newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אף אחד לא מקשיב לפרס הפלסטיני

בזמן שהפוליטיקאים הישראלים עומדים בתור כדי לחבוט ברשימה המשותפת, מחמוד עבאס עומד בצד, מושפל, מושיט יד שאף אחד לא לוקח, מדכא את בני עמו בשם "השלום" שישראל לא מוכנה לעשות. להלוויה שלו אפילו נתניהו לא יגיע

מאת:

ערבים ויהודים, בישראל, פלסטין בעולם הערבי ובכלל, אני מבטיחה לכם שבפעם הבאה שפרס ילך לעולמו איימן עודה ויתר הח"כים של הרשימה המשותפת כולם יבואו להלוויה! חאלס? סיכמנו? יאללה חפרתם.

עד אז, בואו נזרוק קצת אור על מי שבאמת בא וקיבל על הראש על זה, מי שעוד מעט גם הוא ילך לעולמו. בואו נדבר למשל על אבו מאזן, שהגיע לחלוק כבוד אחרון, בכה והתאבל עם הישראלים והושיט שוב יד לשלום בלי שימצא יד יהודייה מושטת לעברו.

> "מחנה השמאל היהודי" שוב תוקע סכין בגב

מחמוד עבאס בהלוויתו של שמעון פרס (אמיל סלמן / פלאש90)

האיש בן 81. לא יהיה לו תחליף לעולם, ואף מנהיג פלסטיני שיצמח לא יעז לשחק את משחק "הגישה החיובית", הזאת שכשלה וירדה לטמיון. מחמוד עבאס בהלוויתו של שמעון פרס (אמיל סלמן / פלאש90)

למה כולם מטילים על איימן עודה את האחריות להריסת הגשרים, שאף אחד לא בונה מלבדו? איך שר כמו גלעד ארדן כותב בחוצפה על "הפרצוף האמיתי" של האיש שהוא-הוא האחראי המרכזי על הדו קיום במדינה, ועוד מבקש מעם ישראל הצמא לעוד מנה של שנאה "תשתפו" כדי שכולם ידעו מי הוא איימן עודה האמיתי?

כתבתי לכם בשבוע שעבר על שארית השמאל הציוני, שמתוסכלת מהפלסטינים אזרחי ישראל על כך שאלה לא בכו והתייסרו דיים, והחמיצו הזדמנות פז לשיקום היחסים בין העמים ליד ארונו של פרס, שנטרק על אצבעות שוחרי השלום והכאיב להם מאוד. תכלס, מזמן כבר הפסקנו להיות מופתעים מהתנהגות השמאל הציוני הזה, ואף אחד כיום לא מבין ממש מה הם רוצים: כן ממשלת אחדות, לא ממשלת אחדות, כן פתרון מדיני, אין פתרון, להקים התנחלויות או שמתנגדים להתנחלויות?

הפלסטיני שצועק רק על פלסטינים

עד שיצמח שם סוג מעוות של עמוד שדרה, אני מבקשת להבין למה עם ישראל המתלהם, האחר, הימני, הדתי והציוני לא מוציא את כל הזעם שלו באופן דומה על המנהיגים מהימין ששולטים בו? למה הם לא מתחשבנים עם שרה וביבי נתניהו שעמדו בהלוויה והתחבקו עם מנהיגי העולם בחיוך מאוזן לאוזן כאילו עמדו בקבלת פנים של חתונת בנם, כשיום למחרת הממשלה אישרה בניית יחידות דיור במקום עמונה? איך העולם סלח לימין על נטרול דרך-השלום-כביכול של פרס, ולא שם לב שיש פלסטיני זקן אחר שנולד בספד (צפת) שבצפון, הפך פליט בעולם וחזר להיות הנשיא של הרשות הפלסטינית אחרי ערפאת – שעדיין מנסה לקדם משהו?

האיש הזה, שהיום מחזיק את הפלסטינים בגדה, ומצליח לדכא כל ניסיון מרד או אינתיפאדה, לטובת ישראל כמובן, עושה הכל כדי לשכנע מישהו לחזור לתהליך המדיני. דור שלם של נפגעי אוסלו צמח בין רגליו של עבאס מעבר לגדר. מאות אלפי פלסטינים רואים את סרטן ההתנחלויות מתקרב וצומח ונבנה על אדמתם, את הגדר שחונקת את הנפש והנשמה, את הכלכלה שקורסת, ואת עזה שמתפוררת כבר עשור.

למרות כל אלה אבו מאזן איכשהו מצליח עדיין להוביל את העם בדרישה לשלום ולהסכם בלי התנגדות פעילה ושימוש בכוח, והישראלים חושבים שהמצב הזה יישאר לעד. מבחינת הפלסטינים עבאס עשה הכל, אבל הכל, כדי להסדיר את הסכסוך. הוא ניסה, יזם, הושיט יד, התחנן, הסתובב בעולם והסכים לכל יוזמה ערבית, סעודית, צרפתית, רוסית או אמריקאית לשלום, בזמן שבבית הוא ספג מלחמות מדממות על עזה, והביקורת הפנימית עליו מגיעה לשיאים חסרי תקדים בעקבות ההגעה להלוויתו של פרס.

> כשבנט קורא "למסור את הנפש", למה הוא מתכוון?

שרה ובנימין נתניהו עם מחמוד באס בהלווית פרס. (עמוס בן גרשום, לע"מ)

כמו מארחים בחתונה של בנם. שרה ובנימין נתניהו עם מחמוד באס בהלווית פרס. (עמוס בן גרשום, לע"מ)

ואילו בצד הישראלי מתעלמים מעבאס, ומתאמנים על הספורט הלאומי החדש של לבעוט ברשימה המשותפת מכל צד אפשרי על כך שחבריה לא התנהגו כמו "בני אדם", וכל חברי הקואליציה עסוקים עכשיו בחיסול התדמית הכל כך מאיימות של הרשימה המשותפת שמשדרת, רק משדרת בינתיים, שהיא שואפת למציאות אחרת ליחסי ערבים ויהודים במדינה. לפי הימין, שהכריז מתקפת דה-לגיטימציה אקטיבית ואגרסיבית יומיומית, הרשימה המשותפת היא מקור כל הרוע. חיסול תדמיתי זו הדרך היהודית לקטול כל דבר מאיים, לרדוף, לרדוף להתלהם ולתקוף, ואז לחפש את היעד הבא. למדנו את זה כבר עם התנועה האסלאמית. אני רק מזכירה לכם שביבי נאם בדיוק לפני שנה שהוצאת התנועה מחוץ לחוק תרגיע את ירושלים ואת אינתיפאדת הסכינים. חברי הכנסת הערבים הואשמו בתמיכה בדאעש, ועכשיו פעילי בל"ד כולם חבורה של "בוגדים". כולנו עומדים בתור לנטרול התדמיתי הזה.

אבל אבו מאזן, עם דרכי הנועם שלו והמסר הפייסני והוויתור האינסופי מבחינת הפלסטינים, לא עושה רושם על אף ישראלי ובקושי מצליח לזכות לכותרות בעברית. אפילו כשאמר "אני לא אחזור לספד (צפת)", ורמז בגסות שיש פלסטינים שהפסיקו לחלום על השיבה לכפרים שלהם – גם זה לא עזר ליחסי הציבור שלו בקרב ישראלים. זאת למרות שסוגיית זכות השיבה היא אחת הפרות הקדושות לפלסטינים, ואחד המכשולים הגדולים מצד היהודים.

אבל למה להקשיב לאבו מאזן? זה לא ערפאת המיליטנטי החמוש, שהלך לעולמו בלי להוריד את חליפת החאקי הצבאית שלו. זה עבאס האינטלקטואל, דובר השפות, עם החליפה והעניבה, שלא צועק על אף אחד מלבד על המפגינים נגדו ברמאללה. זה שמפעיל כוח רק על בני עמו, שרותחים מזעם בתוך סיר הלחץ השקט שנאטם לפני 11 שנים עם עלייתו לשלטון. מאז כמובן אין בחירות, יש רק פילוג ומתח, פלישות צבאיות ותיאום ביטחוני ברמות הכי גבוהות עם ישראל.

אני מזכירה לכם שהאיש בן 81. לא יהיה לו תחליף לעולם, ואף מנהיג פלסטיני שיצמח, אם בכלל, לא יעז לשחק את משחק "הגישה החיובית", הזאת שכשלה וירדה לטמיון. לצעירים הפלסטינים, דור שלישי לכיבוש, יש מסקנה אחת שהיא כנראה נכונה: שהיהודים לא יזוזו עד שיכאב, יכאב מאוד. אז חבית הזעם הפלסטיני והתסכול מהכיבוש הצבאי והשליטה בחיי הפלסטינים תתפוצץ באינתיפאדה הבאה, בדיוק אחרי שביבי ושרה יודיעו שלא יגיעו להלווית הנשיא עבאס ברמאללה שבמוקטעה, כי הם לא חלק מהאבל הלאומי ומהכאב של העם הפלסטיני. הם רק אלו שגורמים לו שנים כה רבות.

> קיצור תולדות הזמן על פי משרד החוץ

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf