newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו, מרוב הפרֵד, עוד מעט לא יהיה לך במה למשול

במקום לדאוג לפרנסה שלנו, האשמתם אותנו, האזרחים, שלחצנו לפתוח מהר את המשק. במקום להקשיב לנו, אתם מנסים להשתיק אותנו ולמנוע מאיתנו להפגין. דברים שאמר איש התיאטרון אלי ביז'אווי בהפגנה אמש בגן צ'רלס קלור

מאת:

במערכה הראשונה, במרץ, כשסגרו את התיאטראות, הבנתי שהתמודדות גדולה בדרך, אבל לא הבנתי עד כמה אני לבד. עד כמה כולנו לבד. חשבתי שאני אזרח מוגן במדינתו ושמה שלא יעולל הנגיף הזה, ביחד נתגבר. אבל מיום ליום ראיתי איך אני הופך מאדם, שעם כל הקשיים והביקורת אוהב ומאמין במדינה שבה הוא חי ובחיים שיצר בה לעצמו, לְאדם, אחד מיני רבים מאד, שתחילה מופתע, אחר כך אובד עצות ואז זועם, זועק ובקצה – שְבוּר אמון ואמונה.

אנחנו היינו מובטלים, אבל אתם אלה שלא עבדתם. איל ביז'אווי בעצרת אתמול בגן צ'רלס קלור בתל אביב (צילום: מוטי קמחי)

אנחנו היינו מובטלים, אבל אתם אלה שלא עבדתם. איל ביז'אווי בעצרת אתמול בגן צ'רלס קלור בתל אביב (צילום: מוטי קמחי)

חמישה חודשים מונעת המדינה מרבבות אזרחים לעסוק במשלח ידם. חמישה חודשים היא גם נמנעת מלספק להם מענה כלכלי הולם. נעלה שערי פרנסה וטרם הורידה מָן מהשמים.

חודשיים תמימים ישבנו סגורים בבתים, כדי לגלות שבזמן היקר הזה שנקנה על חשבון הפגיעה בפרנסתנו, במשפחותינו, בחוסן הנפשי שלנו כבודדים וכחברה הייתם עסוקים בעצמכם, במשרותיכם, בטפיחה עצמית על השכם. ההיערכות ל'יום שאחרי', התחילה ביום שאחרי. ניסוי ותעייה על חשבון הילדים וההורים במערכת החינוך, הנוסעים בתחבורה הציבורית, בעלי העסקים. אנחנו היינו מובטלים, אבל אתם אלה שלא עבדתם.

ואז, בהתנפץ עלינו הגל השני, האשמתם מיליוני אזרחים טובים, שישבו בד' אמותיהם – בְּליל הסדר, ביום העצמאות ובַרמדאן בלי פרנסה ובלי מענה כלכלי – בַּלחץ שהביא לפתיחה מהירה מדי של המשק. חנקתם אותנו והאשמתם אותנו שניסינו להכניס אצבעות בין החבל לצוואר כדי לנסות להשתחרר.

מאז אנחנו חיים ב'שלופְלנד', עם אינסוף פתרונות שנשלפים מהשרוול. עם הנהגה שמצייצת את עצמה לדעת, עם יותר מסיבות עיתונאים על תוכניות כלכליות מכאלה שיוצאות לפועל, בלי פיצוי ראוי לעסקים, בלי תכנון לטווח רחוק. יום ככה, יום ככה. ממשלת ים-יבשה. פותחים-סוגרים, פותחים סוגרים, כאילו אין אנשים מהצד השני של ההחלטות שלכם. אם הפגיעה הכלכלית קשה, הפגיעה באמון אנושה.

במערכה השנייה, כשאנשים התחילו לצאת לרחובות, במקום לתקן, במקום להטות אוזן לזעקה חוצת המגזרים והמחנות, בחרתם להתכחש. לנפנף, לגמד את המצוקה. כשעברתי השבוע בתיאטרון הריק הבחנתי בתנועה לעבר חדר צדדי. התברר שמרכזים בו מוצרי מזון עבור שחקנים ועובדים, שיוכלו לקחת הביתה חבילת אורז או שקית קמח. אנשים קורסים בסתר. הבעיה עם מצוקה כלכלית היא שמי שסובל ממנה, מתבייש בה הרבה יותר ממי שאחראי לה. הבושה היא לא שלנו. היא כולה שלכם.

אבל אין לכם בושה כי במערכה הנוכחית עברתם לתייג את המפגינים ולסמן אותם בניסיון לקעקע את הלגיטימציה של המחאה. במקום להשקיע את המרץ שלכם בלסייע לנו, אתם עובדים פול טיים בלהשתיק אותנו, בלמנוע מאתנו להפגין. הַחנקתם וגם השתקתם?

עשרות סטטוסים מטעם, שנורים במטרה לצבוע את המפגינים ולהתנער מאחריות, לא יצליחו לטשטש לא את הכישלון שלכם ולא את המצוקה שלנו.

אבל אם כל כך חשוב לצבוע אותנו, תנו לי לנסות לעזור: אנחנו אזרחים שומרי חוק ומשלמי מסים מכל הגוונים של החברה הישראלית, שמוחים בלי קשר לארץ המוצא של ההורים שלנו, ולא בשם עמדותינו הפוליטיות או הכיוון אליו אנחנו מתפללים, אם אנחנו בכלל מתפללים. אנשים שאוהבים את המדינה הזאת ואיבדו אמון, שעבדו כל חייהם ומוצאים עצמם מול שוקת כלכלית שבורה. סבתות וסבים, הורים לילדים, צעירים שלא רואים אופק, קונצנזוס של שבר. לא אנרכיסטים, לא בולשביקים, לא פדופילים. זעקת המונים מהדהדת.

המדינה שלנו בנויה מפסיפס מורכב, מרהיב וייחודי של תרבויות ולאומים אבל במקום לשמר ולטפח אותו, הוא מנותץ לרסיסים השכם והערב. הולך וקרב היום בו כבר אי אפשר יהיה לשחזר.

אדוני ראש הממשלה, מרוב הפְרד במה יישאר לך למשול?

מספיק לצבוע אותנו. מספיק להאשים אותנו, מספיק להשתיק אותנו. אין לנו ארץ אחרת, זה נכון, אבל אנחנו נצא ונאבק על דמותה ועל זכויותינו, כאן היום ובכל מקום, כדי להזכיר לה ולמי ששכח שגם לה אין אזרחים אחרים.

הגעתי לסוף ולא אמרתי אף מילה על תרבות. גם כי אין (תרבות), מצד אחד. וגם כי אני מאמין גדול בכוחה, מצד שני.

בפרולוג, בפברואר, רגע לפני שהכל התחיל, הוזמנתי לתיכון דתי לבנים בירושלים. הם בדיוק סיימו ללמוד את 'טרטיף' של מולייר שתרגמתי. מחזה חריף וביקורתי בן 400 שנה על נוכלות במסווה של קנאות דתית. במשך שעתיים דיברנו דרך המחזה על הסוגיות הישראליות הכי רגישות, צחקנו והתענגנו מהעושר של העברית המופלאה שלנו על הקשריה המקראיים והעכשוויים. כל המחיצות שהיו קיימות בינינו, אילו היינו נפגשים על קרקע עירומה, נעלמו כשנפגשנו על המצע הזה. אם אנחנו רוצים לשמר את הפסיפס, אסור לוותר על הדבק.

אלי ביז'אווי הוא יוצר תיאטרון ומתרגם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf