סמינר מעבר להרים: איך לדבר בכיתות על המציאות בין הירדן לים

במהלך חופשת חנוכה הקרובה יתקיים המחזור השביעי של הסמינר "הארץ שמעבר להרים". הסמינר נמשך שלושה ימים מלאים והוא מיועד לנשות ואנשי חינוך: מורות ומורים, רכזות ורכזים, מדריכות ומדריכים בחינוך הפורמלי, בחינוך הבלתי פורמלי, ובכל מה שביניהם (המכינות, למשל).

הסמינר מיועד לאנשי חינוך כמוני וכמוך, לאו דווקא "מטיבי לכת" פוליטיים. בקה סטרובר, מהנהלת החינוך בשוברים שתיקה מסבירה: "הסמינר מיועד למי שבגרו והתחנכו לפי הנרטיב הישראלי, והוא נועד לספק מידע ולאפשר מרחב בטוח לערעור ולהרהור על מציאות החיים של הפלסטינים תחת שלטון צה"ל וישראל".

הסמינר מאורגן ומודרך בשיתוף פעולה של שלושה ארגונים: שוברים שתיקה, עיר עמים ולוחמים לשלום.

האתגר הענק של אנשי החינוך

"יש פער עצום בין מה שאני מכירה על המציאות של הכיבוש, ובין היכולת שאני מרגישה שיש לי כמחנכת להביא את ההבנות שלי לבנות ולבני הנוער". כך העידה בוגרת הסמינר, רכזת הדרכה באחת מתנועות הנוער.

זאת נקודה חשובה: לכל אחת ואחד מאיתנו יש עמדה (אפילו מעורפלת) הנשענת על ידע כללי (אפילו חלקי), כך שאנו יכולים להשתתף בשיחה בין חברים. אבל מכאן ועד לעמוד מול כיתה או קבוצה של בני נוער – המרחק עצום. זהו הפער שרכזת ההדרכה הזכירה, וזה בדיוק הפער שהסמינר מבקש לצמצם: להעניק לאנשי החינוך ידע וכלים, כך שירגישו בטוחים ביכולתם להביא את הנושא גם אל חדרי הכיתות.

וגם זה חשוב: תוכנית הסמינר אינה "אינדוקטרינציה שמאלנית" ותמצאו בו פחות סימני קריאה ויותר סימני שאלה. הבוגר הטוב של הסמינר הוא זה שאומר בסופו: וואי, יש הרבה דברים שאני עדיין לא יודע. נושא הסמינר הוא מורכב ורב רבדים, אבל הוא ממציאות חיינו. על כן חשוב להביאו גם בפני בני הנוער בדיוק בהקשר זה: היכולת להכיר בריבוי הפנים, ריבוי הנרטיבים ומורכבות המציאות.

העיד על כך מורה בתיכון בחיפה, בוגר הסמינר: "הסמינר נתן לי הזדמנות להעמיק את הידע ואת ההבנה שלי בהיבטים שונים של הכיבוש, שאחרת לא הייתה לי גישה אליהם. הסיורים, ההרצאות, ובייחוד החיבור של כל אלה יחד בזמן קצר, נתנו לי תמונה הרבה יותר מלאה; והדיונים בקבוצה אפשרו לי להחליף רעיונות וללמוד דברים חדשים מהמשתתפים האחרים".

הכיבוש הוא סיפור (גם) שלנו

הסמינר נמשך כאמור שלושה ימים רצופים, ותוכניתו מתפתחת מהקל אל המורכב. הוא נפתח בשיחה עם העיתונאית עמירה הס, המגישה מעין מבוא לשליטה הצבאית הישראלית על חיי היומיום האזרחיים של הפלסטינים בשטחים.

בהמשך מתקיימת סדנת סיפוריים אישיים, לאחר שהקבוצה מקשיבה לסיפורו האישי של אחמד אלג'עפרי. ג'עפרי, פעיל בארגון לוחמים לשלום, נולד וגדל במחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם. בעברית קולחת הוא מספר על משפחתו, משפחת פליטים מהכפר דיר ראפאת שליד בית שמש, על חייו כילד "זורק אבנים" במאבק נגד הכיבוש, והטראומה שחווה כילד ב"מעצרי מנע" (ללא האשמה) חוזרים ונשנים.

בסדנת הסיפורים מתבקשים המשתתפים למצוא בקורות חייהם ובחוויותיהם האישיות משהו שקשור לכיבוש. המטרה, כפי שמסבירה סטרובר: "שלא תהייה תחושה שהכיבוש הוא שלהם [של הפלסטינים, כדוגמת ג'עפרי], אלא זה שלנו. חייבים להתחבר לזה באופן אישי, ולכן נשאלת השאלה: מה הסיפור שלך בנוגע לכיבוש? איפה נפגשת איתו?".

הסיפורים האישיים הם הכלי המתודי המרכזי בעבודת הפעילים של ארגון לוחמים לשלום. הנחת היסוד היא שהחיבור הרגשי האישי, והדינמיקה הקבוצתית הנוצרת בהמשך לשיתוף בסיפורים, הם כלי החינוך המרכזי. משאדם מכיר שמשהו נוגע לו, הוא יהיה נכון ללמוד אותו עוד, ואולי גם לעשות משהו בקשר לזה.

מציאות בפער שבין נרטיבים סותרים

במרכז הימים השני והשלישי של הסמינר נערכים שני סיורים: הראשון לסילוואן ("עיר דוד") והשני לדרום הר חברון. הסיור הראשון נועד לתת מסגרת מושגית על תוצאותיה של מלחמת ששת הימים, ראשיתה של השליטה הצבאית הישראלית בשטחים שנכבשו.

כמו כן, הסיור בסילוואן מדגים את המורכבות של הנרטיבים הסותרים. מצד אחד הסיפור הישראלי על עירו של דוד המלך, לכאורה בירת "הממלכה המאוחדת", וההכרזה על השטח כגן ארכיאולוגי עוד בתקופת המנדט הבריטי. מצד שני, הסיפור הפלסטיני, על הלאמת השטח על ידי ממלכת ירדן לאחר 1948, ויישוב מוסדר של פליטים פלסטינים במקום, בתנאי שיוותרו על מעמד הפליטות.

בפער שבין שני הנרטיבים נמצאת ההתייחסות המפלה של ישראל לבעלות על השטח: קרקע שהייתה בעבר בבעלות יהודית ונכבשה, נתפסת כקרקע לאומית של מדינת ישראל לעולם ועד. מצד שני, קרקע שהייתה בעבר בבעלות פלסטינית ונכבשה, הרי היא במעמד "שוחררה" ולכן גם היא נתפסת כשייכת לעולם ועד למדינת ישראל.

ומי יודע מהו שטח C ?

הסיור לדרום הר חברון מהווה את פסגת הסמינר, ומדגים את השליטה הישראלית בשטחי C. שטחים אלה, המהווים 60 אחוז משטחי "יהודה ושומרון", נמצאים בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל, והם כוללים את כל היישובים היהודיים, והכבישים המובילים אליהם.

אבל השטח אינו "סטרילי", וחיים בו קרוב ל 300 אלף פלסטינים, מספר שאינו רחוק ממספר היהודים החיים שם. הפלסטינים בשטחי C סובלים מהדיכוי החריף ביותר, שכן נוכחתם מהווה "עצם בגרונה" של השאיפה הישראלית לסיפוח שטחים אלה.

"הסיורים היו מלמדים ועוצמתיים", העידה מורה בתיכון בתל אביב יפו, בוגרת הסמינר. "ידעתי באופן חלקי על המציאות בשטחים אבל זה אחרת לגמרי להיות שם ולראות את הכול, לדבר עם האנשים ולהבין לעומק. אני חושבת שזה סמינר חובה לכל האזרחים, ולמחנכים בפרט".

חסמים בדרך לחינוך

הצורך בסמינר מרוכז המיועד לאנשי חינוך התעורר בשנת 2019, כאשר הפעילים בארגוני השלום זיהו שהדור הצעיר, לרבות המדריכים והמורים שבהם, יודעים מעט מאוד על המציאות בשטחים הפלסטינים שתחת שלטון צה"ל. לא רק זאת, גם אנשי חינוך שהיו נכונים להתמודד עם אתגר החינוך וההוראה בנושא, דיווחו שאינם יודעים כיצד.

נראה כי החסם המשמעותי ביותר הוא מחסור בידע, ובעקבות כך במודעות. "השטחים" המצויים קילומטרים בודדים מבתינו, רחוקים עד מאוד מהשכל וגם מהלב שלנו. הם מצויים "מעבר להרים", בדיוק כמו השם של הסמינר, ובהשראת הספר (עם עובד, 2016) והסרט (לצפייה חופשית בשיחה מקומית) של ניר ברעם.

החסם השני, כפי שהוזכר, הוא חסם דרכי החינוך. כיצד מגישים מידע כה רב ומורכב בפני בני הנוער? כיצד מעוררים רגש ומודעות? וכיצד לא נופלים לתוך המוקשים הטמונים במסע לערעור דעות קדומות כה מושרשות?

לזה יש להוסיף את החסם המערכתי, בעיקר בחינוך הפורמלי. לנוכח מלחמתו של משרד החינוך בכל ניסיון לדבר על הדברים, רבים מניחים שהדבר אסור (אף על פי שהוא לא), והם חוששים מצעדים משמעתיים שינקטו נגדם. מערכת החינוך, שמתהדרת בחינוך לחשיבה ביקורתית, לא באמת מעודדת את המורים לעסוק בכך.

מתוך הניסיון שהצטבר בסמינרים שנערכו עד כה, נמצא שדווקא נקודות הקושי הן גם נקודות ההזדמנות לשינוי. התברר כי כאשר שמים את החששות על השולחן, ומדברים על הקושי, לא רק שהוא מתפוגג במעט, אלא שהוא ממילא מעורר את הדיון בנושאים המורכבים. במקום לדבר על הכיבוש, נדבר על הקושי שלנו לדבר על הכיבוש. מסתבר שבסוף אלו שתי שיחות דומות מאוד.

מנוף הזדמנויות שני הוא באירועים אקטואליים. המציאות בשטחים מגיעה לדיון ציבורי, על פי רוב, כאשר מתחולל פרץ אלימות. במצבים כאלה מרגישים אנשי החינוך שזה לא הזמן המתאים לדבר על עוולות הכיבוש. אלא שהתברר שההיפך הוא הנכון: מכיוון שממילא הנושא על סדר היום, וממילא מדברים בו, הרי יש למחנכים את קצה החוט להציג מידע נוסף לתלמידים, ומשם למשוך לכיוונים נוספים, שאינם מבוססים רק על מטען רגשי, אלא גם על מידע אמין.

הזמנה לסמינר

האתגר גדול, אבל גם ההזדמנות: דרך האישי, דרך האקטואלי ודרך דיון על עצם הקושי, אפשר להביא לידיעת בנות ובני הנוער כי יש בני אדם בארץ שמעבר להרים, ושהכיבוש הוא לא רק מציאות חיים שלהם, אלא גם שלנו.

נשות ואנשי חינוך, לאו דווקא פעילי שלום רבי מעללים, מוזמנות ומוזמנים להירשם לסמינר הקרוב: לרכוש ידע, לעורר שאלות ולחלוק עם עמיתים מחשבות על חינוך לחשיבה פוליטית, לחשיבה ביקורתית ולשלום. פרטים והרשמה בקישור.