newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עם אלוהים בגינה: שלושה וחצי סיפורים בין ירושלים ורמאללה

דפנה לא יכולה לשאת את סבלם של הקטינים המנוצלים מינית בתחנה המרכזית בתל אביב. לין נאחזת בטאבלט עם תמונת בנה המת. וח'אלד רק רוצה לראות את הים. ללכת את פלסטין, חלק אחד עשר

מאת:

"עבדתי בגינה כאשר לפתע הרמתי את ראשי וראיתי את אלוהים עומד לצדי. דיברתי אתו, ואמרתי לו, אלוהי, אני לא רגועה, אף פעם". כך אמרה לי הגברת שישבה לידי באוטובוס קו 19 מירושלים אל רמאללה.

זה היה יום קצת מוזר. מדי פעם נראה היה כאילו יש עורך שמפקח ומניע את האירועים לפי תסריט שכתב. בבוקר פגשתי את דפנה, אשה בשנות השלושים לחייה מתל אביב, ושתינו קפה ברחוב מואמן אללה בירושלים. היא סיפרה לי על מצוקותיהם של הפליטים, חסרי הבית, הפועלים והילדים הפלסטינים החיים בדרום תל אביב.

הם מגיעים לתל אביב מהגדה המערבית לחפש עבודה, אבל נופלים טרף לניצול מכל הסוגים, ובמיוחד ניצול מיני וסמים. היא סיפרה לי על ילדים רבים בני 14 ו-15 שגרים בבתים נטושים או אתרי בנייה, שחיים חיים לא אנושיים, מחפשים איך להעביר את הזמן וחשופים לסמים ומין ואלימות כדי לשרוד. דפנה סיפרה לי על כל אלה ורועדת מרוב כאב שאינה יכולה להביע במילים, והיא מביעה אותו במבטי צער ואימה.

> ירדה מהפסים: מסע בזמן על מסילת רכבת פלסטין הנעלמת

נפלאות התחבורה הציבורית. ילד בתחנת רכבת חיפה (בסאם אלמוהור)

נפלאות התחבורה הציבורית. ילד בתחנת רכבת חיפה (בסאם אלמוהור)

הגב' לין היא אמריקאית בשנות השבעים לחייה, שמלמדת בבית ספר מיוחד בירושלים המזרחית וחיה לבדה בבית חנינא. פגשתי אותה בתחנת האוטובוסים בצהריים ואך שאלתי אותה מתי יוצא האוטובוס לרמאללה והיא התחילה לדבר איתי. "אתה מדבר ערבית!" "כן גבירתי, אני מדבר ערבית". "מאין אתה?" "אני מכאן". "באמת?!"

גב' לין סיפרה לי כיצד הגיעה לירושלים משבדיה, שם חיה עם בנה. היא סיפרה לי על מות בנה השני כשהיה בן 34. בנה הצטרף לארגון הבונים החופשיים ולאחר מכן קרתה לו תאונה והוא מת מיד. היא סיפרה לי על כאב אובדן בנה, על חייה בסטוקהולם וברלין ואאכן, שם עבד בעלה הקודם. היא הוציאה את הטאבלט שלה והראתה לי תמונה של בנה המנוח. לין סיפרה לי על אמונתה העמוקה באלוהים ובדת, ואיך היא שמה את מבטחה בה' אשר שמר עליה למרות שהתרחקה ממולדתה ואיבדה את בנה והתגרשה פעמיים. היא הוציאה מתיקה חוברת על אהבת ישו המשיח והתנצלה שהיא אינה מנסה להעביר אותי אל הדת הנוצרית, אבל היא עצמה שואבת שמחה מדת זו.

לא הייתה לי בעיה לקחת את החוברת ולקרוא אותה, וחשבתי על אותן שתי נשים שפגשתי בפעם הראשונה, אחת ישראלית שסיפרה לי על מצוקותיהם של אנשים אחרים, ואחת אמריקאית שסיפרה לי על מצוקותיה היא, ועל חייה השמורים בתוך הטאבלט שהיא נושאת עמה. דפנה שואלת את עצמה איך תוכל לעזור לאותם מוכי גורל, אותם ילדים פלסטינים בתל אביב, בעוד שהגב' לין סיפרה לי על הילדים שהיא מלמדת בבית הספר, כמה שפר עליהם גורלם שהם לומדים בבית ספר מיוחד שנותן להם את כל האפשרויות לעצב את עתידם, ליהנות מזמנם ולהפליג במרחבי הידע.

להקשיב בלי אוזניות

אחד הצדדים החיוביים של האיסור הישראלי על כניסת פלסטינים מהגדה לישראל במכוניותיהם הפרטיות הוא חובת השימוש בתחבורה הציבורית, האוטובוס. באוטובוס יש חיי חברה מלאים, וממש הפוכים משאר העולם, שבו אנשים קוראים בכל עת שהם מוצאים את עצמם לבד, למשל בהמתנה לרופא השיניים, או בשעת נסיעה ברכבת התחתית וכו'.

אנחנו סקרנים ורוצים מאד לשוחח באוטובוס ולהסתכל על כל הנוסעים ולדבר עם האדם היושב לצדנו. אנחנו מתוודעים אליו/ה, שומעים את החדשות מהעיר שהוא/היא בא/ה ממנה, רוכשים מידע על האנשים שסביבנו ועל תרבויות אחרות. חיי החברה מאד חשובים לנו. אני לא מבין איך הם, בעולם המערבי, שמים את המושבים אלה מול אלה באוטובוסים וברכבות, ובכל זאת אף אחד לא מדבר עם השני. כולם שמים אוזניות ומחזיקים בטלפונים חכמים ומדפדפים או קוראים בעיתונים או ספרים.

ברמאללה פגשתי את ח'אלד בבית הקפה "הזמן". באותו יום היה ח'אלד במצב רוח רע. זה עתה קיבל תשובה שלילית מהקונסוליה האמריקאית, שדחתה את בקשת הוויזה שלו לאמריקה. "אני שונא גבולות ודרכונים, אני שונא שגרירויות וקונסוליות וסוכנויות נסיעות ותיירות, אני שונא אזרחויות ולאומיויות ואת כל החלוקה של בני אדם לקטגוריות".

ח'אלד סיפר לי שהמנהל האזרחי סירב לתת לו אישור כניסה לישראל. הוא רצה לנסוע לחיפה לבקר כמה חברים וליהנות מרוח האביב על חוף הים. "איך אני יכול לבקר בחוף הים?" שאלני ח'אלד כשגבותיו מביעות תסכול. "אמור לי, חברי, איך זה שאורך חופי כדור הארץ מגיע ל-800 אלף קילומטר, אך לי אסור לראות אפילו מטר אחד מהם? אני לא מבין, יותר מ-70 אחוז מכדור הארץ הם מים, ולי אין דבר מכל זה".

כשחזרתי בערב לביתי ברגל נתקפתי עייפות וחשבתי על כל אלה שפגשתי והרהרתי בדאגותיהם, דפנה ולין וח'אלד. לכל אדם בעולם הזה יש דאגות שמעסיקות אותו, ושהוא רוצה לדבר עליהן. הבו לי את דאגותיכם. כולי אוזן!

הפוסט נכתב במקור בערבית, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

> הולך בתלם: מסע בזמן בבית לחם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf