סימטריה שקרית: הניסיון לחקור את ה"סכסוך" באמצעים מדעיים

דמיינו שה״סכסוך״ הוא בכלל עניין ביולוגי. אי שם במעמקי המוח שוכנים נוירונים שמכוונים לצירי המצב הפוליטי – תאים שמשקפים חמלה לצד אחד ושנאה או אדישות לאחר. במוח הישראלי, מעגלי האמפתיה מזהים את חיילי צה״ל ונדלקים למראה של סבל ישראלי-יהודי. המוח הפלסטיני, לעומת זאת, פחות מתרגש מסבלם של היהודים. הוא מתוכנת אחרת. התאים בוערים למראות הסבל של בני עמם. מחול נוירו-ביולוגי שבו כל צד אוחז במציאות שלו.

זוהי התפיסה המדעית של מה שנקרא, בשפתם המקצועית של המומחים, ה״קונפליקט הישראלי-פלסטיני״. שיטה שבעזרתה אפשר כביכול למדוד, להבין, להסביר (ואולי אפילו ״לפתור״) את הפלונטר הישראלי-פלסטיני. המגמה המדעית הזאת הפכה את הקונפליקט גם למושא של מדעי החיים ולענף מחקר של מדעי המוח והקוגניציה. כך נסללת הדרך למאמרים, כנסים, מיזמים, וקריירות משגשגות באקדמיה.

מי מרוויח מהפיכת ה"סכסוך" לתחום מדעי, ואיך זה עובד?

לפני מספר שנים, חוקרים במחלקת מדעי המוח במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) החליטו לחקור את הקונפליקט בצורה מדעית. הם פרסמו מודעה: דרושים מתנדבים "בריאים", ערבים וישראלים, לניסוי מדעי. בעזרת אותם מתנדבים, שבמקרה התגוררו בבוסטון באותה תקופה, החוקרים פרסמו שורה של מאמרים.

שאלתם המרכזית של החוקרים הייתה: האם צד אחד מביע פחות חמלה לסבלו של הצד השני, ומה מתחולל במוחם של שני הצדדים, הישראלי והערבי, שיש בכוחו להסביר את היחס של צד אחד לאחר.

אמיל ברינו, אחד החוקרים, הסביר בראיון למערכת החדשות של האוניברסיטה את החשיבות הכללית של הניסויים ואת הפוטנציאל של הסריקה המוחית במטרה לקדם דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים המעודד פתיחות. בריאיון הסביר ברינו: "אם תשאל מישהו ׳האם אתה אדם עם ראש פתוח?׳ האינטרס של כולם הוא להגיד ׳כן׳, כי כולם רוצים להקרין פתיחות. אבל זה רק משום שיש להם גישה רק לחלק מסוים במוח (של עצמם – י.כ.). הם לא באמת יודעים עד כמה הם פתוחים. וזה מה שמכונת ה-FMRI functional magnetic resonance imaging), דימוי תהודה מגנטית תפקודי, המשמש למדידת פעילותם של אזורים במוח – י.כ) יכולה לקבוע".

ובכן, איך מודדים את הפתיחות לאחר?

בניסוי אחד ברינו ועמיתיו הציגו למשתתפים הערבים טקסט שנחשב בעיני החוקרים ל"פרו-ישראלי": "הפלסטינים בזבזו שישים שנים. הם היו יכולים לבנות מדינה משלהם לצד מדינת ישראל, וגם ליהנות מכלכלה חזקה ומדינה מודרנית, אבל במקום זאת הם בחרו באלימות". מנגד, נתנו לישראלים טקסט שהחוקרים תייגו כ"פרו-ערבי": "כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, מונעת ישראל מאוכלוסיית הילידים לזכות במעמד של אזרחים בארץ מולדתם".

באחד המאמרים טענו החוקרים שאזור מסוים במוח – האחראי כביכול על הבנה אמוציונלית – "נדלק" יותר כשהמשתתפים קוראים טקסט האוהד את הצד "שלהם". במאמר אחר נטען שעל אף שהמשתתפים – משני הצדדים – טוענים שהם מרגישים פחות חמלה לתיאור סבלם של האחרים, אין בעצם הבדלים בפעילות המוחית בין שתי הקבוצות.

קל מאוד לבקר את הניסויים האלה ברמה בנלית וטכנית. קטגוריות הניסוי מלכתחילה בעייתיות: מי הם ה"ערבים" של החוקרים? איך מגדירים את הקטגוריה עצמה לשם ניסוי כזה, בלי ליפול בפח של אוריינטליזם, בפרט כשמדובר במחקר שעניינו איך המוח ה"ערבי" רואה את היהודים? ומה כבר אפשר להסיק ממחקר שיש בו מעט משתתפים, שנבחרו באקראי, הנחשפים לטקסטים שרירותיים? על פניו ברור כי אם מוחם של המשתתפים לא היה נסרק, הממצאים לא היו מעוררים עניין. יוקרת הניסוי מבוססת על השימוש בטכנולוגיה משוכללת, גם אם היא אינה מלמדת דבר.

במקרה הזה הכלים עצמם בעייתיים. מוכר לרבים הניסוי שבו חוקרים מתוסכלים הניחו דג סלמון (מת) במכונת MRI והצליחו לחבר סיפור מדעי שבו הוא מגיב לתמונות שונות. (מעניין באיזה צד מצדד הגפילטע פיש, האם הוא מודע לכיבוש?)

אך למעשה התוצאות לגופן אינן חשובות לתפקיד הפוליטי לכאורה שממלא מדע כזה. מטרותיו העיקריות של מדע מהסוג הזה הן לפברק סימטריה ולהסיח את הדעת משיקולים היסטוריים, מחינוך לשנאה, מאלימות מתמשכת, ומנישול ודיכוי מובנים. הבעיה טמונה בניסוי עצמו וביומרה להסקת מסקנות לפיהן ה"בעיה" טמונה במוחם של יחידים. אלו אזורים במוח מגיבים, איך נראים הגרפים, כיצד הגדירו את הקבוצות – כל השאלות האלה שוליות במחקר מסוג זה. השיטה והמסר חשובים פי כמה וכמה.

והשיטה של החוקרים היא תמיד השוואתית. במאמר אחד בחנו ישראלים ופלסטינים ולצידם בחנו תושבי אריזונה ומהגרים מקסיקנים. לכאורה בשני המקרים מדובר ב"קונפליקט" בין שני צדדים. השיטה ההשוואתית הזו מטשטשת את ההקשרים ההיסטוריים הייחודיים ואת יחסי הכוחות שבין הצדדים. הכול נמס בתוך נוזל אחיד שנקרא "קונפליקט״", שיש לו כביכול בסיס ביולוגי אוניברסלי.

מטבע הדברים, התקשורת עטה על הסיפור הזה. "ניו יורק טיימס" הציג את החוקרים מ-MIT  כסופר-סטרים מדעיים הקשובים לצדק חברתי. אמיל ברינו תואר כחוקר של קונפליקטים "עקשניים" במיוחד (intractable), כגון זה שבין הישראלים לפלסטינים, בין המהגרים המקסיקנים ותושבי אריזונה, ובין הרפובליקנים והדמוקרטים בארצות הברית. גם במקרים אלה, ולטובת הסימטריה הקדושה, מבטל המחקר את ההבדלים שבין האוכלוסיות השונות בין התקופות השונות ובין המקומות השונים.

בבואה לדון  בסכסוך המתמשך שבין ישראלים-יהודים לפלסטינים התקשורת האמריקאית מעדיפה להציג אותה במונחים סימטריים. צד אחד אמר כך וכך, צד שני אמר כך וכך. לכן הכי טוב שהמסקנה הסופית תהיה שעל שני הצדדים לאמן את שרירי החמלה המוחיים. כדי להשיג את המטרה הזו, אין צורך בחילופי ממשלות וגם לא בשינוי של כללי המשחק הפוליטי. מובן מאליו את מי משרת הנרטיב הזה (לא את הפלסטינים).

למחקר כזה יש הון סימבולי גדול. כיום מרצה ברינו בבית הספר היוקרתי לתקשורת של אוניברסיטת פנסילבניה. הוא גם המדען הבכיר בחברת יעוץ הנקראת ״מעבר לקונפליקט״ (Beyond Conflict) שנתמכת על ידי משקיעים מקושרים העומדים מאחורי חברות כמו אובר (Uber). ברינו ועמיתיו משווים בין המחקר שלהם לנוירו מרקטינג (Neuro Marketing), המבטיח לגלות את הסודות שמאחורי ההתנהגות שלנו בתחום הרגלי הקניה וכמובן גם לנבא אותה ולשלוט בה. העסקים פורחים ואפשר לשמוע הרצאות של ברינו על הבסיס הנוירוביולוגי של צרות וקונפליקטים רבים – מיוגוסלביה ועד פלסטין – בכנסים בנוסח .TED

גם בלי הקשקושים על המוח, אפשר לייצר סימטריה שקרית בעזרת המדע. מחקר שפורסם בכתב העת היוקרתי PNAS עושה מהלך דומה באמצעות סטטיסטיקה. על המאמר חתומים הכלכלן יוהנס האוסופר, חוקרת המוח הידועה ננסי קונווישר (מאותה מחלקה של ברינו), והפילוסופית ענת בילצקי.

המאמר נשען על המושג המאוס "מעגל האלימות" ומחזיר את הקוראים לגן חובה בהציגו את השאלה המגוחכת: מי הרביץ קודם, ישראל או הפלסטינים? כותרת המאמר עונה כבר על השאלה: ״בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שני הצדדים מתנקמים". בעיתון "הארץ" קלטו את המסר: "המאמר מראה באופן מדעי כי בניגוד לגרסה המקובלת, שלפיה 'ישראל רק מגיבה' על אלימות פלסטינית, מעגל האלימות מסתובב בשני הכיוונים". על פי העיתון, מטרתו של האוסופר הייתה "לנקות את הרטוריקה, הדעות הקדומות והנימוקים האידיאולוגיים, ולמקד את הדיון בעובדות ובניתוחן המדעי והשפוי".

מה הם התנאים המאפשרים מאמר כזה ומה הופך אותו ל"מדעי"? ראשית, נדרשים נתונים. בשביל ליישם את המודלים הסטטיסטיים, נדרשים הכלכלנים ל"דאטה", ולא כל הנתונים נחשבים. על החוקרים הוטל להמציא טבלה, שמקדדת את האלימות של "שני הצדדים", ולכן עומתו במחקר הרקטות של החמאס והפעולות של צה״ל. כלומר, שני "צבאות" שווים, כביכול, שהשאלה היחידה שיש לשאול היא מי הפר את הפסקות האש.

כדי להגיע לנתונים נקיים וסימטריים, צריך לדעת להתעלם ולהעלים, שכן המתכונת המדעית אינה מאפשרת מראש טענות מסוימות. כלומר, יש סוגים של אלימות שאי אפשר להציג במאמר מדעי מהסוג הזה. כך למשל, אי-אפשר לכמת בנתונים מדידים את האלימות הפיזית, הפסיכולוגית והכלכלית שישראל מפעילה באופן מתמיד כלפי תושבי רצועת עזה – שימוש במזל"טים, ירי על דייגים, ניתוקי חשמל ומים, הגבלת מזון מתמשכת. במחקר מדעי לכאורה לא ניתן לטעון, ללא הוכחה ניתנת לכימות, שהתנאים הלא-אנושיים השוררים ברצועת עזה הם מעשה ידיה של מדינת ישראל, את האלימות המבנית ואת הדיכוי המתוכנן מראש לא ניתן לסכם בטבלת נתונים, שנדחסת לתוך מודל סטטיסטי. דיון באלימות כזו היה מתפרש כפוגע באיכויות המדעיות של המאמר, ניתוח מסוג זה נחשב להיסטורי, תרבותי, ופוליטי – אך לא מדעי. יתרה מזו, הכרה באלימות מתמשכת ומבנית הייתה מפריכה את הסימטריה שעליה מתבסס מאמר מדעי – כזה או אחר – על ה"קונפליקט". ההון הסימבולי של המחקר היה מיד צונח.

ייתכן שהחוקרים ראו במאמריהם מהלך חתרני. כלומר, הם השתמשו במעמדם המקצועי כדי לפרסם מאמר בכתב עת יוקרתי, המתיימר להפריך אחת ולתמיד את קו ההסברה הישראלי. הרי למרות ההצהרות של האוסהופר, לעמיתיו יש דווקא עמדה פוליטית בנושא. בריאיון ל"הארץ", ענת בילצקי – שעמדה פעם בראש ארגון בצלם וחתומה על המאמר – אמרה ש"כדי לקבוע שכל התנהגות של הפלסטינים היא תגובה לכיבוש הישראלי. בשביל זה מספיק שכל ישר". ולמרות זאת, המאמר מנציח סימטריה שקרית – כמו המחקרים שנעזרים בסריקה מוחית – ולפיה אפשר, בעזרת כלים סטטיסטיים, לאמת או לפסול טענות באופן מכריע, נטול הטיות פוליטיות. אפילו בחירת החוקרים בהשערת האפס לפיה ישראל "רק מגיבה" לאלימות פלסטינית מצביעה על מיקומו הפוליטי של השיח המדעי בנוגע לישראל ופלסטין ועל גבולותיו.

ההסתכלות המדעית-טכנולוגית שסיקרתי לא מיועדת כמובן למדוכאים ב"קונפליקטים" למיניהם, בדיוק כמו ששיח אוריינטליסטי אקדמי לא מיועד ל"אוריינטליים". מדובר בתעשייה של מומחים המדברים למומחים אחרים, לתקשורת, למשקיעים ולאליטות של "מקבלי ההחלטות". מה יכולים ללמוד הוריהם של אלה שנורו למוות בהפגנות בגבול רצועת עזה מייצוג ממוחשב של מוחם בזמן שחוקרים מקריאים להם טקסטים "פרו-פלסטיניים" ו"פרו-ישראליים"? האם אותם הורים יכולים לזהות את עצמם ואת חייהם בתוך הממצאים המדעיים? ואגב חמלה, האם מסוגלים החוקרים לעמוד מול אנשים אלה ולהציג בפניהם את מחקרם ביושר?

ירדן כץ הוא עמית מחקר במחלקה לביולוגיה מערכתית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד. הוא השלים תואר דוקטורט במדעי המוח ב-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס) בשנת 2014.