newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה כואב לשר החינוך? ישראלים שחושבים אחרת

השבוע התראיין נפתלי בנט בתקשורת הזרה. הראיון היה קשה והוא מיהר למצוא אשמים: נשיאים וראשי שב"כ לשעבר שמעבירים ביקורת על מדיניות הממשלה. לא מתנצל, מתקרבן

מאת:

ביום שני התראיין שר החינוך נפתלי בנט אצל שדר הטלוויזיה האנגלי טים סבסטיאן. על מה דובר בראיון אנחנו עוד לא יודעים, אלא מהמעט שבנט עצמו סיפר.

טים סבסטיאן ידוע זה מכבר כמראיין קשוח, שלא עושה חיים קלים למרואייניו. בראיון לתוכנית "רואים עולם" הוא העיד על עצמו: "אני מאמין שראיונות פוליטיים נודעו לדרוש דין וחשבון מאנשים על עמדותיהם. זו איננה שיחה על כוס קפה, אני לא מציע תה וסימפטיה". ועוד הוסיף: "אני לא איש יחסי הציבור של ישראל או של כל מדינה אחרת, זאת לא העבודה שלי".

נפתלי בנט, בתור שר וראש מפלגה, הוא בהחלט מאנשי יחסי הציבור של ישראל. אלא שבסיום הראיון, נפתלי היה מתוסכל. את זעמו הוא לא הוציא על המציאות המורכבת, על המראיין הקשוח, וגם לא על עצמו – שאולי לא היו לו תשובות מספקות לשאלות שנשאל. במקום זאת, רץ שר החינוך לפיסבוק והוציא את תסכוליו דווקא על ישראלים, כמוני וכמוכם, שאינם מתיישרים לפי העמדות של בנט.

כך הוא כתב בפוסט: "היום חוויתי את הראיון, אולי הקשה והעוין ביותר שהיה לי עד היום בתקשורת הזרה. למה? כי 90% מהזמן המראיין ציטט ישראלים שתוקפים את ישראל. נשיאים וראשי שב"כ לשעבר ואישי ציבור שמכנים את ישראל 'מפלה', 'גזענית', 'בחרה בטרור' ועוד פנינים".

מנקודת מבטו של בנט הבעיה ברורה. לא רק שנשמעת עמדה הנוגדת את השקפת עולמו, ולא רק שהיא מושמעת בתקשורת הבינלאומית, אלא היא מושמעת מפי אנשים שאין לפקפק בזיקתם האוהדת למדינה ובניסיון הרב שצברו בתחומי המדינאות והביטחון. אוף אתכם.

> צלמי עיתונות בירושלים ובשטחים: הצבא והמשטרה נלחמים בנו

נפתלי בנט (אקטיבסטילס)

נפתלי בנט (אקטיבסטילס)

הערה ראשונה – עולמו הצר

בנט מבקש בהמשך הפוסט: "לכל המלעיזים – הפסיקו להוציא את דיבת ישראל". לאמור, אנשים שמביעים עמדה שונה מזאת של בנט מוציאים לישראל שם רע בעולם באמצעות שקרים. תבינו, זה מאוד מקשה על בנט, להסביר את עמדתו בתקשורת העולמית. עבור בנט ברור לחלוטין שדעתו היא הצודקת, והאחרים הם מוציאי דיבה. הוא לא מסוגל לדמיין שהמצב האמיתי הוא הפוך לחלוטין: הנשיאים וראשי השב"כ הם ישראלים פטריוטים ודוברי אמת, הפועלים להציל את ישראל מאסונה.

הערה שניה – קורבן

מי שעוסק בהוראה יודע שאין דבר כזה שאלה קשה. הקושי הוא אצל המשיב. אם הוא יודע את התשובה, זאת תחשב שאלה קלה, ואם הוא לא יודע – אז קשה לו. במילים אחרות, אם היה קשה לבנט בראיון, הקושי נובע מחולשת תשובותיו. גם אם נגיד שכל הנשיאים וראשי השב"כ היו מסכימים עם עמדותיו של בנט, האם אז השאלות של המראיין היו אחרות? האם היה לבנט יותר קל להשיב עליהן?

בנט לא מכיר בכך שעמדותיו חלשות, והאחריות נופלת עליו. הוא מציג את חולשתו כקורבן של מעשי אחרים. כאותו תלמיד שנכשל בבחינה ומאשים את המורה, את נוסח השאלות ואת חבריו התלמידים שלא נתנו לו להעתיק. ומשום שהאחריות לא עליו, בנט מעסיק את עצמו בהתקפה על אחרים, ולא בבקרה והערכה עצמית.

הערה שלישית – לא דמוקרט

תפקידו של בנט, לדעתי, ובמיוחד כשר החינוך – לשמור, בשם הרוב שבחר בו לתפקיד, על זכותם של המיעוטים להתקיים ולהביע עמדתם. בנט נבחר לתפקיד שר החינוך בזכות קואליציה המייצגת את רוב הבוחרים. על כן, ברור מאליו שבנט צריך לממש מדיניות התואמת את דעת הרוב. זה חלק מחוקי המשחק הדמוקרטי.

אלא שיש במשחק הזה עוד מרכיב. המשימה הקשה יותר היא לממש את עמדת הרוב תוך שמירה על זכויותיהם של המיעוטים. בזה כל העניין. אבל בנט הוא לא דמוקרט במובן העמוק של המילה, והוא מפגין את עוצמתו דווקא בהכפשת מתנגדיו המעטים. השמאל בישראל בעמדת מיעוט – ובנט, במקום לכבד זאת, מנצל את חולשתם האלקטוראלית כדי לבוז להם. גיבור על חלשים.

הערה רביעית – מסית

אולי מי מהקוראות והקוראים יכול להסביר מה ההבדל בין הפוסט של נפתלי בנט, לבין הדברים שהשמיע נעם פדרמן, יומיים מאוחר יותר: "הבעיה היא לא הערבים, הבעיה היא השמאלנים, השמאלנים הארורים הם הבעיה שלנו, הם אלה שתוקעים סכין בגב האומה, שורפים כל חלקה טובה. […] צריך לעקור מהשורש את השמאלנים האלה, בתי המשפט, חברי הכנסת, וכל מי שחובר אליהם בתקשורת ובכל מקום, הם אלה הסרטן שמתפשט בגב באומה והם אלה שפוגעים בנו והורסים את הכול".

זה נגד בתי משפט, חברי כנסת וכל מי שחובר אליהם, וזה נגד נשיאים ראשי שב"כ ואישי ציבור. מילה במילה, אותה הסתה ירודה.

בנט, עשה טוב, צא מהפינה ותהיה לנו שר חינוך שנוכל להתגאות בו.

> שר חינוך שמאמין שיש רק אמת אחת הוא סכנה לילדינו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf