סקר בלעדי: רוב הישראלים בעד שותפות בין יהודים וערבים

מהתבוננות במערכת הבחירות בישראל ובקמפיינים השונים, ניתן בקלות לקבל את הרושם שאזרחי ישראל נכשלו בבניית חיים משותפים. המפלגות מפיצות אמירות פוגעניות ויורות סיסמאות גזעניות לכל עבר, ככל הנראה מתוך אמונה שזו הדרך להרוויח קולות.

חבל שמנהיגי ישראל לא קשובים יותר לרוב באוכלוסייה שתומך בערכים של שיתוף פעולה, מאמין שישנם כבר היום יחסים חיוביים בסך הכל בין המגזר היהודי לערבי ומכיר בזהות הלאומית של האחר – העם היהודי והעם הפלסטיני. תובנות אלה אינן הזיה של שמאלנים אלא תוצאות של סקר דעת קהל מיוחד שנערך במיוחד עבור "שיחה מקומית" כשבוע וחצי לפני הבחירות. הסקר נכתב ונותח על ידי ד"ר דליה שיינדלין ודוד רייס, בשיתוף צוות "שיחה מקומית". איסוף הנתונים נעשה בתאריכים 28.3-1.4 על ידי "חברת הגל החדש", באמצעות פאנל אינטרנטי, עם מדגם של 414 ערבים ו-411 יהודים. טעות הדגימה של 3.5%. (כאן ניתן למצוא את נתוני הסקר המלאים).

למרות הדימוי הרווח של שסעים ועוינות בין המגזרים, רוב היהודים, 53%, ענו שבחיי היום-יום שלהם היחסים בין יהודים וערבים הם לרוב חיוביים. רק כשליש העידו על יחסים שליליים על בסיס חוויות אישיות. מיעוט קטן עוד יותר, 13%, אמרו כי אין להם מספיק מגע עם החברה הערבית כדי לענות על השאלה. כלומר, הרוב הגדול, 87% מהמדגם של היהודים, חווה את עמדתו על בסיס ניסיון אמיתי.

פילוח לפי אידיאולוגיה בקרב יהודים מפריך את הטיעון המוכר לפיו "אנשי הימין מכירים ערבים טוב יותר מהשמאל" (הן פלסטינים בשטחים והן אזרחי ישראל) משום שהם גרים קרוב אליהם, בניגוד לשמאלנים תושבי תל אביב ופרווריה. הסקר מראה תוצאות הפוכות: 20% מהימין המובהק בקרב יהודים השיבו שאין להם בכלל מגע עם ערבים בחיי היום יום. בקרב השמאל היהודי רק 6% אמרו שאין להם מגע. גם בקרב המרכז היו מעטים מאוד שלא מכירים ערבים – 9%.

טיעון נוסף של אנשי ימין הוא שיחסיהם עם ערבים טובים, ומי שמסית את הערבים למחאות ולהתנגדות הם ההנהגה הערבית ופעילי שמאל. בפועל שיעור המשיבים הימניים שאומרים כבר היום שהיחסים שליליים גבוה משמעותית (40%) לעומת השמאל (24%). הסקר לא יכול להכריע האם מגע חיובי הוא הגורם לאידיאולוגיה הפוליטית או התוצאה שלה, אך הנתונים אכן מצביעים על קשר בין מגע ובין הערכה חיובית של היחסים.

הפתעה משמעותית יותר בסקר היא הנתונים בקרב המשיבים הערבים: שלושה רבעים (76%) אמרו שהיחסים חיוביים. בחברה הערבית גם נמצא שיעור נמוך ביותר של אלו שהשיבו שאין להם מספיק קשר כדי לתת תשובה (רק 6%). הרוב הגדול שנותן ליחסים ציון חיובי מפתיע, לאחר שנים של מתקפות וקמפיינים נגד ערבים, ששיאם הוא חוק הלאום.

אין ספק שהחברה הערבית מזועזעת וחרדה מהמתרחש בזירה הפוליטית בישראל, אך מסתבר כי בחיי היום-יום רוב הערבים מעידים על יחס חיובי בין תושבי המדינה. עם זאת, מדאיג לגלות כי בקרב המשיבים הערבים הצעירים ביותר, בני 18-24, שיעור ה"יחסים החיוביים" נמוך יותר ועומד על 67% (להשוואה, בקרב בני 35+ כ-80% מעידים על יחסים חיוביים). כמו אצל היהודים, הנשאלים הערבים שסבורים שהיחסים אינם חיוביים מעידים גם על פחות מגע ישיר עם יהודים: 10% מבני ה-18-24 השיבו שאין להם כל קשר עם יהודים, לעומת 4% בקרב בני 35+. ייתכן כי חוויות חיוביות בהמשך החיים יחזקו את התפיסה שהיחסים חיוביים, בתנאי שהמגע אכן יהיה חיובי ולא לעומתי.

סדרה של שאלות בדקה את הדעה בשתי החברות, הערבית והיהודית, לגבי יעילותה של פעולה משותפת בין יהודים וערבים לצורך שינוי חברתי בתחומים שונים: איכות הסביבה, זכויות עובדים, וזכויות נשים. תחומים אלה אינם נוגעים לסוגיות הרגישות של זהות לאומית והסכסוך הישראלי-פלסטיני, והתוצאות מראות על תמיכה מובהקת בשיתופי פעולה. בכל הנושאים, שיעור דומה של כלל המדגם, בין 55-58%, השיבו כי שיתוף פעולה יתרום לקידום הנושאים, ורק מיעוט (10-14%) חשבו ששיתוף פעולה כזה דווקא יפגע בקידום הנושאים. אלו שלא מאמינים כי שיתוף פעולה יתרום, לרוב השיבו כי הוא לא ישפיע (30-35% בכל הנושאים).

גם כאן, בולטת במיוחד התלהבות המשיבים הערבים. בתשובה לשאלה על פעולה משותפת לקידום זכויות נשים, רוב מובהק של 72% מהערבים אמרו ששיתוף שכזה יתרום לנושא, לעומת יחס חיובי אך פושר יותר בקרב יהודים (54%). ראוי להדגיש: גם בקרב היהודים שיעור התומכים בשיתוף פעולה עולה בהרבה על אלה שחושבים כי שיתוף פעולה יזיק (14% בלבד), אבל קיים פער משמעותי בין הרצון הגורף של הערבים לשיתוף פעולה, לעומת הרוב המתון יותר בקרב היהודים. אותו הדפוס חוזר בקשר לשאלות האחרות.

רק בתחום אחד זוכה שיתוף הפעולה היהודי-ערבי לאמון מועט יותר בקרב ערבים: בנוגע לקידום הסדר מדיני בין ישראל והפלסטינים, 62% מהערבים אמרו ששיתוף פעולה יתרום. זהו עדיין רוב מובהק, אך נמוך יותר מאשר בנושאים אחרים. השיעור הנמוך יחסית ככל הנראה נובע מייאוש ומאכזבות, שכן שיעור המשיבים כי פעולה משותפת בתחום ההסדר המדיני "לא תשפיע" גבוה יחסית (23%) לעומת התשובות בתחומים האחרים – סביבה, זכויות נשים וזכויות עובדים. בקרב היהודים, המגמה לא שונה משמעותית מהשאלות האחרות: יותר ממחצית, 53%, אומרים שפעולה משותפת תתרום לקידום הסדר מדיני.

שאלה רגישה נוספת מאוששת את התובנה ששתי האוכלוסיות מכבדות אחת את השנייה, אפילו בקשר לזהויות הלאומיות השונות, מקור המתח בחברה הישראלית. בשאלה ישירה למדי, המרואיינים התבקשו להגיד האם לדעתם העם האחר אכן קיים, או שקיים רק העם שאליו הם שייכים: יהודים נשאלו האם קיימים עם פלסטיני ועם יהודי, או רק עם יהודי. ערבים-פלסטינים נשאלו האם קיימים עם יהודי ועם פלסטיני, או רק עם פלסטיני.

ניסוח השאלה לא נתן למרואיינים להתחמק, אך גם סיפק להם אפשרות קלה לפסול את הזהות הלאומית של האחר. רוב המשיבים בשתי הקהילות בחרו להכיר בעם האחר: 52% מהיהודים הכירו בקיום של שני העמים, פלסטיני ויהודי, רוב דחוק לעומת 48% שאמרו כי קיים רק עם יהודי. אפשר לראות בנתון זה את חצי הכוס המלאה או הריקה. אם כמעט מחצית מהיהודים מבטלים את קיומו של עם אחר יליד המקום, זהו נתון חמור, המזכיר את הנתון מהסקר של מכון פיו מ-2016, שהראה כי 48% מהיהודים בישראל תומכים בגירוש ערבים מישראל. מאידך, רוב הוא מושג משמעותי בדמוקרטיה, ורוב בחברה היהודית בעד הכרה.

בקרב הערבים, מדובר בקונצנזוס: 94% מכירים בשני העמים, היהודי והפלסטיני. יש לכך פרשנויות שונות: אולי הם חשים שזו עובדה שישראל היא יהודית. אולי הם מכירים בעם היהודי מתוך אדיבות או אמונה שהכרה הדדית טובה ברמה הכללית. כך או כך, הממצאים שוב מפריכים את הטיעון שהפלסטינים  (אזרחי ישראל) אינם מכירים בעם היהודי. מסתבר שכן, באחדות דעות שלא ניתן להכחישה.

כוח פוליטי? רק לא זה.

אך על אף התמיכה בפעילות חברתית ופוליטית משותפת, ואפילו ההכרה בזהות הלאומית של האחר, תוצאות הסקר לא מאפשרות לייפות את המצב. לצד המגמות החיוביות, קיימת התנגדות עיקשת בציבור היהודי לכך שהחברה הערבית-פלסטינית בישראל תצבור כוח.

כשנשאלו האם היו שוקלים להצביע למפלגה ערבית אם המפלגה תייצג את עמדותיהם, 88% מהיהודים השיבו בשלילה. רק 4% היו שוקלים את האפשרות והשאר לא יודעים. כמעט ואין אוכלוסיות שתומכות משמעותית באפשרות כזאת, למעט קצת יותר משיבים בקרב השמאל (וגם שם – רק 16% מתוך השמאל היהודי אמרו שישקלו את האפשרות). סביר להניח שעבור המצביעים היהודים, המפלגות הערביות – ללא קשר לעמדותיהן – קיימות כדי לייצג ערבים, ולא למטרות אחרות, ולכן השאלה עצמה פחות רלוונטית להם.

בקרב ערבים, התמונה שונה מאוד. כמעט מחצית הערבים, 47%, אומרים שישקלו להצביע למפלגה יהודית אם תייצג את עמדותיהם, ורק מיעוט של 19% בלבד מצהירים כי לא ישקלו להצביע לה. יותר משליש, 34%, לא יודעים. חשוב לציין שבמציאות הפוליטית הנוכחית הסיכוי שפלסטינים אזרחי ישראל יצביעו עבור מפלגות יהודיות במספרים משמעותיים הוא נמוך. עם זאת, הסקר מעיד על שינוי בתפיסה העצמית של החברה. האפשרות להצביע למפלגה יהודית צוברת לגיטימציה ואולי גם רצון. אין זה מפתיע שגם בקרב הערבים, כמו בחברה היהודית, החילונים פתוחים יותר לחציית קווי המגזרים: 67% מהערבים החילונים אומרים שישקלו להצביע למפלגה יהודית, ושיעור זה אפילו יותר גבוה בקרב המדגם הקטן של הדרוזים.

הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר הרצון מצד יהודים לקדם שוויון פוליטי אמיתי בישראל היא היחס להצטרפות מפלגה ערבית לקואליציה. כמעט שני-שליש, 65%, אומרים כי לא מקובל עליהם שמפלגה ערבית תוזמן לשבת בממשלה. כצפוי, רוב הסרבנים (86%) מגדירים את עצמם ימנים. בנוסף, רוב הסרבנים לצירוף ערבים לממשלה, כשני שליש, הם צעירים עד גיל 44 – יותר משיעורם באוכלוסייה. ללא שינויי מגמות, אלו הם פני העתיד.

הממצאים בקרב היהודים עומדים בסתירה מוחלטת לערבים. בניגוד לוויכוח המסורתי בין השתלבות בתוך המערכת הפוליטית של ישראל לבין חרם עליה (כמו הימנעות מהצבעה, כפי שקולות מסוימים מעודדים היום), הערבים דווקא תומכים בהצטרפות מפלגותיהם לקואליציות, ברוב גורף של 87%. אפילו המיעוט שבסקר המגדיר את עצמו כ"פלסטיני" או כ"פלסטיני-ישראלי" (ראו בהמשך), עמדות הנחשבות לאומיות ולעומתיות, תומך מאוד בהצטרפות לממשלה: 90%. התוצאות בנוגע לרצון הערבים להשתלב בחיים הפוליטיים בישראל אינן משתמעות לשתי פנים.

הסקר גם שאל את האוכלוסייה הערבית-פלסטינית לגבי זהותם כערבים, ערבים-ישראלים, פלסטינים או פלסטינים-ישראלים. גם כאן, המגמה ברורה: 68% בחרו בתשובות הכוללות את המלה "ערבי", ורק 32% בחרו בתשובות הכוללות את המלה "פלסטיני". אם מחברים את אלה שבחרו ב"פלסטיני-ישראלי" (19%) לאלה שבחרו ב"ערבי-ישראלי" (46%), מקבלים ש-65% בחרו בתשובה הכוללת את המילה "ישראלי". הקבוצה שנוטה לבחור בתיאור "פלסטיני" באה  בעיקר מקרב הדתים ביותר: בקרב ערבים דתים, 46% בחרו בתשובות הכוללות את המלה "פלסטיני", לעומת 19% בקרב הערבים החילונים.

מבט קרוב יותר על השינויים בדפוס התשובות מגלה עלייה בהזדהות עם הביטוי "ערבי-ישראלי" וירידה בשיעור הבוחרים בתשובה "פלסטיני" (ללא המילה "ישראלי"), זאת לעומת תוצאות סקר שערכנו בשנת 2014. המגמה הכללית נראית דרמטית. אבל תמיד ניתן לסייג: טעות הדגימה היתה גדולה יותר בסקר של 2014 משום שהמדגם בקרב הערבים היה קטן יותר. ייתכן גם שבעקבות חוק הלאום, המשיבים ב-2019 חוששים יותר ורוצים לרצות את הסוקרים ולספק תשובה פייסנית.

אך עם כל ההסברים וההסתייגויות, דבר אחד בטוח: אין מגמה לכיוון "פלסטיניזציה", למרות המכה הקשה שספגה החברה הערבית ב-2018 בשל חוק הלאום, מסתבר שתגובת האזרחים היא התחברות ולא ניתוק. לטיעוני אביגדור ליברמן כי ניתן להעביר את ואדי עארה למדינה הפלסטינית כי ממילא התושבים שם רוצים להיות פלסטינים – אין שחר.

**

יש עוד דרך ארוכה עד שישראל תהיה חברה צודקת עם שוויון לכל אזרחיה. אך לא ניתן להגיד שאין פרטנר בקרב הערבים אזרחי ישראל. גם היהודים מגלים את הפתיחות הנדרשת ברמה החברתית והאזרחית, ומאמינים בשיתוף ושילוב ערבים ויהודים כאחד בחברה הישראלית. אולי שילוב אמיתי גם בעמדות הכוח – שנראה כה רחוק היום – עוד יגיע.

קמפיינים פוליטיים מוציאים מסרים מוקצנים ולעיתים גם מכוערים. אין זה ייחודי לישראל. אבל גם אין זה גורלה של ישראל.

קרן היינריך בל השתתפה במימון הסקר.

הכתבה התפרסמה גם באנגלית באתר מגזין 972+.