משרד האוצר מחפש מורים איכותיים, אבל ממש מטומטמים

לפני כחודש הציג שר האוצר, אביגדור ליברמן תוכנית "לייעול מערכת החינוך". אליו התלוו שני בעלי תפקידים מכובדים, גם הם חסרי השכלה או ניסיון חינוכי: נשיא התאחדות התעשיינים רון תומר, ויו"ר הנהגת ההורים מרום שיף. שניהם מנכ"לים של חברות: האחד בתחום התרופות, והשני בתחום מזון לבעלי חיים.

אל דאגה, הם לא התיימרו להבין בחינוך. הם רק חזרו על המלצות שפרסם בנק ישראל לפני שלוש שנים, ובהן: תוספת תקציב לחינוך בגיל הרך, צמצום פערים כלכליים בישראל, והשקעה באיכות החינוך במגזרים החרדי והערבי (פירוט בהמשך).

מבין ההמלצות מתעקש שר האוצר רק על אחת: תוספת שכר למורים חדשים. אלא שבדו"ח בנק ישראל כתוב במפורש שאין מדובר בתוספת תקציב לשכר המורים, אלא בייעול השימוש בתקציב: העברת כסף משכר שלהי הקריירה של המורים לראשיתה.

בדרך זאת, כך מניחים במשרד האוצר, השכר הגבוה בהתחלה ימשוך למערכת "מורים איכותיים", אשר "יתמידו בעבודתם גם אם השכר יגדל בהמשך בקצב אטי בהשוואה לקצב גידול השכר שלו זוכים עובדים במקצועות אחרים".

חינוך שמייצר ערך כלכלי

גם חוקרי בנק ישראל לא התיימרו להבין בחינוך. הם ערכו מחקר שבחן את הדרכים להגדלת פריון העבודה במשק. אחת הדרכים שמצאו היא "הגברת ההון האנושי", וכאן נכנס תפקידה של מערכת החינוך.

חינוך, אם כך, אינו נתפס כתחום שהמדינה רוצה להשקיע בו לטובת הפצת השכלה, אוריינות ונאורות, ובשם ערכים חברתיים כגון הזדמנות לחיים משמעותיים או לכידות וביטחון חברתיים. חינוך, כך כתוב בדו"ח, מתוכנן על פי המידה שהוא מעניק לאזרחי המדינה "את היכולת לבצע עבודה המייצרת ערך כלכלי".

מכאן, שהמאבק הנוכחי הוא לא רק מאבק בין ממשלה לארגוני עובדים על תנאי עבודה ושכר. זהו מאבק בין השקפות עולם: חינוך כשירות חברתי לטובת כל בני האדם, מול חינוך כהשקעה עסקית לטובת בעלי ההון.

שר האוצר בחר בהמלצה הזולה מכולן

חוקרי בנק ישראל מנו המלצות אחדות שיובילו לשיפור הפריון באמצעות מערכת החינוך. אפרט אותן בהמשך. מבין כולן, בחר שר האוצר להתעקש על אחת: תוספת שכר למורים חדשים, בתמורה להישגים מדידים. מדוע דווקא זאת?

משום שכל ההמלצות האחרות עולות כסף, ואילו המלצה זאת מופיעה בהמשך למשפט: "סביר להניח שניתן לשפר את ההישגים תחת המשאבים הקיימים, באמצעות הגדלת היעילות של המערכת". כלומר, אם אין כסף להוסיף, בוא ננסה לסחוט מהעובדים יותר.

כיצד מייעלים? ההמלצה להוסיף שכר למורים מתחילים מבוססת על העברה של כסף מסוף הקריירה לתחילתה – כמהלך פסיכולוגי למשיכת כוח אדם איכותי.

חוקרי בנק ישראל טוענים שהשכר ההתחלתי חשוב לשם משיכת כוח אדם איכותי, בעוד תוספת שכר בהמשך הקריירה חשובה פחות. כך נכתב: "על מנת למשוך מועמדים טובים למערכת החינוך, חשוב במיוחד לשפר את השכר ההתחלתי, ופחות חשובה מגמת עליית השכר על פני הקריירה" (עמוד 19).

אנשי האוצר משוכנעים ש"מורים איכותיים יתמידו בעבודתם, גם אם השכר יגדל בהמשך בקצב אטי בהשוואה לקצב גידול השכר שלו זוכים עובדים במקצועות אחרים".

לא ברור לי הפער בין חיפוש אחר "מורים איכותיים" לבין התרגיל הפסיכולוגי של מדרגות שכר נמוכות מאשר במקצועות אחרים. כמה מטומטמים אמורים להיות המורים האיכותיים שמשרד האוצר מחפש?

על כל פנים, מכאן ההמלצה שעליה מתעקש שר האוצר, כפי שמופיעה בדו"ח: "שיפור התגמול של מורים בתחילת דרכם, על חשבון צמצום התגמול לפי ותק שאינו מבוסס ביצועים" (עמוד 20).

ההמלצות שנעלמו

ההמלצה המרכזית ששר האוצר בחר להתעלם ממנה היא הוספת תקציב. חוקרי בנק ישראל מצביעים על הקשר שנמצא בעולם בין ההוצאה הלאומית על חינוך לבין הישגי התלמידים. ניתן לראות זאת בתרשים המצורף מתוך הדו"ח, המציג את הקשר בין ההשקעה בחינוך בציר X להישגים בציר Y.

ישראל נמצאת בדיוק במקום שבו היא אמורה להיות: השקעה נמוכה בחינוך (מתחת לממוצע המדינות), ולכן גם הישגים נמוכים (מתחת לממוצע המדינות).

על כן כתבו החוקרים במפורש: "הממצאים מעידים על סיכוי לשפר את הישגי התלמידים בעזרת הגדלת ההשקעה בחינוך" (עמוד 17).

מכל שלבי החינוך, השלב המוזנח ביותר בישראל היא הגיל הרך, לידה עד 3. ישראל מדורגת במדד זה בתחתית דירוג המדינות: כ-600 דולר מתקציב המדינה לתינוק, לעומת יותר מ-10,000 דולר לתינוק מהתקציב הציבורי בממוצע מדינות OECD.

אלא שגם חוקרי בנק ישראל שמעו את הבשורה: הטיפול בגיל הרך חורץ גורלות, והשפעתו על התפתחות הילדות והילדים מכרעת. בשפת "היעילות" של בנק ישראל זה מוסבר כך: "הרכישה היעילה ביותר של יכולות קוגניטיביות היא בגילים צעירים".

מכאן ההמלצה לשפר את תנאי העבודה והעסקה של הצוות החינוכי בגיל הרך, לשפר את איכות המעונות, ולהקים מעונות "באזורים המאכלסים ילדים מרקע חלש", בהתאם להחלטות הממשלה עוד מ-2010.

משרד האוצר מתרעם על הפערים שהוא יוצר

דו"ח בנק ישראל מתריע גם מפני הפערים החברתיים כלכליים הגדולים בישראל, שלהם קשר ברור עם הישגי התלמידים. ראו למשל את התרשים הבא מתוך הדו"ח, שמתייחס למחקר בינלאומי על מיומנויות בוגרים בגילי 16 עד 56: יכולותיהם בהבנת הנקרא, חשיבה מתמטית ופתרון בעיות בסביבה מתוקשבת. התרשים מציג את הפער בין הממוצע של ישראל לבין ממוצע כלל המדינות, לפי עשירונים חברתיים כלכליים.

ניתן לראות שככל שהרקע החברתי-כלכלי טוב יותר, כך מיומנויות הבוגרים בישראל קרובות (ואף עולות) על ממוצע המדינות. בעשירון התחתון יש פער של 19% (בין הציון בישראל לציון ממוצע המדינות) לרעת ישראל, בעוד שבעשירון העליון יש פער של 1% לטובת ישראל.

מכאן, שעם כל הכבוד לאיכות החינוך בכלל המערכת, מה שבאמת מותיר את ישראל מאחור זאת המשקולת של האזרחים העניים והפחות משכילים. אלא שפתרון הבעיה של העוני בישראל נמצא על שולחן משרד האוצר והמדיניות הכלכלית שהוא מוביל, ולא על שולחן משרד החינוך.

האבסורד הוא שמשרד האוצר מוביל מדיניות כלכלית שמגדילה פערים, ואז לנוכח הפגיעה בפריון העבודה, כועס על מערכת החינוך שהיא לא מצמצמת את הפערים שהוא עצמו יצר.

בדיוק בהקשר זה של צמצום פערים, בנק ישראל המליץ על שיפור לימודי שפה, מתמטיקה ואנגלית במגזר החרדי; העדפה מתקנת גדולה יותר בתקציב של המגזר הערבי; הקצאת שעות לימוד נוספות למדעים ולטכנולוגיה; והשכלת תיכונית רחבה לכולם על פני מגמות הכשרה מקצועיות בגיל תיכון.

מכל ההמלצות האלה, שוודאי עולות כסף רב, בחר שר האוצר להתעלם. הוא מתעקש רק על המלצה מוזרה אחת: להעביר כסף משכר סוף הקריירה של מורים לתחילתה, בתקווה שמורים איכותיים לא ישמו לב לכך שאין כאן באמת תוספת תקציב לשכר.