newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סליחה ללא כפרה היא מעשה חלול: צדק לתושבי אום אל-חיראן

אחרי "החשיפה" שהוכיחה את מה שהיה ידוע היטב, שיעקוב אבו אלקיעאן לא היה מחבל, רבים מיהרו להתנצל. אבל התנצלות זו היא חסרת משמעות כל עוד המדיניות שהובילו להריגתו ממשיכה כרגיל, תוך רמיסה מוחלטת של ערך התשובה

מאת:

לאחרונה ראינו רבים שמיהרו להתנצל, לאחר ה"חשיפה" של מה שהיה ידוע מזמן: שיעקוב אבו אלקיעאן לא היה מחבל. לאחר כל ההתנצלויות, הגיע זמן לעשות צדק עם תושבי ותושבות אום אל חיראן, שנמצאים כיום "לא פה ולא שם", בחובות גדולים, כי המדינה מתנערת באופן סדרתי מכל הסכם שהיא חותמת איתם. בעשרת ימי התשובה, ולקראת הימים הנוראים, כדאי לזכור את דברי הרמב"ם: "עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. (משנה תורה: הלכות תשובה ב:ט)

נשים ליד ביתו ההרוס של יעקוב אבו אלקיעאן, שנהרג ע"י השוטרים באום אל-חיראן בעת הריסתה לטובת הקמת הישוב היהודי חירן (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

כאדם שהיה נוכח בכפר באותו יום נורא, ומלווה את תושבי הכפר עוד מלפני וגם אחרי, אני יודע עד כמה טיהור שמו של יעקוב מסיר אבן מליבם. אך ההתנצלויות אינן פותרות את הבעיות האמתיות של התושבים. חלק מהמתנצלים דוגלים במדיניות הנישול נגד אזרחי המדינה הבדואים בנגב בכלל, ונגד תושבי אום אל חיראן בפרט. יש לזכור שיעקוב נהרג לפנות בוקר, לאחר שהמדינה הפסיקה משא ומתן עם נציגי הכפר בחצות, וכמה שעות לאחר מכן מאות שוטרים עם נשק אוטומטי שלוף פלשו לכפר במבצע צבאי, כדי שהמדינה תוכל לבצע הריסות.

הדרך האמתית לכבד את זכרו של יעקוב אבו אלקיעאן היא להפסיק את המדיניות שהובילה למותו.

אום אל חיראן נמצאת היום במקום שאליו המדינה העבירה את משפחת אבו אלקיעאן בשנת 1956. זקני הכפר זוכרים את היום הזה. קצין בשם חיים צורי הראה להם לאן המדינה מחייבת אותם לעבור, הגדיר את האדמות שיהיו לרשותם לחקלאות, למרעה ולמגורים, והבטיח להם שיוכלו להישאר שם לעולם ולשקם את חייהם. הם אכן עשו זאת, כמעט בלי שום עזרה מהמדינה.

אלא שמאז שנת 2002 התושבים נאבקים בתוכניות לפנות אותם ולהקים ישוב יהודי על הריסות הכפר הלא יהודי. בזמנו הם ביקשו להישאר בכפר שלהם (אפילו כשכונה בישוב היהודי), או לחזור לאדמות המקוריות שלהם, או לקבל מקום בו אפשר להקים כפר חקלאי חדש. רק לא לעבור לעיירה. לאחר שלא קיבלו סעד ממערכת המשפט, העבודות התחילו באוגוסט 2015.

פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' חנוך דגן שניתחו את ההליכים המשפטיים, כתבו שבית המשפט העליון הכיר בעובדה שהמדינה דרשה לפנות את תושבי אום אל חיראן, על אף שהיו בני רשות, שהצדק היה אתם, ושהיה ניתן לבנות ישוב יהודי בלי לגעת באום אל חיראן. אבל "אם גם שופטי הרוב סברו כפי שצוטט לעיל, מדוע דחו את הערעורים? משום שהתושבים שגו באופן התנהלותם מול הממשלה וגופי התכנון ולא העלו את טענותיהם העקרוניות במועד. כלומר, "פאול" פרוצדוראלי הכריע את הצדק המהותי." בסוף הם תוהים "האם כך הייתה נוהגת המדינה באזרחים שהיא רואה בהם שווי-זכויות, במצב דומה?" ברור שלא, אלא שממשלות ישראל פעלו ופועלות לנשל את אזרחינו הבדואים מאדמותיהם, לפנות כפרים, ולרכז אותם בעיירות.

כוחות המשטרה פושטים על אום-אל חיראן ביום בו נהרג יעקוב אבו אלקיעאן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

ב-2016 התקיימו שיחות בניסיון להגיע לפתרון. אבל בדצמבר 2016 התחילו פינויים בכוח ואיומים. אחמד אבו אלקיעאן "הסכים" לעבור לחורה עם שלושים בני משפחתו, תחת איומים שיצטרכו לשלם עשרות אלפי שקלים אם לא יבצעו "הריסה עצמית" ומעבר. הם נאלצו למכור את רוב הצאן שלהם. עד היום הם חיים בתת תנאים, בצריפים שהגשם חודר אליהם. המוות המיותר של יעקוב אבו אלקיעאן ז"ל וארז לוי ז"ל היה במסגרת לחצים לפנות את "הנגלה" הבאה, לאחר שלא נכנעו לאיומים.

על אף הכעס וחוסר האמון, תושבי ותושבות היישוב חזרו לדיונים עם הרשות הבדואית והמשטרה והגיעו להסכם ביולי 2017 על הקמת כפר חקלאי חדש בפאתי העיירה חורה. אבל יאיר מעיין, מנכ"ל "הרשות לפיתוח והתישבות הבדואים בנגב", ביטל את ההסכם בדצמבר 2017.

באפריל 2018 התושבים חתמו על הסכם חדש עם הרשות – חלקם תחת איומים בתחנת משטרה – לגור בחורה. עד היום, הרשות לא ביצעה הרבה מן ההתחייבות עליהן התחייבה בהסכם. בין ההפרות החמורות: אי העברת כספים שהובטחו ואי הסדרת אישורי בנייה. תחת איומים שהמדינה תפנה אותם בכוח אם לא יעברו לחורה עד סוף אוגוסט 2018, התושבים מיהרו לבנות, נכנסו לחובות כי הכסף המובטח לא הועבר, וכיום מצויים תחת איומים שיהרסו את הבנייה כי הרשות לא קיימה את הבטחתה להשיג את האישורים הדרושים.

נוסף לכל האמור לעיל, ההסכם לא כלל מספיק מגרשים עבור התושבים. יש מספר משפחות שכלל אין להן מגרשים. כתוצאה מכך יש ריבים בתוך המשפחה, וגם עם תושבי חורה הוותיקים, שרצו עבור ילדיה את השטח שהוקצה עבור אום אל חיראן . שלושה מבני המשפחה הגישו שתי עתירות לבג"ץ נגד ההסכם, בעקבות הסכסוך המשפחתי.

לאחר שסגן היועץ המשפטי לממשלה, ארז קמניץ, כתב לבג"ץ שלא היתה ליאיר מעין סמכות לחתום על ההסכם באפריל 2018, ביוני 2019 ועדת ההסדרים כפתה על התושבים הסדר שלישי באופן חד-צדדי מבלי לדבר עם תושבי אום אל חיראן. הסדר זה, שנקבע ללא הדברות וללא הסכמה, מקציב לתושבים כ-30 מגרשים פחות מההסדר הקודם. מיותר לומר שההסדר הזה בלתי מקובל על התושבים.

"מִזְמוֹר, לְדָוִד:    ה', מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ?…נִשְׁבַּע לְהָרַע,וְלֹא יָמִר". (תהידלים ט"ו א', ד'). עקרנו את שבט אבו אלקיאען מאדמותיו והושבנו אותם באום אל חיראן, החלטנו להפר את הבטחתנו ולגרש אותם שוב, החלפנו הסכמים “עשרת מונים”, והשארנו אותם מרוששים ובלי עתיד ברור, כחלק ממלחמת מדינת ישראל נגד אזרחיה. אפשר להמשיך את המדיניות שניהלנו נגד הקהילה הבדואית מאז קום המדינה, או לשנות אותה.  "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָשָׂה" (משנה תורה: הלכות תשובה ב:א).

הגיע הזמן לכבד את זכרו של יעקוב אבו אלקיעאן ולעשות צדק עם בני ובנות משפחתו שנותרו בחיים.

הרב אריק אשרמן מנהל ארגוני זכויות אדם 25 שנה. כיום הוא מנכ"ל עמותת "תורת צדק"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf