משפט שלמה של ילדי עזה

אחד מתוך חמישה ילדים עזתים הופרד מהוריו בעת טיפול רפואי ב-2019. אחד מתוך חמישה הורים בעזה נמצא במרחק של כמה שעות מילדיו שמתמודדים עם כאב פיסי וחולי, ואין ביכולתו לתמוך בהם כי ישראל מונעת זאת ממנו. אחד מתוך חמישה ילדים עזתים יחווה חרדה וטראומה כתוצאה ממדיניות ההיתרים של ישראל. ככה צריך לקרוא את הנתונים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) באשר ליציאת ילדים מעזה לטיפול רפואי ללא הוריהם.

הנתונים הללו, שהתקבלו בארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א) ממתפ"ש, מצביעים על עלייה  במספר הילדים שיצאו מעזה לטיפול רפואי בליווי הוריהם ב-2019 ביחס ל-2018. מהנתונים עולה כי בין פברואר לספטמבר 2018, 56% מהילדים יצאו לטיפול רפואי מחוץ לרצועה ללא ליווי על ידי הוריהם, לעומת 21% בין אוקטובר 2018 עד יולי 2019. מבחינת כמותית, בפברואר עד ספטמבר 2018 הונפקו 1,859 היתרים בלבד להורים מלווים, לעומת 4,581 היתרים עבור קטינים. ב-2019 הונפקו 4,165 היתרים להורים מלווים לעומת 5,289 היתרים עבור קטינים.

הורים שבקשותיהם להיתר ליווי סורבו נאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי חולים בליווי קרובי משפחה או אנשים זרים, בדרך כלל אנשים מבוגרים מאוד, שבדיקת בקשת ההיתר עבורם אורכת זמן קצר יחסית או שאין צורך שיעברו את הבדיקה הביטחונית. במקרים אחרים ועל רקע סירוב בקשותיהם של אותם הורים, נמנע מהילדים לקבל טיפול רפואי חיוני ולעתים אף דחוף. אף שרבים מאתנו חשים הקלה נוכח השיפור בנתונים, שכן יותר ילדים עזתים מלווים כיום על ידי הוריהם בעת טיפול רפואי, חשוב להבליט את מה שהסטטיסטיקה מסתירה.

טיפול רפואי כפריווילגיה

טיפול בפניות של הורים עזתים שבקשותיהם להיתר סורבו או לא נענו על ידי הצבא מלמד כי המדיניות שנוקט הצבא הישראלי מול עזה אינה שוקלת באמת את השפעותיה על בריאותם הנפשית והפיסית של אותם ילדים ושל הוריהם. לעתים מזומנות הרושם שמתקבל הוא שהסטנדרטים שחלים על האוכלוסייה בעזה – גם במקרים של ילדים – הם נמוכים למדי ומוגבלים, במקרה הטוב.

בעיני ישראל, מתן ההיתר ליציאה לטיפול רפואי נתפס כמחווה הומניטרית, שכן היא אינה רואה עצמה חייבת דבר וחצי דבר לתושבי רצועת עזה. לפיכך, הציפייה מהורים רבים בעזה היא שלא יתעקשו על הזכות לבריאות של ילדיהם ויקבלו בהכנעה ובתודה את מה שישראל מוכנה לאפשר להם. לא פעם אחת פנינו לרשויות הצבא, ודרשנו כי ייתנו משקל רב לנוכחות ההורים לצד ילדיהם המאושפזים ויסייעו להם במהלך הטיפול כדי להפחית את הפגיעה בסיכויי החלמתם. התשובה השלילית הוסברה בכך שקרוב משפחה אחר קיבל היתר והילד/ה הגיע/ה לטיפול.

בעוד צפוי, גם אם מתסכל, שהגוף הביטחוני יפחית מהשיקול הבריאותי, מאכזב שלכך מתווסף יישור קו של הקהילה הרפואית, המקבלת בהכנעה את המציאות שבה ילדים מנותקים מהוריהם בעת קבלת טיפול רפואי, לעתים טיפול המלווה בחרדות וכאבים קשים. נוכחות בן משפחה אחר נראית מספקת. נדמה כי כשמדובר בילדים מעזה, צבא וקהילה רפואית כאחד מקבלים ומקבעים סטנדרטים טיפוליים נמוכים בהרבה בהשוואה לילדים ישראלים. פער זה נובע ומתאפשר כחלק מתהליך הדה הומניזציה רב השנים של האוכלוסייה בעזה.

שתיקת הרופאים

הפער בולט במיוחד לנוכח העובדה שהקהילה הישראלית מחזיקה בתפישה המקובלת באירופה באשר לחשיבותה של נוכחות ההורים בעת טיפול רפואי בילדם, וזו אף נקבעה בהנחיות ברורות של משרד הבריאות, שלפיהן מצב שבו קטין מגיע לבד לביקור רפואי הוא חריג ביותר. צוותים פסיכו-סוציאליים בבתי חולים מנהלים מעקב קבוע אחר נוכחות ההורים בעת טיפול בפגיות, למשל.

כיצד, אם כן, הם אינם מתריעים ופועלים על מנת שתותר הגעתם של ההורים? האם גם הם הפנימו את הסטנדרט הכפול? האם גם הם התרגלו לכך שילדים, בהם פעוטות ותינוקות, עוברים ניתוחים, טיפולים כימותרפיים, בוכים לאמא או אבא, חסרים את חיבוקם? מחקרים רבים הראו שנוכחות ההורים היא חיונית וקריטית ומשפיעה על סיכויי ההחלמה, במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים, שהוריהם מהווים את מקור תמיכה היחיד החיוני והמוכר להם. ניתוקם בכפיה עלול לגרום להשלכות ארוכות טווח על בריאותם הנפשית ועל הקשר ההורי.

ובזמן שילדם נלחם על חייו או בריאותו, נותרים ההורים מאחור ברצועת עזה, מלווים באי-ודאות ובתחושת חוסר אונים וייסורי מצפון. כבמשפט שלמה, הם נאלצו להחליט: הילד נשאר אתם ללא טיפול, או נוסע בלעדיהם לבית החולים. ייסורי המצפון גוברים כשנודע להם שילדיהם מסרבים לאכול או לתקשר עם הסביבה, או כשהם בוכים ללא הפסקה ומבקשים לראות אותם.

הדרך שעוברת משפחה עזתית עד שילדיהם יוצאים לטיפול, בין אם בליווי ההורים או בליווי בני משפחה, היא ארוכה, מייגעת ומלווה בתחושות קשות של אי-ודאות, אובדן שליטה, פחד לגורל ילדיהם ותחושה עמוקה של חוסר צדק. כל הורה שמגיש בקשה להיתר ימתין באי נחת לתשובת הצבא, הרי הסכנה שלא יקבלו היתר תמיד מרחפת מעל וכתוצאה מזה הסיכוי שהילד/ה יפספס את התור שלו ויצטרכו לעבור את הפרוצדורה הביורוקרטית מחדש הוא גדול. בנוסף, אם בקשתם לא נענתה או סורבה, ההורים יצטרכו לפתוח במסע חיפוש אחרי מלווה אחר, בתקווה שהבחירה תהיה נכונה ולא יפספסו את התור שוב פעם.

הרבה הורים שפנו לרל"א בשנה האחרונה חיכו חודשים עד שהתקבל היתר עבור קרוב משפחה, וכאשר נשלח/ה הילד/ה עם אותו בן משפחה הם התחילו שוב פעם להגיש בקשות להחליף את המלווה, בתקווה שהתשובה תגיע בזמן והם יוכלו להצטרף לילד שלהם. לרוב אלו לא נענות כלל או מסורבות שוב.

עשרות הורים וילדים מרצועת עזה עוברים את החוויה הקשה הזו מדי חודש – ילדים שמתמודדים עם מחלה וכאב בסביבה חדשה ולא מוכרת, כאשר הוריהם במרחק של כמה שעות, מודאגים וחסרי אונים. אף הורה לא היה שולח את הילד או הילדה שלו הרחק מהבית להיאבק לבד עם מחלה, גם אם בליווי קרוב משפחה. אל לנו לנרמל מציאות עגומה זו רק משום שמדובר במשפחות עזתיות.

הכותבת מנהלת את מחלקת השטחים הכבושים בעמותת רופאים לזכויות אדם