newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"בני דודינו 'היקרים' כבר כמעט ואינם נצפים במקום"

בשנים האחרונות השתלטו מתנחלים מגוש טלמון על האתר הארכאולוגי נבי ענר והפכו אותו לאתר נופש. מהפלסטינים, בעלי האדמות, הם מונעים להגיע למקום. עתירה לבג"ץ דורשת לפנות את הבניה הבלתי חוקית

מאת:

כותב אורח: יונתן מזרחי

אם יש משהו שכולם מסכימים עליו, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית והלאומית ממוקמים, הוא שהגדה המערבית היא מקום יפה מאד. טרסות, מעיינות, עצי הזית, החורבות עתיקות, האיש עם החמור, עדר צאן על הגבעות. המרחבים הפתוחים, מזכירים לרבים מאתנו סיפורים תנ"כיים ונראים לנו כאילו קפאו בזמן, מתקיימים מאז ומעולם.

אבל הנוף של הגדה המערבית הוא נוף שעוצב בידי תושביו במאות השנים האחרונות. בוודאי שגם קודם מקומות הישוב והנופים התקיימו, ורוב הכפרים של ימינו יושבים על כפרים עתיקים בהרבה, אך ההמשכיות היישובית הגנה על זכר המקומות הקדומים (זכר פיזי ותרבותי) והכפריים הפלסטינים הם אלו שבמאות השנים האחרונות עיבדו את האדמה, ניקו את המעיינות, וקידשו מבנים, מקומות ונוף.

נבי ענר, שמצפון לרמאללה, הוא אחת מאותן פינות חמד האופייניות לגדה: חלקות ירקות בטרסות, מעיינות, קבר שיח, שרידי מסגד, ועצים עתיקים, נוף פתוח, אוויר צח. אדמותיו שייכות לתושבי הכפרים דיר עמאר וראס כרכר. משנת 2000 החלו לצוץ בסביבה מאחזים לא חוקיים, שהפכו עם השנים לגוש ההתנחלויות טלמון. תקיפות וגנבות, חבלה בעצי זית הפכו למנת חלקם הקבועה של התושבים הפלסטינים.

> איך המג"בניק שהרג נער פלסטיני הפך לקורבן

מתוך עלון ההתנחלות נריה, אוגוסט 2016

מתוך עלון ההתנחלות נריה, אוגוסט 2016

נבי ענר (צילום: עמק שווה)

נבי ענר (צילום: עמק שווה)

בתחילת 2014 החליטו בנריה, ההתנחלות הקרובה ביותר לנבי ענר, שהזמן הבשיל להפוך את המקום הכי יפה ורטוב בסביבה ל"אתר פנאי ונופש". תושבי ותלמידי נריה בשיתוף המועצה האזורית מטה בנימין החלו לשפץ את המקום. הם חפרו בריכות, הציבו ספסלים, שבילים נסללו והוקמו סככות. הכל באופן בלתי חוקי, תוך סילוק בעלי האדמות ושאר הפלסטינים. לאחר רצח שלושת הנערים גל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל, הוחלט להקדיש את האתר לזכרם.

בעלון נריה נכתב באוגוסט 2016: "אנחנו שמחים לבשר לכם על סיום שלב נוסף (אנחנו מתקרבים לסוף) בשיפוץ עיינות ענר. לשמחתנו הרבה המקום מטויל ומוכר לציבור הרחב. כמו כן גם בני דודינו 'היקרים' כבר כמעט ואינם נצפים במקום". בעת ביקור שקיימו במקום בעלי האדמות עם אנשי הארגונים עמק שווה ויש דין, לפני כחודשיים, הזעיקו המתנחלים את הצבא מיד כשראו פלסטינים מגיעים למקום, כפי שניתן לראות בסרטון המתעד את הביקור (בהמשך).

אנו שומעים על סיפורים כאלו כל הזמן בשנים האחרונות. המתנחלים והמנהל האזרחי משקיעים מאמצים נרחבים במאבק על תפיסת השטח, והמעיינות הפכו לחוד החנית של הקרב. כמו בנבי ענר במקומות רבים אחרים משתלטים מתנחלים, בסיוע הצבא, על המעיינות, מגרשים את הפלסטינים, והופכים אותם לאתרי טבילה למתנחלים. בעתירה שהגישו תושבי דיר עמאר וראס כרכר, בשיתוף עם יש דין ועמק שווה לבג"צ הדרישה היא בסיסית: לפנות את הפלישות והבנייה הבלתי חוקית לנבי ענר.

אבל, במאבק נגד ההשתלטות הישראלית על המרחב יש לזכור שלא מדובר רק על אדמה, מים, גזלה של משאבים פיזיים בצורה לא חוקית, אלא גם על זהות ושייכות. נבי ענר שמור בזיכרונם של כל מי שגדלו בסביבתו כמקום מקודש שאליו עלו תהלוכות לרגל או באו לבד, להתבודד, להתפלל, לבקש בקשות אינטימיות לזיווג, פריון, שלום בית ובריאות מהצדיקים שקבורים בו. הם זוכרים גם את הפיקניקים והרחצה במעינות, ואת הסיפורים של הזקנים על ניסים ונפלאות שקרו בזכות צדיקותם של השיחים הקבורים בו.

כמו נבי ענר יש אין ספור מקומות בהם נהגו לחגוג אירועים כמו מילת בן, אירוסים, חגים ועוד. אתרים אלו בעלי מסורת בת מאות שנים והם אפופים בסיפורים ומסורות מקומיות על חשיבות השיח הקבור בהם או אירוע היסטורי/דתי שהתרחש שם. מקומות אלו הם העדות הדוממת למורשת הפלסטינית של הגדה המערבית.

במאבק הפוליטי, הנרטיב ההיסטורי והמסורת הם חלק בלתי נפרד מהמאבק על השליטה. מבחינתם של מתנחלי נריה, גירוש התושבים מנבי ענר, אינו רק גירוש מהאדמה, אלא גירוש מהזיכרון היסטורי, שמרשת את הגבעות והמעיינות והחורבות העתיקות. הארץ שנראית לנו ריקה ותנכית, מאוכלסת בצפיפות בזיכרונות אישיים וקולקטיבים שאצורים בנוף הפלסטיני.

אנחנו חושבים שרוב המתנחלים היו רוצים להעלים את הפלסטינים בדרך כלשהי, ואם זה בלתי אפשרי אז בינתיים יש להשקיע מאמץ בלמחוק את הקשר ההיסטורי שלהם למקום. המחיקה של ההיסטוריה והמורשת עוזרת למתנחלים לראות ולהציג את הפלסטינים כפולשים זרים, מי שזה מקרוב באו, לא עם, מהגרי עבודה, מסתננים לאדמות לא להם. ומה עושים פה למסתננים? את זה כבר ראינו.

יונתן מזרחי הוא מנכ"ל עמק שווה.

> ישראל, המקום היחיד בעולם המונע ממני כניסה עם בעלי וילדיי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf