newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההפגנה החריגה של עשרות אלפי הכועסים

רבים מהמפגינים נגד שחיתות בתל אביב לא השתתפו בהפגנה בחייהם, אבל הרגישו שעכשיו נחצה קו אדום. המסה האנושית הפתיעה גם את המארגנים. ורק השם של כחלון נשאר בינתיים מחוץ לתמונה

מאת:

ההפגנה נגד שחיתות ציבורית במוצאי שבת לא הייתה הפגנה רגילה.

קודם כל, כי נראה שאף אחד לא העלה על דעתו שהיא תהיה גדולה כל כך. המארגנים, שהתרגלו כנראה לקבוצות של מאות אנשים בפתח תקווה, נערכו עם מערכת הגברה קטנה וחלשה על מדרגות מוזיאון העצמאות, ותכננו צעדה לכיכר הבימה.

אלא שכבר בשמונה וחצי, השעה הייעודה לתחילת ההפגנה, המפגינים גדשו את שדרות רוטשילד מהרצל ועד אלנבי, רק מעטים הצליחו להידחק ולשמוע את הנאומים, ואחרים עמדו בחוסר מעש, קראו סיסמאות או יצאו לצעדה ספונטנית ודו סטרית עד כיכר הבימה. בסופו של דבר דיברו הערכות על כחמישים אלף מפגינים. לאור הגודל הבלתי צפוי, הכריז אלדד יניב בסוף הנאומים שההפגנה הבאה תתקיים בעוד שבוע בכיכר רבין.

אבל יותר מהמספר, היה ברור שהפרופיל של הנוכחים לא היה פרופיל רגיל של מפגינים. הגיל הממוצע היה בסביבות שישים, ונראה שהרוב היו ממעמד בינוני-גבוה. כמעט כל מי ששאלתי סיפרו שמעולם לא היו בהפגנה כלשהי, וגם כמה מחבריי סיפרו שהוריהם הבלתי-פוליטיים בעליל הגיעו הפעם להפגנה הראשונה בחייהם. "זה נראה כמו הפגנת ההורים של מפגיני 2011", דייקה חברה אחת.

השילוב בין ההפתעה של הגודל לפרופיל האנושי יצר דינמיקה אחרת של הפגנה. רק מעטים מאוד קראו בסיסמאות או החזיקו בשלטים או בתופים. רבים קצת יותר החזיקו דגלי ישראל. הצעדה שלבסוף כן התקיימה לכיכר הבימה הייתה איטית ושקטה. רוב המפגינים במשך רוב ההפגנה לא צעקו בכלל. אבל כעסם היה ניכר. ניכר מאוד. "נחצה פה קו אדום", כמו שאמרה המפגינה מרים זיסקינד לחברתי דליה שיינדלין, ממגזין 972+.

> "אנחנו לא הפולשים – עיריית תל אביב היא שפולשת לנו לחיים"

הפגנה נגד השחיתות, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד שחיתות, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הנאומים יצרו חיבורים יפים בין השחיתות לבין סוגיות אחרות על סדר היום הציבורי. הנואמים עסקו במאבק יוצאי אתיופיה לשוויון ונגד אלימות משטרתית ובמאבק הנכים (שיוצג על ידי דוד מזרחי). עמירם לוין דיבר על כך שיסודות השחיתות הציבורית הם בשחיקת הדמוקרטיה ובעוול המתמשך של הכיבוש. אבל למעט הנכים – סוגיות כלכליות, סוגיות של צדק חברתי או דיור או מיסוי, לא עלו שם.

שם אחד שכמעט לא הוזכר הערב בעצרת או על השלטים היה משה כחלון. מי שיכול לבדו, אם ירגיש קצת יותר לחץ מצד מצביעים ותומכים פוטנציאליים, להביא לסיומה של ממשלת נתניהו – לא סומן כמטרה של המפגינים הערב. מעניין אם מדובר בשיקול קר של אנשי "העבודה" כמו אלדד יניב ועמירם לוין, שעוד רואים בכחלון שותף פוטנציאלי ולא רוצים לפגוע בו, או בטעות שנובעת מהתרגלות לסיסמאות של פתח תקווה, ושתתוקן בשבוע הבא – כשהמארגנים יבינו שהם פועלים בשדה המשחק של הגדולים עכשיו, עם המספרים שהם יכולים להוציא לרחובות.

מפגינים בבריכה של כיכר הבימה וסביבה במחאה נגד השחיתות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מפגינים בבריכה של כיכר הבימה וסביבה במחאה נגד השחיתות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בקרב מי שהצליחו לשמוע את הנאומים, הרגעים שהכי הלהיבו את הקהל היו דבריהם של עוזי ארד ועמירם לוין, שהגדירו את השחיתות השלטונית, את ההתקפות על מערכת המשפט, המשטרה והצבא מצד הממשלה ואת החוקים התפורים אישית בתור האיום הגדול ביותר על ביטחון המדינה ועל קיומה. לצד סיסמאות כמו "הון, שלטון – עולם תחתון" ו"נתניהו לכלא מעשיהו", הסיסמה החזקה של הערב הייתה "ביבי נגד המדינה". ההיפוך הזה, שבו מאשימים את נתניהו ואת משרתיו הנאמנים בבגידה בציונות, בחתירה תחת יסודות הביטחון של המדינה, יכול לבוא רק מציבור מיינסטרימי יותר מזה של רוב הפגנות השמאל.

בליכוד כמובן לא ישימו לב לניואנסים כאלה. לא יקשיבו לקולות של מצביעי ליכוד וכחלון שהגיעו להפגנה, או למי שהחזיקו בשלטים או דקלמו שהמאבק הוא לא של ימין ושמאל. לא יתייחסו לכך ששישה צעירים מברית הנוער הקומוניסטי שחילקו שלטים נתקלו במבקרים שדרשו מהם להעלים את המסרים שלהם – "כי ככה תיהרס המחאה" (המחאה רק מתחילה את תנופתה, ואותם מבקרים כבר סימנו שישה קומוניסטים צעירים בתור מחריביה). אבל כך זה היה: לא שמאלי במובהק, קהל מאוד מיינסטרימי, מבוגר, ומגוון. קהל פשוט נמאס לו מהשחיתות השלטונית ומתחושה שהחברה כולה משועבדת למשחקי הכוח של נתניהו.

סביר שנראה את כולם, ועוד רבים, גם בשבוע הבא.

> יש דברים שלא צריך לתקן, אלא לשבור

העצרת נגד השחיתות בבית דיזנגוף (חגי מטר)

העצרת נגד שחיתות בבית דיזנגוף (חגי מטר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf