עיריית ב"ש סגרה את המולתקא, אנחנו נפתח אותו מחדש

הכתיבה, במקרה הזה, היא המשך ישיר של הסחיבה. לפני כשבועיים, במשך שעות ארזנו והעברנו ארגזים, הגוף כאב, והלב כאב. כך הסתיימו חמש עשרה שנים של מרחב ערבי-יהודי משותף בבאר שבע. כך תמו ימיו של "מולתקא-מפגש" במקלט העיריה, אך המולתקא תמשיך ותפעל ממקום אחר לאחר סיום גיוס ההמונים.

סיימנו לפנות את המקום, לפי הסכם שכפתה עלינו עירית באר שבע לפני כשנתיים. וכאבנו, כי עבודת נמלים השקענו במועדון התת-קרקעי, שהפעיל פורום דו קיום בנגב מאז 2006. עד שכוחות הימין גזרו עליו כליה, בשיתוף פעולה לא מזהיר עם ראש העיר.

הרגשות הציפו. בכל מקום היו מפוזרים זיכרונות. מלידתו של רעיון המרחב התרבותי המשותף, דרך ועדת ההיגוי שהגתה מסגרת. קיבלנו מקלט מוצף מים, ללא חשמל. שיפצנו בעזרת מתנדבים. תיקנו ופרשנו מחצלות ושטיחונים. צבענו והכנסנו מזגנים. ולאחרונה, אחר שבריוני ימין התחילו לפגוע ברכוש, הותקנו לצערי גם מצלמות.

ערכנו סדנאות ללימוד ערבית. כינסנו אירועים להיכרות עם התרבות הבדואית וסמינרים ללימוד סוגיית ההכרה. קיימנו דיאלוג יהודי ערבי קולח וחופשי, גם כשהיה מאד קשה. חגגנו בצוותא חגים מסוימים. ציינו את יום העצמאות, אבל גם את הנכבה. עסקנו בפיתוח הנגב ובסוגיות של תכנון מקומי, חינוך ותעסוקה, אבל גם בהריסת הבתים ובאלימות הכיבוש. וגם: בלילות קשים, במהלך "המבצעים הצבאיים" ברצועה, "קלטנו" במקלט את תושבי השכונה שנחרדו מהטילים, וביקשו הגנה.

עובדי הפורום והמתנדבים הרבים אהבו את המקלט, שהיה מאיר פנים ומיוחד במינו. חדר המדרגות האפרורי הוביל בדרך כלל לתערוכת צילומים של נשים בדואיות ולתמונות שובות לב של ילדיהן. הדוכן שפע מידע ופרסומים בדבר זכויות האדם. הספרייה עמוסה ספרים על הנגב ופיתוחו, על החברה הבדואית, על הדין הבינלאומי ועוד. המחשבים אצרו מידע חשוב וייחודי על קהילות לא מוכרות. החדרים הגדולים נטולי המחיצות יצרו חיבורים קהילתיים מפתיעים.

המקלט האפלולי הפך לאתר שנשבה בו רוח רעננה של שינוי, ואולי גם קצת של מהפיכה. הקפדנו על מגוון סוגיות ועל ריבוי קולות: מהקרנת הסרט "זהב לבן עבודה שחורה" על האפליה במפעלים באזור דימונה, ועד ל"זיכרון בסלון" עם פליט שואה. ממפגש עם דיירות בדיור הציבורי ועד דו-שיח עם פליט מסודן, ודיאלוג סוער עם פעילים ביום הגאווה. מהדרכה מרגשת לקראת טיול במרוקו ועד דיון כואב בנושא מאסרים פוליטיים בשטחים.

פינוי המולתקא אינו עומד לבדו, כפי שראינו בחודשים האחרונים: מנעילת שערי גלריה ברבור בנחלאות בירושלים ועד הדחת השדרנית לוסי אהריש מערוץ 13, מסתימת הפיות בחלוקת פרס ישראל בירושלים ועד האיסור על כניסת מנכ"ל בצלם לבית הספר הריאלי בחיפה. וגם: ממכות האלה שספג הרב אריק אשרמן ועד האגרופים שהטיח שוטר בח"כ עופר כסיף.

הרוח הרעה הנושבת בארץ לא פסחה עלינו: הפגנות עוינות, מלוות בתואנות שווא ובתלונות מצוצות מהאצבע, הובילו עד מהרה לתביעה לסגירת המקום. המנהיגות המקומית נכנעה כעלה נידף ונתלתה בתירוצים משפטיים למיניהם. המשפטנים בעיריית באר שבע עשו עד מהרה רצון אדוניהם, והגו כתבי טענות מביכים, כאילו לא למדו דבר על חופש הביטוי בפקולטה למשפטים.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שאליו עתרנו, התיר את הסגירה תוך שהוא מנפק פסק דין דל ופשטני, שלימד על תפישת המרחב הציבורי כטריטוריה שבה האדון הפוליטי קובע לבדו את התכנים ומעצב את גבולות החשיבה. הסערה שנקלענו אליה היתה גדולה, ולימדה עד כמה שבריריוֹת ההגנות החוקיות והציבוריות על הסובלנות במקומותינו.

ובכל זאת רשמנו ניצחון. בדיון בעתירתנו נגד הסגירה שבה ייצג אותנו עו"ד דן יקיר, הורה בג"צ על המשך פעולת המועדון עד לתום החוזה. בתוך הדיון התגבשה בבית המשפט העליון ההכרה, שעליו להגן על מרחבי תרבות ושיח מפני התנכלות פוליטית. נכון, העיריה היא בעלים של נכס ציבורי, ומקצה אותו לפי סדר עדיפויות שהיא קובעת. אבל מרחב זה הוא ציבורי, ואינו שייך רק לרוב אלא גם למיעוט. וכפי שעיריית ירושלים בשליטה חרדית אינה זכאית למנוע תמיכה כספית מבית תרבות להט"בי, כך עיריית באר שבע אינה מוסמכת למנוע מרחב של דיון ציבורי מקבוצות החושבות אחרת. היא אמורה לאפשר תרבות מגוונת לקהילות שונות בשטחה, ולא לצנזר ולעקור את מי שחושב אחרת.

הדיונים בהיכל המשפט רק חיזקו את תחושתנו, שהמאבק שלנו לא סובב סביב גורלו של מקלט תת קרקעי בבאר שבע, אלא על הגנתם של חופש הביטוי ושל עקרונות היסוד של חברה משותפת ודמוקרטית, עבור אזרחיה היהודים והערבים כאחת.

אבל בשיא הייאוש, פנה אלינו איתמר ויצמן מהברית הישראלית והציע סיוע בבניית קמפיין להצלת המולתקא. יזמנו קמפיין ויצאנו תוך ימים ספורים לדרך. הבנו שאנחנו לא לבד, ושיש תקווה. התחלנו לחלום באומץ על מקום קבוע. ונדהמנו לגלות, שתוך שבוע הגענו ל-30% מהיעד.

אנחנו בטוחים: המולתקא יקום כעוף החול ויפעל ללא מורא.

חיה נח הא מנכ"לית פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי