סרט חדש מביא למסך את אירועי מאי מהזווית הפלסטינית

ביום ראשון 12.12 יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט "עדויות מאי 2021" במסגרת פסטיבל סולידריות. הסרט, שנעשה בהתנדבות בידי פעילים ויוצרי קולנוע, ביניהם עבד אבו שחאדה, אסנת טרבלסי, חנאן נפאר, פיליפ בלאיש, סכנדר קובטי, אבי מוגרבי, הנא עמורי, יארא גראבלי שאהין, רחל לאה ג'ונס, לירן עצמור ועוד, מציג עדויות של תושבים מיפו ומלוד, שמדברים על אירועי מאי 2021 ומציגים את הנרטיב שלנו, הפלסטינים, לאירועים.

עוד בטרם הוקרן, כבר הספיק לעורר סערה, כאשר ח"כ שלמה קרעי מהליכוד כינה את הסרט במכתב לשר התרבות, חילי טרופר, "מופע ציני ומסית", ודרש לעצור את הקרנתו.

עם תחילת אירועי מאי, התאספו פעילים מיפו ומלוד, תחילה כל קבוצה בנפרד, והחלו לתעד את האירועים שהתרחשו בעקבות פינויי משפחות בשייח ג'ראח, וההתקפות על עזה במבצע "שומר חומות", שהובילו בתורן להפגנות ומחאות. ביפו, הקבוצה פעלה תחת השם "ועדת חירום", ובלוד הקבוצה פעלה תחת השם "עינכ על ליד", בתרגום חופשי "שים עין על לוד".  מהתיעוד נולד "עדויות ממאי 2021".

הקבוצות עסקו בכל מה שקשור לדיכוי הפגנות ומחאות של האזרחים הפלסטינים, למעצרים, לפגיעות באנשים כתוצאה מאלימות שוטרים או מתנחלים, לאיומים על יחידים ועל משפחות, ועוד. הפעילים בשטח ליווי את התושבים ועמדו אתם בקשר רציף בסיוע משפטי, חברתי ורגשי.

חוסר אמון מוחלט ברשויות

"תחילה היה תיעוד בטבלת אקסל, כי לנו הפלסטינים אין גוף שמתעד בצורה שיטתית את המתרחש. למשל באינתיפאדה השנייה, הרבה אירועים נשכחו כי לא היה תיעוד מקיף ומקצועי. חשבנו תחילה שהתיעוד ישמש רק לצרכים משפטיים, למחקרים ולדוחות עתידיים, לארכיון וכיוצא באלה. לא תיארנו לעצמנו שיהפוך לסרט", אומרים הנא עמורי, פעילה פוליטית, ועבד אבו שחאדה, חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, שניהם שותפים בוועדה וביצירת הסרט.

"היתה לי שיחה אקראית עם הקולנוענית אסנת טרבלסי, על חשיבות תיעוד האירועים. הצילומים קרו תוך כדי מעצרים, במהלך ביקור אצל ילד שנפצע מרימון שהשליכה המשטרה, תוך כדי מעצר של תושב יפואי ותוך כדי המשטר הצבאי שכפו עלינו", אומר אבו שחאדה. "עם כל הבלגאן מסביב, התאספנו הפעילים והצוות המקצועי ליצירת הסרט".

אחת התמות המרכזיות העולה מתוך העדויות היא חוסר האמון המוחלט של התושבים ברשויות המדינה.

"לא ביקשתי מהמשטרה שיגנו עלי כי אני לא חושב שזה רעיון טוב", אומר סארי עספור, ילד בן תשע, בסרט, בו הוא מספר על רימון הלם שספג מהשוטרים. אחרים מדברים לא רק על כך שאין למי לפנות להגנה, אלא תחושה שהמשטרה עוינת. "המשטרה רוצה לנקום. ביפו רגילים ששוטר מאיים. אין לנו עם מי לדבר, אין בפני מי להתלונן", אומר בסרט מוחמד מסרי, שמתאר איך שוטרים היכו תושב יפו וחנקו אותו.

בסרט גם עדות על התעללות בילדים המחזיקים בכלב שנראה למשטרה יקר מכדי שילד פלסטיני יפואי יחזיק בו; תיאור של פלישה לחדרה של אסיל, סטודנטית צעירה, שהתעוררה משנתה כשמול עיניה שוטרים חמושים, ואיומים על אמא וילדיה שישרפו אותם כמו שנעשה למשפחת דוואבשה.

אחת העדויות הקשות בסרט נוגעת לרצח של מוסא חסונה בלוד. כאשר מנאל, גיסתו, מתארת את הרצח ואת מה שקרה אחריו, נראה שהיא עדיין חוששת שלא יאמינו לה כי היא מוסיפה באופן מכמיר לב, "רואים בסרטון, הכל מצולם". הצורך הזה כל כך מתחבר לחיינו ביום-יום: אנחנו תמיד צריכים להוכיח שאנחנו בסדר, שאנחנו לא בעד אלימות ושאנחנו בני אדם, בדיוק כמוכם.

העדות של מנאל מכעיסה וכואבת, כשהיא מדברת על הקלות שבה מתנחל חמוש ירה בחסונה, על כך שהרוצח נעצר ללילה אחד בלבד, ועל רכבים שהגיעו בזמן הלוויה, מהם השמיעו שירים שמחים ונופפו בדגלים ובנשק, פרטים שהתקשורת הישראלית לא טרחה לדווח עליהם.

"התקשורת לקחה צד, שיתפה פעולה עם המשטרה ועם הגרעין התורני, והציגה רק את הצד שלהם. זאת היתה המטרה הראשונית של הסרט – להציג את הנרטיב הפלסטיני, ללא פילטרים וכמובן ללא מכבסת מילים שהתקשורת השתמשה בה, כמו 'ערבים מתפרעים'", אומרת חנאן נפאר, פעילה פוליטית מלוד וממארגני הפרויקט והסרט.

חוויה יום-יומית

כמו אזרחים פלסטינים רבים במדינה, העדויות בסרט נשמעו לי מוכרות להכאיב. אלה דברים שאני רואה וחווה מגיל אפס. אני רגילה לשמוע ששוטרים ללא צווי חיפוש פורצים לבתים כמו עבריינים, לכן הסיפור של אסיל, ששוטרים נכנסו אל חדר השינה שלה, לא הפתיע אותי; לפני כשנתיים, שוטרים נכנסו לבית של שכנה שלי כשהיתה ללא כיסוי ראש, ישר אל הסלון.

גם את האלימות המשטרתית כלפי קטינים חוויתי על בשרי, כששוטרים עיכבו את הבן שלי בערב ראש השנה לפני כמה שנים, לפני שמלאו לו 14 שנים, דיברו אליו בצורה ביריונית ואלימה ואיימו לפגוע בו פיזית, ולמרות שהתלוננתי במח"ש, דבר לא קרה. גם את האיומים אני מכירה מקרוב: במאי האחרון מישהו כתב לי בפייסבוק שהוא הולך לפגוע במתפללים במסגד אל-אקצא ולהרוג "כמה שצריך". העברתי את הדברים למשטרה, ומעולם לא חזרו אלי. "זה נכון", אומר אבו שחאדה, "פשוט הפעם האירועים היו מרוכזים בתקופה רצופה וקצרה. אותם אירועים מוכרים, יומיומיים, אך על 'סטרואידים'".

למרות שהיא פעילה פוליטית ותיקה, ולא רק ביפו, את הנא עמורי ההתרחשויות כן הפתיעו. "ישנה העתקת פרקטיקות מהשטחים, כמו תקיפות חוזרות עם רימוני עשן והלם, כמו מעצרים של קטינים או תקיפות של קטינים והתעללות בהם. לא היה הבדל בין ילד לבוגר, כולם היו על הכוונת". עמורי הופתעה גם מכך שהמתנחלים הראו שהם חמושים בצורה גלויה ובוטה, כמו בשטחים.

הסרט נוצר ללא תקציב וללא "בעלים", כדי להשמיע את הקול שלנו, של הפלסטינים, כדי שיידעו כי למרות שהתקשורת הציגה שוב ושוב את הלינץ' שבוצע בפלסטיני בבת ים כדבר "חריג", זה ממש לא היה חריג. לכן הסרט הזה, בעיניי, הוא הסרט החשוב ביותר שתראו השנה, שיוכל לפתוח לכם את העיניים למה שקורה כאן יום יום, רק בצורות ובמינונים מעט שונים.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית