newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משעמם לתלמידים בבתי הספר - ולמשרד החינוך לא איכפת

כבר יותר מעשור מראות תוצאות מבחני פיז"ה כי רק שליש מהתלמידים בתיכון נהנים ממה שהם לומדים או שהלימודים מעוררים בהם סקרנות. הבעיה מוכרת וגם הוצעו לה פתרונות, אבל את משרד החינוך כנראה משעמם לטפל בה

מאת:

השבוע (רביעי) פרסם משרד החינוך את תוצאות מבחני המיצ"ב לשנת הלימודים תשע"ט. שום דבר חדש לא תמצאו שם: שוב הישגים נמוכים, שוב פערים גבוהים, ושוב – כמו בכל שנה, אף אחד לא יעשה עם זה כלום ושום דבר. אפילו אם יקום הצדיק בבית ספר פלוני שירצה לתקן את הליקויים שנמצאו, לא יהיו בידו המשאבים או האוטונומיה הניהולית לעשות זאת.

ככל שהתלמידים עולים בכיתות מהיסודי לתיכון, רמת השיעמום שלהם עולה (צילום אילוסטרציה: college degrees 360)

שני שליש מהתלמידים בתיכון מדווחים על שיעמום

הנה דוגמה: בשנת 2015 התגלה במבחני המיצ"ב שרק שליש (36 אחוז) מתלמידי התיכון בחינוך העברי דיווחו שהם נהנים מהדברים שהם לומדים וסקרנים לגביהם. עיניכם הרואות בתרשים, שאיש לא נזעק להתמודד עם הסוגיה. שנה חלפה ועוד שנה, וגם השבוע התברר כי שני שליש מהתלמידים מעידים שהלימודים בבית הספר משמימים ומשעממים. ושלא תחשבו – יש דרכים להתמודד עם שעמום, אלא שהם מחייבים שינוי מהותי בתכנון הלימודים, כפי שאפרט בהמשך.

חמור יותר הוא התהליך המתרחש במהלך מסלול הלימודים. בבית הספר היסודי 70 עד 84 אחוז מהתלמידים דיווחו שמעניין להם: הלימודים מסקרנים אותם, הידע שהם רוכשים חשוב ורלוונטי לעולם, והם נהנים ממה שהם לומדים (העמודות הכחולות בתרשים הבא). בחטיבת הביניים יש נפילה בכל המדדים ורק 50 עד 60 אחוז מהתלמידים מדווחים על עניין בלימודים (עמודות אדומות). בתיכון המצב מחמיר עוד יותר ופחות ממחצית התלמידים מוצאים עניין בלימודים (עמודות ירוקות).

היה אפשר לצפות שהלימודים בתיכון דווקא יהיו מעניינים יותר, לנוכח הבחירה של התלמידים במגמות התמחות, התואמות את רצונם. אבל לא. איכשהו, התיכון משמים ושמעמם, אפילו יותר מאשר חטיבת הביניים.

ממצא מעניין נוסף הוא ההבדל בין מגזרי השפה. בכל הכיתות ובכל המדדים שנבדקו, התלמידים במגזר הדובר ערבית מדווחים על עניין, הנאה ומשמעות בלימודים יותר מאשר התלמידים במגזר הדובר עברית. בעמודות האדומות בתרשים הבא – יותר ממחצית התלמידים הערביים מוצאים עניין בלימודים, לעומת העמודות הכחולות – נפילה ל 36 עד 46 אחוזים. אין בדוח הסבר לממצאים אלה, ונותר רק לנחש: האם באמת הלימודים בבתי הספר הערביים מעניינים יותר ורלוונטיים יותר? או אולי התלמידים מנומסים יותר ולא נעים להם להלבין את פני מוריהם ברבים?

ההוראה אינה מעוררת חשק להקשיב או לחשוב

השעמום הכללי מבית הספר חוזר ומופיע גם במקבץ שאלות נוסף במבחן המיצ"ב, העוסק בדרכי ההוראה. כבר בשנת 2012 התברר שרק 28 עד 29 אחוז מתלמידי התיכון במגזר העברי מדווחים, שהמורים שלהם מלמדים באופן מעניין המעורר חשק להקשיב וללמוד, וכן שהמורים מעודדים את התלמידים לחשוב ולהתעמק בתכנים הנלמדים (ראו תרשים). ומה עשו עם הממצאים הללו? בכל השנים שחלפו מאז, חזרו ועלו תוצאות דומות: פחות משליש מהתלמידים מוצאים שההוראה מעניינת ומעודדת חשיבה והעמקה.

מידת העניין שמעוררים המורים נמצא בנסיגה עם העליה בכיתות. בבית ספר יסודי כ- 70 אחוזים מהתלמידים דיווחו שההוראה מעוררת עניין ומעודדת סקרנות (עמודות כחולות בתרשים הבא). בחטיבת הביניים הנתון צונח ל 43 אחוזים (עמודות אדומות), ובתיכון יורד עוד, לגבול ה- 40 אחוז (עמודות ירוקות). היה ניתן לצפות אחרת. מורי התיכון עוברים הכשרה ארוכה יותר, והיא ממוקדת במקצועות ההתמחות של המגמות השונות. מורי התיכון גם זוכים לשכר גבוה יותר מאשר מורי היסודי. ואף על פי כן, ההוראה של מורי התיכון והחטיבה משמימה ומשעממת, לפי דיווחי התלמידים, יותר מאשר ההוראה של מורי היסודי.

גם הפער בין המגזרים חוזר כאן. תלמידים במגזר הדובר ערבית דיווחו בכל השאלות ובכל דרגות הכיתה, שההוראה מעוררת עניין וסקרנות, יותר מאשר תלמידים במגזר הדובר עברית. הפערים הם עצומים, כמעט פי שתיים בשאלה אודות ההוראה המעודדת חשיבה ורצון להתעמק (ראו בתרשים).

שעמום אינו מכת גורל – צריך לרצות לתקן

שעמום אינו מכת גורל. אם למישהו היה אכפת מכל המידע שנאסף במבחני המיצ"ב, ודאי היה יכול לעשות משהו לשיפור המצב. אחרי הכול, אין שום סיבה ששני שליש מבני הנוער בישראל, יקומו מדי בוקר לעוד יום משעמם.

את השעמום בבתי הספר חקר דניאל וילינגהם, פרופסור למדעי המוח והקוגניציה. ספרו: למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר? סרוק לקריאה ברשת. לטענתו, המוח שלנו אינו מותאם כל כך לחשיבה. אנחנו חושבים לאט, החשיבה מעייפת אותנו מאוד, והסקרנות נכבית באותה מהירות שבה היא לרגע נדלקה. יותר מאשר לפרוץ דרך, המוח שלנו מעדיף להסתמך על הזיכרון, ולחזור על מסלולי חשיבה ופעולה שכבר ניסינו בעבר.

יחד עם זאת, אנחנו מקבלים גמול של תחושת הצלחה חיובית, כאשר אנחנו מצליחים לפתור בעיות ולהבין רעיונות חדשים. אבל – מכיוון שמעייף לחשוב, אם המשימה הלימודית נראית לנו מלכתחילה מורכבת מדי, או שהיא מתגלה כזו תוך כדי הלמידה, אנחנו מעדיפים לוותר. מאבדים עניין וסקרנות עוד בטרם התחלנו או תוך כדי השלבים הראשונים של ההתמודדות המחשבתית. מצד שני, אם המשימה נראית לנו פשוטה מדי, אנחנו חוסכים את הצורך בחשיבה, ופותרים אותה בדרכים שפתרנו שאלות בעבר.

כך קורה – והתופעה מוכרת אני מניח למורים ולהורים רבים – שתלמידים ניגשים לבעיה חדשה בקלילות דעת, ומציעים פתרון שהיה מתאים לבעיה קודמת שהם פתרו. במידה וזה לא מצליח, הם זונחים כליל את התרגיל ומכריזים שהם לא יודעים מה לעשות.

אנחנו מוצאים עניין וסקרנות לטווח צר מאוד של בעיות: כאלה שאינן פשוטות מדי מצד אחד ואינן מורכבות מדי מצד שני. והגבולות המדויקים של העניין והסקרנות הם ייחודיים לכל אחת ואחד מאתנו. וזאת הבעיה של ההוראה בבתי הספר, על פי דעתו של וילינגהם. יש למצוא לכל תלמידה ותלמיד, בנפרד, טווח בעיות שמתאים לרמת הידע שלהם: שלא יהיה להם קל מדי ולא מורכב מדי. כיצד יכולים המורים לעמוד בתנאי שכזה? כפי שעולה ממבחני המיצב, המורים מתקשים בזה מאוד, ולא באשמתם.

הפתרון, לפי וילינגהם, הוא כזה: בשלב ראשון יש להרכיב את תכנית הלימודים מרצף של בעיות המחייבות דרגות שונות של חשיבה – החל ממיון מידע בדרכים שונות, ועד הצעת הסבר לתופעה. כל בעיה קצת מורכבת יותר מקודמתה. בשלב שני יש לתת לתלמידים (עדיף בצוותים ולא כבודדים לצורך המשא ומתן הלימודי) להתקדם במסלול הבעיות בקצב המתאים להם. כך, צוות שפתר בעיה אחת, עובר לבעיה שנייה, שהיא קצת יותר מורכבת (ולכן מאתגרת חשיבה) אבל לא יותר מדי מורכבת (ולכן אינה מייאשת). אם תבחנו את משחקי המחשב והווידאו, תראו שהם מתוכננים בדיוק בשיטה הזאת: משימות שהולכות ונעשות מורכבות משלב לשלב.

תכניות הלימודים אינן בנויות בדרך שהוצגה משום שזה לא מספיק חשוב למשרד החינוך. מבחני המיצ"ב, כמו מרבית המבחנים במערכת החינוך, משמשים יותר ככלי משטור של התלמידים והמורים ופחות ככלי הערכה, המעלה אל פני השטח אתגרים המחייבים הכנסת שינוי. זאת הסיבה שמידע שהתגלה כבר לפני עשור שנים אודות השעמום הכללי של התלמידים בבתי הספר לא טופל, ונחשף שוב גם במבחנים שנערכו השנה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf