"תמשיכו עם הדיכוי - והצדק ינצח, תמשיכו לכבוש אך הכיבוש יקרוס"

כותבת אורחת: יולי נובק

אלו ימים חשוכים. אפלים. בארץ שלנו שולטים הכיבוש, המשיחיות, הגזענות, הבורות, האטימות והאלימות. להאשים את ממשלת הימין לא יעזור. גם לא לשבת בסלון ולפנטז על היום שנחליף אותה. ובחייאת, חאלס מ"רק לא ביבי", כי יאיר לפיד לא שונה ממנו. בשביל התיקון הנדרש פה צריך אומץ, וכנות, ונכונות להקריב משהו  – נכונות לוותר על פריבילגיות ולשלם מחיר. תראו לי פוליטיקאי אחד – אחד! – שרוצה להיות ראש ממשלה ושמוכן לעשות את זה.

את הימים החשוכים האלה, את האלימות שהפכה להיות הדבר הכי יומיומי, את השנאה הגואה, את הגזענות האיומה, את הכיבוש – יש רק דרך אחת לנצח: התנגדות. מאבק. וסולידריות. זהו. ההתנגדות היא הכוח שלנו, והיא החולשה של המשטר. חיבור מאבקים הוא התקווה שלנו, והוא מה שיביא לקריסה של המשטר. סולידריות היא העוצמה האזרחית שלנו – והיא הפחד הכי גדול של המשטר.

> לערב ירושלמי קפוא ונפלא אחד עמדנו מול הפשיזם ויכולנו לו

אין דבר שיותר מפחיד משטרים רעים מאשר הרגע בו אזרחים קמים, מתנגדים ונאבקים בלי פחד. כשפלסטינים עושים את זה בהפגנות לא אלימות בשטחים; בבילעין, בחברון, בשייח ג'ראח – התגובה של המשטר לעולם תהיה אלימות וכוח. לכן אנחנו צריכים לשלב כוחות. כי התנגדות ומאבק אזרחי הם הדבר היחיד שמאתגר את השלטון האלים. זה הדבר היחיד שהם לא יכולים לדכא בנשק או באלות.

התנגדות, מאבק וסולידריות מול ההסתה, הפילוג ויצירת הפחד 

סולידריות היא עניין של "סטייט אוף מיינד". להיות מוכן להקריב בשביל האחר – מתוך הבנה שזה הדבר היחיד שהמשטר לא יכול לסבול. סולידריות היא לא סיסמא ריקה. זהו כלי שאנחנו לא מספיק מכירים ומתורגלים לעשות בו שימוש. למשטר זה נוח: עשרות שנים ממשלות ימין ושמאל טיפחו את המצב הזה של "לחשוב רק על עצמנו", של פחד כחוויה קיומית, של כיבוש כמשהו הכרחי, של גזענות כדבר שמגדיר אותנו. סולידריות היא האקט היחיד שמסוגל לפרק את התפיסות האלו שהוטמעו בנו מלידה. סולידריות היא לא רק הכרה בסבל ובכאב של האחר. סולידריות היא קודם כל הכרה בזכותו של אדם להיאבק על חירותו והכרה באחריות, ובחובה, של כל אחד מאתנו להיאבק אתו ביחד, לשלם מחיר ביחד ולהשתחרר ביחד.

זו גם הסיבה שעיקר המאמצים של השלטון מושקעים בהסתה. בפילוג. וביצירת שנאה ופחד. למי שמאמין בחופש ובשוויון ובחיים – אין יותר פריבילגיה לשבת בבית. המרחבים הציבוריים החופשיים הולכים ונעלמים. התרבות, האקדמיה, חופש הביטוי וחופש המחשבה, הדמוקרטיה, השוויון, המוסר והצדק – כולם הפכו לקורבן שהמשטר מעלה על מזבח הכיבוש ההתנחלות והשחיתות.

המאבק הזה הוא קריטי והוא לא של מעטים. הוא לא רק של ערבים או רק של ארגוני זכויות אדם או רק של חסרי דיור או רק של אתיופים – זה מאבק של כל מי שרוצה לחיות בדמוקרטיה ליברלית. המאבק הזה הוא נגד משטר הכיבוש הלאומני, המשיחי, הגזעני וההרסני. ⁠להסיט מבט מהכיבוש זה לשתף פעולה עם משטר הרוע. להוריד ראש אל מול האלימות זה לחזק אותה. לשתוק מול הגזענות זה לתת לה לגיטימציה. להיכנע להפחדה ולפחד זה להשלים עם המציאות החשוכה הזאת ולתת לה להימשך, ולהחריף.

כל יום שעובר בלי התנגדות הוא עוד יום של חוקים שדוקרים את הדמוקרטיה. כל יום שעובר בלי מאבק הוא עוד יום של אלימות כלפי ילדים פלסטינים. כל יום שעובר בלי סולידריות הוא עוד יום בו הגזענות והלאומנות מנצחים את המוסר והצדק. כל יום שעובר בו אנחנו לא משלבים את כל הכוחות העצומים שיש בחברה שלנו, מכל הצבעים, העדות והארגונים, הוא עוד יום בו המשטר הכובש והלאומני מתחזק באמונה ששום דבר לא יעצור אותו. שהם יכולים להמשיך באין מפריע את הפרויקט הלאומני – את הכיבוש – להרוס, לפצוע, לפגוע, להרוג.

רק היום, ממש פה, מעבר לחומות, נגבה עוד מחיר להחזקת וניהול ושימור הסכסוך. המציאות הזו, שגובה קורבנות  חיים של יהודים וחיים של פלסטינים – היא אינה גזירת גורל. היא תוצר של מדיניות ממשלות ישראל, של הזנחה ושל הפקרות שלטונית.

> ח"כ עודה בצעדת יום האדמה: "מאוחדים מול הבולדוזרים וההסתה של הממשלה"

את הדברים האלה אני אומרת בעיר הזו, בירושלים. עיר שכנופיות ימין גזעניות ואלימות וחסרות מעצורים השתלטו על רחובותיה. עיר שהעומד בראשה הוא גזען ואופורטוניסט. עיר בירה שהפכה להיות הדבר הכי רחוק ממופת של צדק ושוויון. אז כן, דווקא פה זה המקום לקרא לכולנו לשלב כוחות ולהיאבק. להילחם על האמת שלנו. להתאבד על העתיד שלנו. ולתת תקווה. כי כשנאבקים מול הרוע בחזית אחת ובסולידריות, בסוף גם מנצחים. וכן, יום אחד הכיבוש הסתיים. וירושלים תהיה מה שהיא אמורה להיות: בירה של מדינה דמוקרטית, צודקת ושוויונית.

אין יותר פריבילגיות לאחוז בהן. אין לנו את הפריבילגיה לחפש פתרונות קלים ונוחים שלא יגבו מאתנו מחיר. הגיע הזמן להודות במה שפחדנו ממנו, באמת הכואבת אבל גם משחררת: זה לא רק ביבי. זה לא רק בנט. זה גם לא רק יאיר. וזה בטח לא בוז'י. זה אנחנו. המאבק הוא על מי שאנחנו ועל מי שנהיה. ולזכור: בזמנים כאלה המאבק הוא לא רק הדרך – הוא המהות. ההתנגדות למשטר היא התקווה. החלומות שלנו הם אלו שצריכים להנחות אותנו. ההכרה במי שאנחנו רוצים להיות ולא היאחזות סרת טעם ותוכן ב"מי שהיינו". חלומות על מרחב אחר – של שוויון ואחדות וחמלה  – הם הקריפטונייט של משטר הכיבוש והגזענות.

היום, מפה, אנחנו אומרים בקול ברור: אתם תמשיכו עם האלימות שלכם – והסולידריות תנצח. אתם תמשיכו עם הדיכוי – והצדק ינצח. אתם תמשיכו עם ההפחדה והשנאה – ואנחנו לא רואים אתכם ממטר. אתם תמשיכו לכבוש – והכיבוש יסתיים. הכיבוש יקרוס. ואז תבנה פה חברה דמוקרטית ומוסרית, וזאת תהיה ההזדמנות של כולנו לתיקון אמיתי.

יולי נובק היא מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה" 

> להדיר את שוברים שתיקה מבתי הספר בשם האיזון? הצחקתם אותי