newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקמע של רחוב חמרה: מוכר הוורדים הקטן שנהרג בסוריה והפך לסמל בביירות

אבל כבד ירד בקיץ על ביירות עם היוודע מותו של הילד פארס, הפליט מוכר הפרחים החייכן, שנהרג במהלך הפצצה בסוריה. פרויקט של אמן רחוב לבנוני מציג השבוע את דמותו מעוררת ההשראה על קיר בית בדורטמונד ומבקש לשנות את צורת ההסתכלות על פליטים דווקא עכשיו, דווקא באירופה

מאת:

עד לדורטמונד שבגרמניה הרחיק יאזן חלוואני, צייר רחוב לבנוני המוכר בארצו גם כ"בנקסי של ביירות", כדי לצייר שם על קיר בית אחד את פארס, ילד סורי פליט שנהרג לאחרונה במלחמת הדמים המתמשכת.

פארס אלחודור בן ה-12 הילך קסם על בעלי העסקים והעוברים ושבים ברחוב חמרה האפנתי שבמערב ביירות, בחיוכו המיוחד ובאישיותו הכובשת, כשלמחייתו מכר שם ורדים. הוא הגיע ללבנון עם משפחתו בסוף שנת 2010 וכדי לעזור בפרנסת המשפחה התייצב מידי יום ברחוב עם האגרטל שלו. הוא נהרג ביולי האחרון מפגיעת טיל תועה שנורה ממטוס קרב של כוחות הקואליציה, כשזה החטיא את מטרתו ופגע בבית המשפחה בעיר אלחסקה, בצפון מזרח סוריה. הגעגועים הביתה החזירו אותו ואת משפחתו לסוריה מדי קיץ.

"לא הכרתי אותו ממש", כתב חלוואני בדף הפייסבוק שלו על הפרויקט, "אבל אני זוכר היטב את חיוכו המיוחד. החלטתי לצייר אותו כאן בדורטמונד כדי שמשהו מהקסם המיוחד שלו ימשיך לחיות עוד קצת ולהקרין גם כאן על העוברים והשבים, כפי שהקרין על האנשים ברחוב חמרה בביירות, עליהם ידע להפעיל את קסמיו כדי שיקנו ממנו פרח.

"דווקא כאן בגרמניה, אל מול גלי הפליטים המתדפקים עכשיו על דלתותיה, חשוב לי להזכיר שלאנשים שבורחים מבתיהם בסוריה ומבקשים עכשיו מקלט יש סיבה טובה לעשות זאת. פוליטיקאים ומדינות וגם אזרחים פשוטים מדברים על הפליטים משל היו גוף זר במקומות בהם הם מקבלים מקלט. פארס לא היה מין אורח מכביד ולא רצוי בביירות. בזמן קצר הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. אלא שאפילו שיבה לביקור בסוריה לא היתה בטוחה עבורו. אני מקווה שבאמצעות הפרויקט הזה אגרום לאנשים להבין יותר ולשנות את הדרך בה הם מתייחסים או תופסים פליטים. אני מתחרט שלא ציירתי אותו עוד בחייו".

> אושפיזין של קבע: מסע בתמונות עם הפליטים ברחבי אירופה

ציור הקיר של חלוואני  צילום: יאזן חלוואני

ציור הקיר של חלוואני בעיר דורטמונד השבוע. צילום: יאזן חלוואני

חלוואני בן ה-22 הוזמן לדורטמונד על ידי מארגני פסטיבל HUNA / K לאומנות ולתרבות ערבית שנפתח שם בשבוע שעבר וימשך עד ה-4 באוקטובר. הוא גייס לעזרתו את תלמידי בית הספר על שם אנה פרנק בעיר שנרתמו לפרויקט בהתלהבות. העבודה התבצעה בשלוש קבוצות. האחת עמלה ביחד עם חלוואני על ציור הקיר, האחרת עסקה בלימוד קליגרפיה ערבית שהשתלבה אף היא בציור והשלישית עסקה בתיעוד הפרויקט.

> "ברגע האחרון תפסתי את הילד לפני שנעלם בים"

תמונתו של פארס בביירות ששימשה השראה ליצירה של חלוואני. צילום: חוסיין ביידון

תמונתו של פארס בביירות ששימשה השראה ליצירה של חלוואני. צילום: חוסיין ביידון

דיוקנו של פארס האוחז באגרטל ורדים ברחוב עם חיוכו העדין ומראהו המטופח כששערו משוח בג'ל ומסורק בקפידה לאחור, אותו הנציח במצלמתו הצלם הביירותי חוסיין ביידון, שימש השראה ליאזן חלוואני בעת שצייר את ציור הקיר בגרמניה.

"פארס היה ילד נהדר", מספר ביידון שפגש בו מידי יום ברחוב בו ממוקם הסטודיו שלו. "הוא תמיד חייך לאנשים. כל מי שנתקלו בו ברחוב חמרה ובוודאי מי שעבדו שם ושעבורם הוא הפך לחלק מהנוף, התאהבו בו. החלום שלו היה להיות עורך דין. הוא הסביר שהוא רוצה בזה כדי שאף אחד מהילדים לא יצטרך לחיות יותר ברחוב. 'אני רוצה להגן עליהם', זה מה שהוא אמר תמיד. משפחתו היגרה לביירות מעט לפני פרוץ המלחמה, אך שמרה על קשר עם הבית. מדי שנה עשו שם את חדשי הקיץ, וככל שהסתבכה המלחמה זה נהיה קשה יותר ומסוכן יותר".

> אפשר גם אחרת: כך קולטים את מבקשי המקלט בברלין

יאזן חלוואני בשעת עבודה. צילום: אלכס פולקל

יאזן חלוואני בשעת עבודה. צילום: אלכס פולקל

תגובות רבות למותו של פארס שמצאתי ברשת מציירות ילד יוצא דופן:

"פארס לא היה עוד סתם ילד מוכר פרחים. הוא היה ילד מבריק שעבד קשה והצליח לגרום לכל מי שהיה בסביבתו לחייך ולהרגיש טוב. הוא ידע לקחת כל קושי או כאב איתם התמודד ולצאת מהם אדם טוב יותר", כתב אחד.

אחר סיפר כי "הוא היה מוכר הפרחים הטוב ביותר שפגשתי בחיי. כל שאר הילדים פשוט רצו להיות הוא. פתאם ראית את כולם מתחילים למרוח ג'ל, לנסות להתלבש מוקפד כמוהו, כדי לנסות להצליח כמוהו. הוא המציא משהו. לפניו זה תמיד היה הפוך. כדי לעשות כסף היית צריך להראות מוזנח ומלוכלך. קצת  מקבץ נדבות. פארס לא הסכים מעולם לקחת כסף ממי שלא קנה פרח".

תושב ביירות שהרבה לבלות ברחוב בו מכר פארס פרחים והתיידד עמו מאוד סיפר לעיתון לבנוני כיצד ערב אחד התעקש פארס להזמין אותו לארוחה במסעדה. "זה אמור להיות ההיפך", אמר. "אבל כלום לא עזר לי".

רבים ברחוב הדביקו לו את הכינוי "הקמע של רחוב חמרה" והרעיפו עליו אהבה, והוא מצדו, כשהתראיין פעם לעיתון לבנוני שהתעניין בסיפורו, אמר ש"רחוב חמרה הוא המשפחה שלי". הידיעה על מותו של פארס במלחמה בסוריה פשטה באזור במהירות וגרמה לצער רב. אבל כבד ירד על רחוב חמרה והתפשט על פני כל מערב ביירות. גם התקשורת המקומית עסקה בו וביכתה את מותו הטראגי. הרשתות החברתיות התמלאו במחוות זיכרון של אזרחים שבורי לב שפארס נגע בחייהם כשהילך ברחוב חמרה מחבק אגרטל ורדים אדומים אותם מכר כדי לסייע למשפחתו.

רבים מבעלי בתי הקפה והחנויות ועוברי האורח הקבועים של רחוב חמרה – המשפחה של פארס, התכנסו שם לטקס זיכרון כואב בו הדליקו נרות והניחו ורדים סמוך לעותק של הספר הנסיך הקטן שמישהו השאיר שם.

פארס אלחודור הוא אחד מכעשרת אלפים ילדים סורים שנהרגו במלחמת הדמים המתמשכת בסוריה. על פי ההערכות נהרגו עד כה למעלה ממאתיים אלף אזרחים בסוריה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> שלושה ימים בעיר האוהלים לפליטים בבודפשט: "אין לי מושג איך נמשיך"

יאזן חלוואני וסטודנטים מקומיים מציירים בעזרת מנוף. צילום: אלכס פולק

יאזן חלוואני ותלמידים מקומיים מציירים בעזרת מנוף. צילום: אלכס פולקל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf