newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהמשכורת לא מכסה אפילו את שכר הדירה

עשרות נשים, חברות קבוצת "צוות דיור ציבורי" בבאר שבע, הפגינו ביום רביעי מול משרד השיכון בעיר. גישת הרשויות לא לטפל בהן ולהפוך אותן לשקופות עלולה ליצור דור נוסף של מצוקה, בעיר המנסה למתג עצמה כבירה של היי טק

מאת:

רוצות לחיות בכבוד: עשרות נשים, תושבות באר שבע, הפגינו ביום רביעי ברחבת קריית הממשלה בבאר שבע. הנשים, דיירות הדיור הציבורי וזכאיות דיור הממתינות שנים לפתרון, מתריעות מפני אסון חברתי, שעלול ליצור דור נוסף של מצוקה בבירת הנגב. המפגינות, חברות הקבוצה "צוות דיור ציבורי", מבקשות לעורר את דעת הקהל המקומי, שגם כך טרודה בבעיות שבין פרנסה דחוקה, לביטחון אישי.

זעקת הנשים. חגית סיגאווי, מבקשת לחיות בכבוד צילום: דני בלר

זעקת הנשים. חגית סיגאווי, מבקשת לחיות בכבוד (צילום: דני בלר)

על מנת להבין את האבסורד שבמצוקת הדיור הנוכחית בבאר שבע, צריך לחזור שלושה עשורים אחורנית: בתחילת שנות השמונים עמדו מאות דירות ריקות בשכונה ד' בבאר שבע. דור ההורים שיושב בשכונה כבר הלך לעולמו, הילדים עזבו לשכונות אחרות והבתים הנטושים באותם "בלוקים" – קופסאות מגורים בדיור הציבורי בסגנון ברוטאליסטי – הפכו לבתי רפאים. לפעמים הבתים ננטשו עם הציוד ששימש את בעליהן, כעדות אילמת לחיים שהיו ואינם.

מרוקאים, הונגרים, רומנים, טוניסאים, אנשים ששלשה עשורים קודם לכן הושלכו מאוטובוס אל תוך עיר שנכבשה/שוחררה לא מכבר ולא יכלה להחליט אם היא "עיר גנים" או "מושבת עונשין". באר שבע הייתה אמורה להיות "עיר גנים" ולצורך כך, השכונות נבנו במרחק גדול זו מזו. את החלל היו אמורים למלא גנים ירוקים. האבות המייסדים של באר שבע החדשה שכחו רק דבר אחד: בבאר שבע אין מים. אז מה שנוצר זה שכונה, חול, עוד שכונה ועוד חול ועיר עתיקה – שרידיה של באר שבע העות'מאנית שהוקמה בתחילת המאה שעברה.

העיר מחולקת בצורה דיכוטומית ל"שכונות הוותיקות" ו"השכונות החדשות". הוותיקות מזוהות באות: אל"ף, דל"ת, ה"א. אין שכונה חי"ת ואין שכונה זי"ן. השכונות החדשות נושאות שמות מלבבים כמו "נווה זאב", “נאות לון", “רמות". מגדלי המגורים החדשים מכונים לרוב בשמות באנגלית, הכוללים לרוב את המילים "דה סיטי" ו"סטייל". הבתים הישנים, אלה בשכונות הקשות, הפכו למכרה זהב. למה? כי ככה זה עובד. בבאר שבע מתבלבלים בין ספקולציה לבין שגשוג. זה שבית יקר, לא הופך אותו לטוב. עבור הבאר שבעי הממוצע, זה המרוויח מעט יותר משכר מינימום, המגורים מהווים את ההוצאה הכבדה ולא אחת, מה שיביא, בסופו של דבר, לקריסת משפחתו. משפחות נהרסות כאשר זעזוע קל בביטחון התעסוקתי שלהן גורר אותן מטה.

UNLIKE. שר השיכון, האם שומע? צילום: דני בלר

UNLIKE. שר השיכון, האם שומע? (צילום: דני בלר)

כאמור, ביום רביעי, בשעות הבוקר, הפגינו בבאר שבע נשות "צוות דיור ציבורי" אשר באופן פרדוקסלי, עשו זאת ברחבת קריית הממשלה, מטרים ספורים מאחד ממגדלי היוקרה של בירת הנגב. חלקן מחוסרות דיור. אחרות בפלישה. כמה מהן עומדות בפני פינוי, לאחר שלא עמדו בתשלומי שכר הדירה. שושנה סולומון, בת 36, אימא לשלושה, נפרדה מבעלה לאחר שקשיי הקיום בבאר שבע פגעו בזוגיות. “עבדתי כסדרנית בסופר, אבל נאלצתי לעזוב, כי כול רגע עלולים לפנות אותי מהדירה. 2,200 שקלים אני מקבלת. רק שכר הדירה הוא 3,200 שקלים ואלה המחירים בבאר שבע”.

באר שבע משווקת ברבים כ"בירת ההזדמנויות של ישראל". משרדי התיווך מפרסמים "דירות להשקעה בבאר שבע".  שם מטעה ומכובס לספקולציה: לא באים להשקיע בעיר, כי אם לגרוף רווחים קלים. דירה בשכונה מוזנחת בעיר, בחגורת העוני המקיפה את האוניברסיטה, עולה כיום כ-600 עד 700 אלף שקלים. בשבועיים עבודה, היא תפוצל, מבלי שאיש יידע, לארבעה יחידות דיור, שכל אחת מהן תגרוף לבעליה כ-2500 שקלים בחודש. יש לדירות האלה קהל שבוי.

בשכונות האחרות לא גרים סטודנטים, אלא קהל הולך וגדל של מי שלא יכולים לרכוש דירה בבאר שבע. כשבתים ישנים, עם תשתיות בנות 40 שנה ויותר, מפוצלים לעוד תתי בתים, הצרות מתחילות: מערכות החשמל והביוב לא עומדות בעומס. משפחה קשת יום דחוסה לדירת 20 מ"ר הופכת לסיר לחץ והיא מתפוררת. הקהל השבוי של הדירות האלה הוא בבחינת "אנשים שקופים".

ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', מן הסתם, מכיר את הבעיה. הוא יודע על אותם עשרות אלפים בעיר שלו, שקורסים לאט לאט. הם מצדם יודעים, שהסיכוי שמישהו יושיט להם סיוע הוא אפסי. דנילוביץ' שולט ביד רמה בבאר שבע. אין לו אופוזיציה. יש לו קואליציה צייתנית באופן מעורר דאגה, המניפה ידיה אל על אוטומטית, בכל הצבעה. הוא אינו מתראיין כמעט למעט התקשורת המקומית שנותרה בבאר שבע וכתבי העיר גם יודעים להיזהר. בראיון חג נדיר ליעקב לוי ב-MYNET  הוא חשף למה הוא מצפה מהעיתונאים:

דנילוביץ' אומר כי הוא מעריך את עבודתה של העיתונות המקומית ולא חושש מביקורת בונה, אבל גם מצפה ממנה לפידבק חיובי על הפרויקטים הייחודים שקורמים עור וגידים בעיר האבות, כותב יעקב לוי ומצטט את דנילוביץ': 'אני חושב שהתקשורת המקומית צריכה לשים דגש, בשביל התושבים, אגב לא בשבילנו, על הדברים הגדולים שמתחוללים כאן', הוא אומר בארשת רצינית, אבל בין דבריו מבצבץ חוסר שביעות רצון. 'אם התקשורת הארצית מוצאת לנכון לשים פוקוס מיוחד על באר שבע, כך למשל, על תחום ההיי־טק והסייבר', הוא טוען, 'מישהו בתקשורת המקומית היה צריך לבוא, להעמיק ולחקור ולהגיד: וואלה, קורה פה משהו גדול'.

אבל במה בדיוק פשעה איריס אוחיון? אוחיון ובעלה, הורים לחמישה עובדים קשה, אבל שורדים בקושי: “אנחנו מתפרנסים שכר מינימום, גרים בשכונה ד' בדירת דיור ציבורי, במצב קשה”. אין לה חלונות, יש לה בעיות בחיבורי החשמל והמים. איריס אישה נחמדה, לא מתלהמת, כואבת, זועקת לעזרה. חלונות בבית וחשמל היא רוצה. חברתה לצוות דיור ציבורי, דינה דדון, נכה ואם לילד נכה, חיה מקצבה בסך 3,200 שקלים, שזה גובה שכר הדירה שהיא משלמת. ויש עוד נשים שמפגינות, כל הסיפורים דומים. יש תושבים, אנשים קשי יום כמותן, שבאים לחבק. זה מספר בטוניסאית שגם לו קשה ואין בית, אחרת חוששת להזדהות, כי ילדיה עלולים להילקח ממנה בגלל המצוקה בבית.

ליז זוהרי (משמאל, אוחזת מיקרופון). עודדה את הנשים לא לוותר צילום: דני בלר

ליז זוהרי (משמאל, אוחזת מיקרופון). עודדה את הנשים לא לוותר (צילום: דני בלר)

רבים מבכיריה של באר שבע פוטרים את המחאה בכך ש"זה לא בעיה של באר שבע. ככה זה בכל הארץ. גם בתל אביב יש עניים. למה לא מדברים על הדברים היפים שכן נעשים בעיר". נכון, נעשים דברים יפים, אבל לא עבור אותם באר שבעים יקרים, שרואים כיצד כול חודש הם שוקעים יותר ויותר. כי מחירי הדיור המטורפים, הם משהו שיתפוצץ לכולם בפנים, במועד ובמקום בלתי צפויים. במיוחד, שאלה שכן מצליחים לרכוש דירות, עושים זאת במינוף גבוה ובהלוואות, שלנוכח מצב התעסוקה בבאר שבע, ספק אם יצליחו להחזיר.

זה שבבאר שבע הפכו את העניים לבלתי נראים, לא אומר שהם לא שם.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf