתית ובבניית השיח המגדיר אותה, על מנת להתרחק מהאזור, מתרבותו, מהעמים החיים בו ומהשפה השלטת שאפיינה אותו ואת תושביו עד אז – מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד – השפה הערבית.

> איך הפסקתי לפחד והתחלתי לכתוב בעברית

יוני מנדל ומייסלון דלאשה, כנס רוחות של שינוי באוניברסיטת בן גוריון (מולטימדיה - ון ליר)

יוני מנדל ומייסלון דלאשה, כנס רוחות של שינוי באוניברסיטת בן גוריון (מולטימדיה – ון ליר)

שהערבים ילמדו עברית, אנחנו נלמד ספורט

אנקדוטה משנת 1949, עת התכנסו חברי "ועדת השעות" של משרד החינוך לקביעת מספר שעות הלימוד שיוקדשו לכל מקצוע בבית הספר העברי, יכולה ללמד על מעמדה החדש של הערבית בקרב יהודים. או אז, בהמשך לגירוש ולעזיבה מתוך פחד של מאות אלפי פלסטינים, ואחרי שקמה המדינה והיהודים היו בה לרוב, והפליטים הפלסטינים לא הורשו לשוב אליה, דנו חברי הוועדה במעמדה של השפה הערבית בבית הספר העברי במציאות החדשה שנוצרה.

משה דפנא, שייצג את עמדת הזרם הממלכתי במשרד החינוך היה נחרץ מאוד בדעתו. לדבריו, מתוך המרחב החדש בו חיים יהודים כרוב, כבר אין צורך להתחשב בשפת האזור ובשפתם של הערבים אזרחי ישראל, שהפכו בן לילה למיעוט. "אם נרצה להתחשב עם השכנות שלנו עם עמי ערב", אמר דפנא, "מוטב יהיה לנו להתמסר לחינוך הגופני ולהתעמלות שכן תמיד ניפול במספרנו כלפי הארצות הערביות שבסביבה". דפנא רמז בדבריו ליחסים החדשים שהתקבעו בין יהודים לערבים במזרח התיכון – ובמסגרתם מוטב לשים את הדגש על יצירת דור תלמידים המייצגים את היהודי החזק, השרירי ומעורר האימה וההרתעה, על פני דור של יהודים דוברי ערבית שיקדמו הבנה, דיון ודיאלוג, קל וחומר השתלבות – או סיכוי להשתלבות – באזור. לאחר מכן המשיך דפנא ואמר ש"אם כן, אני מציע שיסתגלו הם, הערבים, אלינו וילמדו עברית".

דפנא הציג בדבריו כיצד במציאות החדשה הערבית הפכה להיות שפה לא פרקטית עבור יהודי הארץ, ושלפיכך לא רק שאין צורך אמיתי ללמוד אותה, אלא שלימודי הערבית צריכים להידחק אל השוליים, ואולי אז, לדבריו, "אולי אז נצליח להשתחרר סוף סוף מהנחיתות הגלותית".

שפה זרה שנייה

כך, בהמשך לדברים אלו, התגבש היחס הישראלי כלפי הערבית. לפי גישה זו, הערבית היא שפת החלשים. היא שפת הגולה, או חמור יותר – היא שפת הזר, שפה שאותה לא רק שיש למחוק, אלא שהכרחי גם לטשטש את הקשר בינה לבין יהודים, כמו גם את היכולת שלה לקשור בין יהודים לבין ערבים.

בהמשך לדברים של דפנא, ובהמשך לדיוני הוועדה, הוחלט שהערבית תילמד בארץ כשפה זרה שניה. שפה זרה שניה, ביטוי שאני מרגיש תמיד צורך לחזור עליו, על מנת להדגיש איך במערכת חינוך שהוקמה בלב המזרח התיכון הערבי, בָּמקום שבו שפת האזור היא ערבית, ושהשפה הראשונה של תושביה הילידיים היא ערבית, וששפת המקור והתרבות של חלק גדול מיהודייה היא ערבית, מערכת חינוך זו בחרה להתייחס לערבית לא רק כשפה זרה, אלא גם וידאה הריגה והדגישה את משניותה, בקובעה שהערבית תהיה "שפה זרה שנייה".

> לדבר עברית בעזה

"עאידון". שבים. יום הנכבה בעזה (אן פאק / אקטיבסטילס)

"עאידון". שבים. יום הנכבה בעזה (אן פאק / אקטיבסטילס)

הזרוּת הזו של הערבית, הרצון להיות מדינה לא-ערבית, המסתכלת מערבה, ולעולם לא מזרחה, והנמצאת בלב בלבו של המזרח, יצרה פרדוקס שבתוכו התעצבה הערבית בחברה היהודית-הישראלית המודרנית. היא התעצבה כשפה שנלמדה לאורך השנים מתוך רצון להפריד, ולא מתוך רצון לחבר. שפה שהממסד עודד את השימוש בה כשפת תרבות, חברה ומפגש – כל עוד זה נעשה במסגרת תכנית ההדרכה של מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח. שפה שלא היה לה דורש במשרד החינוך ושנדחקה אל השוליים בשל חוסר הפרקטיות של לימודהּ. שפה ש"הישרדותהּ" כנושא נלמד בבתי ספר נזקפת עד היום ל"מציליה" בשנות ה-50 – אנשי הממשל הצבאי, המגמות המזרחניות, חיל המודיעין ומשרד ראש הממשלה.

השפה הערבית ניצלה אמנם מהכחדה במשרד החינוך הישראלי בזכות ההצדקה הפוליטית-ביטחונית של לימודהּ, ובזכות הלובי הפוליטי-ביטחוני שדרש אותה ושהרגיש את חסרונם של דובריה, אבל בדרך היא גם הפסיקה להיות שפה. היא התגבשה כשפה עם קשרים הדוקים לחיל המודיעין ולשיח הביטחוני הישראלי, ושדובריה אמורים "לפטרל" בין היהודים לבין הערבים, אבל בטח לא להשתלב ולהפוך לחלק מהמרחב.

מקומה בישראל כשפה בעלת הון תרבותי, הקשורה גם לדיון, למחקר, לספרות, לתרבות, לתיאטרון, אקדמיה או למדע, מקומה זה הלך ונחלש עד שנעלם כמעט לחלוטין. נעלם כל כך עד שהפלסטינים בארץ מרגישים בעיקר חשש כשהם פוגשים יהודים דוברי ערבית, בטח אם הם צעירים, שכן עבורם, יהודי דובר ערבית הוא בעיקר חשוד כאיש מודיעין, עד שלא יוכח אחרת.

השפה הערבית נשכחה והושכחה בישראל, בחברה היהודית, כשפה חיה ועצמאית, המדברת ונושמת ומרצה הרצאות וכותבת מאמרים, כפי שעשה אסף. גם בחברה הערבית בארץ, ובטח מחוץ לארץ, קשה אפילו לדמיין את המציאות האחרת, שבה יהודים התגאו בשפה הערבית, חלקו איתם ידע ועניין בשפה, ורצו בטבעיות ובלי שֵד ביטחוני לדבר בה, ללמוד אותה, ולהתייחס אליה כחלק מעצמם, כחלק מהזהות שלהם, כיהודים, וכתושבי האזור. על מנת להיהפך פעם לחלק מהמקום בו אנו חיים, השפה הערבית תהיה חייבת לחזור ולקבל מקום של כבוד ברפרטואר הלשוני של תושבי הארץ. כרגע, גם יהודים וגם ערבים, אפילו בקול ישראל לערבית, מתקשים לדמיין את זה קורה.


* הכנס "רוחות של שינוי במזרח התיכון: התהפוכות האזוריות ודרך קריאתן בחברה הישראלית והפלסטינית" התקיים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ב-26.1.2015. הכנס התקיים במרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, והוא חלק מפרויקט של קידום הערבית במרחב האקדמי, פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים, דיראסאת – מרכז ערבי למשפט ומדיניות, ועמותת סיכוי לקידום שיוויון אזרחי, והמתקיים במימון האיחוד האירופי. הרשימה פורסמה לראשונה באתר "אפשר לחשוב".

> הגיע הזמן שהשמאל ילמד לדבר ערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf