newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מירי רגב לא רוצה שלפלסטינים בישראל יהיה קול"

ההחלטה של בג"ץ לאשר את החלטת משרד התרבות שלא לתקצב את תיאטרון אל-מידאן מורידה את המסך על התיאטרון הערבי הראשון בישראל. יוסף אבו ורדה: "למירי רגב היו מההתחלה כוונות לסגור את התיאטרון. לייבש אותו לאט לאט"

מאת:

לאחר שלוש שנים של הקפאת פעילות ורדיפה פוליטית, דחו אתמול (ראשון) שופטי בג"ץ את עתירת תיאטרון אל-מידאן נגד החלטת משרד התרבות להפסיק את התמיכה בתיאטרון. התקוות של יו"ר הוועד המסור ג'וזף אטרש התנפצו, וכעת נראה כי יהיה קשה מאוד לתיאטרון לחזור לפעילות.

ההצגה "הזמן המקביל" עלתה כבר בשנת 2014 בתיאטרון אל מידאן בבימויו של בשאר מורקוס. ההצגה מבוססת על סיפור חייו של האסיר וליד דקה שמרצה מאסר עולם על מעורבותו ברצח החייל משה תמם. דקה כתב בכלא יומנים, והיומנים הפכו להצגה.

אבל המהומה סביב ההצגה התחילה כמעט שנה מאוחר יותר כאשר משפחת תמם, משפחתו של החייל אשר נרצח פתחה בקמפיין נגד ההצגה והתיאטרון. הם שלחו מכתבים למשרד התרבות ולמשרד החינוך בראשו עמד אז נפתלי בנט, ואף הגיעו בעצמם והפגינו מחוץ לתיאטרון יחד עם קבוצה של פעילי ימין.

בעקבות הרעש שיצרה ההתנגדות החריפה של משפחת תמם, שאליה הצטרפו גורמים מכל קשת הימין והמתנחלים, החליטה השרה מירי רגב להקפיא את התקציב של התיאטרון ולא להעביר אותו. בנט הצטרף מיד למהלך של רגב והורה להוריד את ההצגה מסל תרבות. גם עירית חיפה הצטרפה לחבורה בעקבות לחצי חברי הימין של המועצה, והתיאטרון נותר ללא תקציב.

מתוך ההצגה "הזמן המקביל", תיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מתוך ההצגה "הזמן המקביל", תיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כדור שלג

אלמידאן הוא התיאטרון הפלסטיני הראשון והגדול בישראל. הוא הוקם בשנת 1994 על ידי שרת החינוך והתרבות אז שולמית אלוני, והמנהל הראשון של התיאטרון היה השחקן הידוע יוסף אבו ורדה. מי שהחליף אותו היה השחקן והבמאי מכרם חורי. בהמשך נוהל על ידי השחקן סלים דאו, ראיד מסארוה ופואד עווד. לאורך השנים העלה התיאטרון שורה של הצגות, בשפה הערבית בלבד, והיווה בית מרכזי ויחיד ליוצרים וליצירה פלסטינית מקורית.

ב-2015, כאשר פרץ המשבר, ניהל את התיאטרון השחקן עדנאן טראבשה. בסוף 2016 החליף אותו השחקן עאמר חליחל שהספיק להעלות הצגה אחת, "הבן של ראבעה", הצגת יחיד, בכיכובו של יוסף אבו ורדה ובבימויו של מכרם חורי, על פי סיפור של סלמאן נאטור. אחרי כמה הופעות, ועם הקפאת המימון מכל הצדדים ושקיעת התיאטרון בחובות החליט המנהל בתום ההצגה להכריז על שביתה של התיאטרון, החליט חליחל להכריז על השבתת התיאטרון. היו מי שתמכו בהחלטה של המנהל נלהב, והיו גם קולות שהאשימו אותו בפזיזות ותהו למי תגרום השביתה נזק.

המצב רק הלך והסתבך כאשר בדיקה שערך ד"ר חיים פרלוק, יו"ר המועצה לתרבות ואמנות ישראלית, העלתה אי הסדרים כספיים וניהול לא תקין. בעקבות כך רשם העמותות פסל את העמותה שמפעילה את התיאטרון. מאז למעשה חדל התיאטרון לפעול. האולם הגדול, שמכיל 300 מקומות, מושכר מידי פעם להופעות והצגות של תיאטראות אחרים מרחבי הארץ, להרצאות ולהקרנות סרטים.

אורטל תמם, אחייניתו של משה תמם, במחאה בתיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אורטל תמם, אחייניתו של משה תמם, במחאה בתיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הסיפור של אלמידאן התפתח כמו כדור שלג. מה שהחל בהתנגדות לתוכן מסוים ובניסיון לצנזורה ולהכתבה של תכנים, הפך לעניין טכני. הרדיפה הפוליטית וההסתה נגד התיאטרון לבשו צורה משפטית חדשה. חופש הביטוי והזכות הבסיסית של אזרח לתרבות הפך משני לחובה להחזיק באישור ניהול תקין.

אחרי כל אלו, טען משרד התרבות שהתיאטרון לא עמד בהתחייבות שלו להעלות מאה הצגות בשנה, והסיפור הפך להיות כמו התרנגולת והביצה – בלי תקציב אין הצגות, ובלי הצגות אין העברת כספיים. "ברור שיאשימו אותנו בניהול לא תקין ובאי סדרים כספיים", אומר ג'וזף אטרש, יו"ר הוועד המנהל של התיאטרון. "ארבע שנים לא הועבר לנו ולו שקל אחד – לא ממשרד התרבות ולא מעיריית חיפה. אפילו כסף לשלם חשמל אין לנו".

"למירי רגב היו מההתחלה כוונות לסגור את התיאטרון. לייבש אותו לאט, לאט. הרי היא לא רוצה שום ייצוג של הפלסטינים בישראל", אומר השחקן יוסף אבו ורדה, מי שהיה המנהל הראשון של התיאטרון. "זה לא רק עניין של צנזורה של תכנים, היא לא רוצה שיהיה לנו קול".

כבר שלוש שנים שהתיאטרון לא ממש פועל. השחקנים, שבמשך חודשים ארוכים לא קיבלו משכורות והמשיכו לעבוד בהתנדבות מתוך אמונה בתיאטרון לא הצליחו להחזיק מעמד. יש משפחות להאכיל, יש משכנתא, ואי אפשר ללכת לסופר מרקט ולקנות אוכל עם עקרונות. הם עזבו אחד אחרי השני, ומי שנשאר עד הם המפעיל והאיש הטכני ניזאר חטאר שעובד בהתנדבות, ויו"ר הוועד ג'וזף אטרש שניסה בכל כוחו לשכנע את עיריית חיפה להעביר כספים.

דון קישוט

באוגוסט 2017 עתר אטרש לבג"ץ נגד משרד התרבות, באמצעות משרד עורכי הדין כבוב, בדרישה להעביר לו את כספי התמיכה של המשרד לשנים 2015-2016, בטענה כי התיאטרון לא עמד בקריטריונים לקבלת תמיכה, בגלל הקפאת התמיכה בשנת 2015. אתמול (ראשון) החליטו שופטי בג"ץ לדחות את העתירה ולקבל את עמדת משרד התרבות.

בהחלטתה כתבה נשיאת בית המשפט אסתר חיות כי "דין העתירה להידחות… משלא עלה בידה (של העותרת, תיאטרון אל מידאן. ס.ע) להצביע על קשר סיבתי בין העיכוב בהעברת יתרת סכום התמיכה לשנת 2015 לבין הירידה בביצוע בפועל של פעילות תיאטרלית נתמכת במהלך שנות התמיכה".

יוסף אבו ורדה (GFDL)

יוסף אבו ורדה (GFDL)

המשנה לנשיאה, השופט מלצר, הוסיף בהחלטתו כי "לא מצאתי כי יש מקום לשינוי החלטת ועדת התמיכות, שכן ההחלטה מצויה במתחם שיקול הדעת הנתון לה כגורם מקצועי, והיא נראית, בנסיבות, סבירה, מנומקת ומבוססת על נתונים שהעותרת בעצמה סיפקה. טרם סיום, אעיר כי עתירה זו דנה רק בנסיבות המקרה שלפנינו, ואין היא עוסקת במבחני התמיכה למוסדות הציבור בתחום התיאטרון באופן כללי, שהן נושא לעתירות אחרות".

מי שצהלה משמחה היתה כמובן השרה מירי רגב שיצאה לתקשורת בהכרזת ניצחון: "הצדק יצא לאור. אל-מידאן אינו תיאטרון ולא היה כזה בשנים האחרונות. ואני שמחה שגם בג"צ הבחין בכך. אל-מידאן היה בית שנתן במה למסיתים נגד צה"ל ומדינת ישראל, סמליה וערכיה, הוא עסק בהסתה ולא באמנות. כספי המדינה ומשלמי המיסים אינם הפקר והזכות לקבלם מותנית בעמידה בהגדרה הבסיסית של מה נחשב  תיאטרון  בישראל". רגב הוסיפה כי "לצד ניצחונו של המשפט המנהלי בסוגיית אל-מידאן, אני גאה, כי עלה בידי  להוביל לשלילת התמיכה ב'מרכז אל-מידאן למופעי הנכבה ובוגרי הטרור', שכונה בטעות 'תיאטרון' אל-מידאן".

בתגובה להחלטה, אמר ג'וזף אטרש ל"שיחה מקומית" כי הוא הופתע מההחלטה. "ציפיתי שבג"ץ יאשר את העברת התקציב לפחות לשנים 2015-2016 כי אנחנו עתרנו לא רק לתקציב שהובטח ולא הועבר אלא דרשנו ממשרד התרבות להעביר כספים גם לשנים 2017-2018. ציפיתי שלפחות יעבירו את מה שהובטח לנו. אלו הזכויות שלנו, אנחנו לא מבקשים נדבות. אנחנו לא נרים ידיים".

יוסף אבו ורדה נשמע פחות אופטימי. "ג'וזף הוא באמת כמו דון קישוט, הוא באמת ניסה, אבל התיאטרון סגור בעצם כבר יותר משלוש שנים. כנראה שעכשיו עם ההחלטה הזאת יסגרו את הדלתות שלו סופית", הוא אומר ל"שיחה מקומית". "אבל אסור לנו לוותר על הזכות שלנו לקבל תמיכה ממשרד התרבות. הרי אלה כספי המיסים שלנו ויש לנו זכות שיהיה לנו תיאטרון משלנו. עלינו למצוא דרך איך לעשות תיאטרון", הוא מוסיף.

"אלו הזכויות שלנו, אנחנו לא מבקשים נדבות. אנחנו לא נרים ידיים". ג'וזף אטרש

"אלו הזכויות שלנו, אנחנו לא מבקשים נדבות. אנחנו לא נרים ידיים". ג'וזף אטרש

הבחירה בעינת קליש רותם לראשות עיריית חיפה והמינוי של הרב דב חיון להוביל את מחלקת התרבות בעירייה, היו לתיאטרון ולג'וזף אטרש תקוות רבות כי יצליחו להחזיר את התמיכה העירונית בתיאטרון. אבל ההחלטה של רשם העמותות העמידה מכשול בלתי עביר. אטרש מספר כי "נבדקה אפשרות להעביר כסף שמיועד לתיאטרון לעמותה אחרת שעומדת בתנאים של רשם העמותות וכך אולי היינו יכולים לחזור לפעילות חלקית, אבל גם הניסיון הזה לצערי נכשל". ולמרות הכל, אטרש מאמין בדור הצעיר, שהם אלה שיחיו את התיאטרון מחדש.

כנראה שהאמונה שלו במקומה. בשנים האחרונות יש מגמה של צעירים פלסטינים מהפכנים שרוצים לעשות תרבות ולעסוק בה הרחק מכספי התמיכה של משרד התרבות. דוגמה אחת היא היוזמה המוצלחת של הבמאי הצעיר בשאר מורקוס, מי שביים את ההצגה הזמן המקביל, שלפני שמונה שנים ייסד והקים ב-2015 עם חבורת צעירים את תיאטרון ח'שבה  – "במה" בעיר התחתית בחיפה בבניין שהיה חורבה. בשאר והצעירים גייסו מתנדבים וחובבי תיאטרון שצבעו את התיאטרון, ניקו ושיפצו רהיטים ובתקציב דל הצליחו להקים תיאטרון – קטן במספר הכיסאות ובמספר האנשים שהוא יכול להכיל אבל גדול בהצגות שהם העלו. החבורה העלתה עד כה הצגות ניסיוניות ומהפכניות מבחינת תוכן ונועזות, והם ממשיכים לפעול בתקציב שמתבסס על תרומות של חובבי תיאטרון ומסעדות ובתי עסק אשר מאמינים בהם, וקמפיינים לגיוס ברשת.

ניסיון אחר שפועל כבר כמה שנים הוא פסטיבל המוסיקה "אקספו" שיזמה חבורה של צעירים פלסטינים, שמחברים בין יוצרים פלסטינים מקומיים למפיקים ואנשי מוזיקה מהמוכרים בעולם. דוגמה נוספת, היא של פסטיבל חיפה העצמאי לקולנוע שמבקש לתת אלטרנטיבה לפסטיבל הממסדי והמוכר בעיר. את הפסטיבל יזמה קבוצה של צעירות וצעירים, שהצליחו לגייס מתנדבים וקצת חסויות, וללא תקציב מצליחים להרים כבר שנה שלישית ברציפות פסטיבל שבו מוקרנים סרטים ומגיעים אורחים מכל העולם.

עם מעט תרומות, והמון כוח רצון, יש המון צעירות וצעירים פלסטינים שמצליחים לעשות כיום תרבות עצמאית, שלא תלויה בשום גורם חיצוני ובמיוחד לא במדינת ישראל, שמנסה בכל הכוח להעלים את הזהות הפלסטינית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf