אין דבר פרגמטי בהסכם עודפים עם מפלגות ציוניות

כמו שעון מקולקל אך עיקש מאוד, שוב נעצרו מחוגי הדיון של המרכז-שמאל היהודי על עמדתן של המפלגות הערביות בעניין הסכם העודפים עם מפלגות ציוניות. הפעם הדיון הוצת בעקבות הודעת הרשימה המשותפת כי לא תחתום על הסכם עודפים עם "המחנה הדמוקרטי".

כמיטב מסורת השמאל, לפיה אנחנו מקפידים למתוח את הביקורת הנוקבת ביותר על מפלגות שמעולם לא הצבענו עבורן ולעולם לא נצביע, רוב הביקורות שראיתי על החלטתה של הרשימה המשותפת הגיעו מצד מצביעי מרכז-שמאל יהודים, על פי רוב נוטפות התנשאות בסגנון עדת המאוכזבים הנצחיים מהערבים. שוב הערבים איבדו את היהודים הטובים. "הם מתעקשים להיות טהרנים ומסרבים להיות פרגמטיים", טענו רבים מהמבקרים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"ברק נשאר ברק הפושע". ראשי "המחנה הדמוקרטי" הורוביץ, ברק ושפיר (פלאש 90)

ראוי אולי לומר כמה מילים על המושג הזה, פרגמטיזם.

על פי רוב, כשאותם אנשים דורשים מהמפלגות הערביות לגלות פרגמטיות, הם בעצם דורשים מהן להתפשר. כך הם מבינים את המונח פרגמטיזם: פשרה. זה נכון שפשרה היא אחד הכלים של הפרגמטיזם, אבל היא ודאי איננה ההגדרה של המושג. פרגמטיזם שואף להשיג את המטרה המרכזית, הליבה, תוך הבנה שזה יכול להיות כרוך בפשרה על הפריפריה של הליבה. לכן גם את האפקטיביות שלו אפשר למדוד רק ביחס למטרה שהציב לעצמו.

וכאן בעצם הנקודה המרכזית: אותם מצביעי מרכז-שמאל יהודים בוחנים את מידת הפרגמטיות של המפלגות הערביות מול המטרה שלהם עצמם, ולא זו של הציבור הערבי. על התהום הפעורה בין השתיים אפשר לעמוד דרך ציוץ של אבי בוסקילה, פעם מתמודד לראשות מרצ וכיום חבר במפלגת היש-מאין של אהוד ברק: "להחליף את נתניהו זה לא הדבר הכי חשוב. להחליף את נתניהו זה הדבר היחיד שחשוב!". בוסקילה מבטא כאן נאמנה את המטרה של "המחנה הדמוקרטי": להחליף את נתניהו, שום דבר אחר לא חשוב. לכן הם גם יכולים שלא להחזיק בעמדה מגובשת לגבי אף אחת מהשאלות המשמעותיות על סדר היום החברתי, הפוליטי או הכלכלי של המדינה.

עבור הציבור הערבי, כמובן, המטרה היא שונה מהותית. כן, הציבור הזה יותר מכולם שילם על שלטונו חסר העכבות של נתניהו והם בהחלט רוצים לראות אותו מאחורי סורגים, לא רק מחוץ ללשכת רה"מ, אבל זאת איננה מטרת הליבה. מטרת הליבה היא אזרחות שווה מהותית. ואת זה אף אחת מהמפלגות הציוניות לא מציעה. לכן אין שום דבר פרגמטי בהכשרת שרץ מסוגו של ברק, גם אחרי ההתנצלות המביכה שלו, שכמו שפכה עוד דלק על מדורת הכאב והזעם של משפחות חללי אוקטובר 2000. די לקרוא את מה שאמר בראיון לוואלה-ניוז חסן עסאלה, אביו השכול של אסיל עאסלה שנורה למוות על ידי שוטר באוקטובר 2000 ומשמש דובר "ועד משפחות הרוגי 2000", וגם חמיו של יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה:

"ברק נשאר ברק הפושע. הוא ממזער ומצמק את כובד פשע הטבח שעשה הוא וממשלתו נגד בני עמנו. אם הוא מודה בפשע, שיעמוד בפני הקהל ויירה לעצמו בראש או שייתן לאחד מאחי השהידים לעשות את המלאכה. חרב הצדק תישאר מעל ראשי הפושעים עד שיקבלו את עונשם והצדק ייעשה וייראה".

האם החברים במרצ, שהמירו את ההכרזות היפות על הצורך בחיבור עם הציבור הערבי (ואף נתנו לכך ביטוי בהצבת שני מועמדים ערבים בצמרת הרשימה, שהביאו לה לא מעט קולות) בחיבור עם האיש שמהווה את אחד הסדינים האדומים המקוממים ביותר בעיני האזרחים הפלסטינים, באמת יכולים לצפות מהרשימה המשותפת לחתום איתם על הסכם עודפים? שיסבירו לציבור שלהם את האפשרות שברק ייכנס לכנסת בעזרת קולות המשפחות שאת חייהן ריסק? האם עשו את החישוב הפרגמטי בכמה קולות מהלך כזה היה עולה למשותפת?

הפעולה הפרגמטית ביותר מבחינת הרשימה המשותפת היא להבהיר למפלגות הציוניות שלעמדה הזו יש מחיר. שאי אפשר לדגול בהמשך העליונות היהודית – וכל המפלגות הציוניות מחזיקות בעמדה הזו, ללא יוצאת מן הכלל – ובו בזמן לסמוך על התמיכה הערבית בשם איזו פרגמטיות מדומה. רוצים פרגמטיות? תחליטו מה חשוב לכם יותר – להפיל את נתניהו או לשמור על הפריבילגיות היהודיות. כי פרגמטיות היא גם ההבנה שאי אפשר לאכול את העוגה הזו ולהשאיר אותה שלמה.