newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ניסיון דריסה? העדויות על הירי בפלסטיני בבידו מראות אחרת

אוסמה מנסור נהרג כשחיילים ירו על רכבו שלכאורה "סיכן את חייהם". אולם לפי עדי ראייה, הרכב שלו לא איים על החיילים. הרכב המשיך בנסיעה, והחיילים לא רדפו אחריו, אף שלכאורה ניסה לדרוס אותם. צה"ל: הנושא בחקירה 

מאת:

ביום רביעי בשבוע שעבר הודיע דובר צה"ל כי במהלך הלילה חיילים "סיכלו אירוע דריסה במהלך פעילות מבצעית בכפר בבנימין. הלוחמים במחסום זיהו רכב שעוצר במחסום ולפתע האיץ לעבר קבוצת לוחמים נוספת שפעלה במרחב, באופן שסיכן את חייהם של הלוחמים". החיילים ירו, והנהג הפלסטיני נהרג.

סומיה, אשתו שח אוסמה מנסור ואחד מילדיו, בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו)

חמשת הילדים חיכו בבית. סומיה מנסור, אשתו של אוסמה, יחד עם אחד מילדיהם בביתם בבידו (צילום: אורן זיו)

עד כאן דיווח שגרתי על ניסיון דריסה שהסתיים במותו של הנהג הפלסטיני, אוסמה מנסור בן 45 מהכפר בידו. אבל ביקור במקום, ושיחות עם עם אשתו של מנסור שהיתה אתו במכונית ועם עדי ראייה, מעלים סימני שאלה רבים לגבי האירוע.

לא ברור איך קרה שאדם, המבקש לעשות לכאורה פיגוע דריסה, לוקח למעשה המסוכן הזה את אשתו, אם חמשת ילדיהם שחיכו להם בבית. האשה סומיה, וכך גם לפחות שני עדי ראייה, הכחישו גם את גרסת הצבא כאילו הרכב האיץ לכיוונה של קבוצת חיילים.

ומעל לכל, לא ברור מדוע הניחו החיילים לרכב לנסוע עוד כמה מאות מטרים בלי לרדוף אחריו ולנסות לעצור את מי שלכאורה ניסה לדרוס חיילים. סומיה מנסור היא שעצרה את הרכב לבדה, ועוברי אורח הם שפינו אותה ואת בעלה למרפאה בבידו, ומשם הועברו לבית חולים ברמאללה, שם נפטר בעלה מפצעיו. החיילים הגיעו למקום שבו נעצר הרכב לפחות רבע שעה מאוחר יותר ורק אז החרימו את הרכב. אם החיילים אכן חשבו שמדובר בניסיון דריסה, מדוע נתנו למפגעים לכאורה להימלט?

בבית המשפחה בבידו תיארה סומיה את מה שקרה באותו לילה. לדבריה, בעלה אוסמה ליווה אותה למרפאה בעיירה ביר נבאללה, מרחק עשר דקות נסיעה מהכפר שלהם. הם שהו במרפאה כשלושת רבעי שעה, ואז החלו בנסיעה חזרה, בעוד חמשת ילדיהם, שגילאיהם נעים בין 10 ל-15, מחכים בבית.

סומיה זוכרת שראו שני ג'יפים צבאיים עומדים במרכז הכביש ועוד כמה מצד ימין של הכביש. "חיילים סימנו לנו לעצור", היא שחזרה. "שניים עמדו לצד הג׳יפ ושניים ברחוב. הגיע חייל וצעק עלינו 'עצרו, עצרו'. בעלי הסביר שהיינו במרפאה ואנחנו חוזרים הביתה. החיילים לא לקחו את תעודת זהות או המפתחות. החייל אמר לנו להמשיך, לא להסתובב או לנסוע דרך מקום אחר. התחלנו לנסוע, מצד ימין של הג׳יפים, ואז אחרי כמה מטרים התחילו לירות עלינו מאחורה. שני חיילים, שיצאו מהג'יפ מקדימה, ירו גם". סומיה הדגישה שוב ושוב לאורך השיחה כי "אף חייל לא עמד מולנו", וציינה כי לא שמעה הוראה נוספת לעצור.

בזמן האירוע, א׳ נמצא בבית המשקיף על הכביש. "שבעה או שמונה ג׳יפים עמדו ליד חנות", שחזר א', שהעדיף לא להזדהות מחשש שיאבד את אישור העבודה שלו בישראל, בעודו עומד במקום שבו עמדו הג'יפים. "את בעל החנות כבר עצרו לפני כמה זמן, אבל נראה שהם חיפשו משהו אחר. אמרו לו (למנסור, א"ז) לעצור. הוא התקדם לאט ונעצר".

א׳ מספר כי ראה מחלון ביתו את הרכב עוצר ליד החיילים, שלא נראו בלחץ. ואז הוא שמע צעקות בין מנסור ובין החיילים. "שמעתי את אחד החיילים צועק על הנהג בעברית. אני מבין עברית טוב", מספר א'. "החייל צעק: 'למה לא עצרת?'. הנהג ענה לו 'הנה, עצרתי'. שמעתי את החייל מצווה על הנהג לכבות את האוטו ולמסור לו את המפתחות, אך הנהג כנראה סירב. שמעתי אותו אומר לחייל: 'בשביל מה מפתחות! למה שאעצור את האוטו? הילדים שלי לבד בבית, אני חייב להגיע הביתה'"

לאחר מכן, ממשיך א׳, המכונית החלה לנסוע. לא ברור לו אם החייל הורה לנהג להמשיך או לא. "לא היו מולו חיילים", מדגיש א' ומחזק בזה את עדותו של אשתו של מנסור. על פי א׳, מייד לאחר מכן החיילים צעקו עליו לעצור, אבל הוא המשיך לנסוע. באותו רגע נפתחה אש על הרכב, תחילה ירייה אחת, ולאחר מכן ירי מסיבי.

הכביש בין ביר נבאללה לא-ג׳יב שם חיילים ירו למוות באוסמה מנסור בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו)

הכביש בין ביר נבאללה לא-ג׳יב שם חיילים ירו למוות באוסמה מנסור בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו)

ע', עד ראייה נוסף לאירוע, נותן תיאור דומה. בעדות שמסר למחרת האירוע לתחקירן ארגון בצלם, הוא סיפר שראה את הרכב מגיע לכיוון החיילים, ואז הרכב יצא לכמה רגעים מטווח הראיה שלו. "אינני יודע מה קרה, אם היה ויכוח בין נהג הרכב לבין החיילים. הרכב עמד למשך מספר שניות, ולאחר מכן הוא נסע.

"עם נסיעת הרכב, שמעתי קול של כדור אחד ואחריו צעקה: 'בוא, בוא', ולאחר מכן שני כדורים נוספים ולאחר מכן היה קול של ירי מסיבי". גם לדעתו של ע׳, לא היה מדובר באירוע דריסה מכוון. "כאשר בוצע הירי, לא היה אף חייל במסלול הנהג", הוא העיד.

סומיה תיארה כי מייד לאחר הירי בעלה נפגע ונפל על ברכיה, בעוד הרכב ממשיך לנסוע. "תפסתי את ההגה והמשכתי", היא שיחזרה בשקט. "הוא היה כולו דם, ללא הכרה ושתק. נהגתי ברכב עד שראיתי מכוניות". את הרכב היא עצרה בסופו של דבר כחצי קילומטר ממקום הירי.

גם סומיה וגם כל עדי הראייה מעידים שהחיילים לא רדפו אחרי הרכב, התנהלות חריגה אם הם חשבו שהרכב הזה ניסה לפגוע בהם.

על פי א׳, הרכב פגע פעמיים או שלוש בגדר אבן, אבל המשיך בנסיעה עד שנעצר מחוץ לטווח הראיה שלו.

א׳ מציין כי רק כ-15 דקות לאחר הירי, החיילים שהיו במקום שבו התחיל הירי התחילו לנוע לעבר המקום שבו נעצרה המכונית. אולם עד שהחיילים הגיעו למקום, צעירים שהיו במקום פינו את אוסמה וסומיה למרפאה בבידו, לשם הגיע אמבולנס שלקח אותו לבית החולים ברמאללה, שם נקבע מותו של אוסמה. סומיה סבלה מפציעות קלות מרסיסים שפגעו בגבה.

מצילום של הרכב, שנעשה לאחר האירוע, ניתן לראות את החלון האחורי שבור, נקבי ירי בחלון הקדמי וכתמי דם על המושב שליד הנהג.

על פי א׳, כוח צבאי חזר למקום הירי מאוחר יותר, פרץ לחנות בגדים והחרים את התיעוד ממצלמות האבטחה של החנות. החיילים התקשרו לבעל חנות שנייה, דרשו ממנו להגיע והחרימו גם לו את המחשבים של מצלמות האבטחה. החיילים גם אספו תרמילים מהרצפה.

בבית משפחת מנסור נערכו בשבוע שעבר שלושת ימי האבל, וסוכת אבלים הוקמה מחוץ לבית המשפחה המורחבת. מנסור עבד כמוכר ירקות. "הוא היה מסתובב עם הרכב ומוכר ג׳רג׳יר ועגבניות", סיפרה אמו, ג׳מילה, שהצביעה על ביתו הדל, שני חדרים לזוג ולחמשת ילדיהם. סומיה עובדת כתופרת.

"למה ירו בו? מי עושה פעולה כשאשתו איתו באוטו? ירו בו בדם קר", אמרה האם. ״הם ידעו מה שמו ואת מספר הרכב, זה לא מקום שיש בו מחסום או גדר, מותר לעבור שם". סומיה תהתה ״למה לא ירו בגלגלים?". א׳ מסכים אתה: "אם לא היו יורים, לא היה קורה כלום, לא היו חיילים בהמשך. שמעתי שאמרו שהוא בא לדרוס. זה לא נכון. הגיפים עמדו בצד הדרך, לא בצורה של מחסום".

שאלנו את דובר צה"ל האם חיילים עמדו מול הרכב, מדוע לא בוצע מרדף אחר הרכב הדורס לכאורה ומה העלה התחקיר שלאחר האירוע. מדובר צה"ל נמסר כי "בגין האירוע נפתחה חקירת מצ"ח ועם סיומה יועברו ממצאיה לבחינת הפרקליטות הצבאית".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf