משיכת ההשקעות למען האקלים צוברת תאוצה

בשנה האחרונה תנועת האקלים רשמה הישגים רבים באחת מזירות המאבק החשובות ביותר שלה: משיכת השקעות מדלקים פוסיליים. מוסדות גדולים מושכים בזה אחר זה את השקעותיהם בתחום: בין היתר החליטו אוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב ובריטניה למשוך את כספן מחברות הדלקים, קרנות פנסיה גדולות בניו יורק ושוודיה הכריזו על הסטת השקעותיהן, ואף שני בתי השקעות ישראלים, ביניהם הענקית מגדל, הודיעו על צעדים באותו הכיוון.

בסך הכל, בשנים האחרונות הסיטו מוסדות ברחבי העולם, במצטבר, לפחות 14.5 טריליון דולר באופן חלקי או מלא מתחום הדלקים משני-האקלים – בראשם מוסדות דתיים, חינוכיים, וממשלתיים, כמו גם ארגוני צדקה וקרנות פנסיה.

הגל הזה התגבר בשנה האחרונה, והמגמה צפויה להמשיך. בחברות רבות יעלו על הפרק בחודשים הקרובים הצעות להסיט השקעות נוספות, בזכות מחאה ציבורית, אקטיביזם של בעלי מניות, ולעתים גם מאמציהן של קרנות ומוסדות אחרים להשפיע על המדיניות של החברות בהן הם מושקעים.

ההגיון של הפעילות להסטת השקעות למען האקלים הוא פשוט ומוצק: הכסף הוא ה"חמצן" של השריפות שמבעירות את עולמנו. כדי לכבות את השריפות, צריך לחנוק את אספקת החמצן – לעצור את זרימת הכסף.

עשיית כסף היא מצד אחד מניע עיקרי לשימוש בדלקים פוסיליים (גם אם לא היחיד) ומצד שני אמצעי מרכזי של כוח בידי אותם אנשים ומוסדות שקיומם תלוי בהמשך הפקתם, כוח המאפשר להם לסמא את עיני הציבור מזה עשרות שנים ולחבל במאמצי ייצוב האקלים. כמה שפחות כסף זורם לתעשיות הללו, יותר טוב.

אך בו זמנית, חשוב לזכור לאן הגענו: כדי לייצב את האקלים כעת עלינו לא רק להפחית את פליטת גזי החממה, אלא להביא אותה לאפס. יש לנו לכל היותר 30 שנה לעשות זאת. המשמעות היא שהפחתה הדרגתית לבדה היא כעת מעט מדי, מאוחר מדי.

הבעיה היא משוואת הרווח

תנופת הסטת ההשקעות היא הישג אדיר – אך אין בידיה להביא את השימוש בדלקים משני אקלים קרוב לאפס, רק להפחיתו. כל עוד ניתן להפיק באמצעות הדלקים האלה רווחים, ההגיון הכלכלי ינתב אליהם עוד כסף, ייתן להם עוד חמצן.

העובדה שנדרשו תנועה המונית, לחץ ציבורי, והשפעה של קרנות גדולות כדי להסיט השקעות מהתחום רק מדגישה את עומק הבעיה: תמיד יישארו אנשים ומוסדות עם מספיק כסף ומעט מדי עכבות כדי להמשיך להשקיע בהרס האקלים.

ואכן, ממש בעוד הסטת ההשקעות צוברת תאוצה, הון ממשיך לזרום בכמויות עתק לדלקים משני-האקלים. בשנת 2020 ההשקעה העולמית הכוללת בתחום אמנם צנחה, אבל עדיין עמדה על כ-587 מיליארד דולר לפי נתוני סוכנות האנרגיה העולמית.

אפילו במדינות בהן הלחץ להסיט השקעות גדול במיוחד, כמו בבריטניה, קרנות פנסיה ממשיכות להזרים את כספי החוסכים לתעשיות המבטלות את העתיד: ב-2020, רק קרנות הפנסיה של המועצות המקומיות של בריטניה השקיעו לדוגמה 10 מיליארד ליש"ט בנפט וגז.

זה לא קורה כי מנהלים את קרנות הפנסיה הללו אנשים רשעים או טיפשים – אלא כי מבחינת השיקולים הכלכליים הצרים המנחים השקעות שכאלו, עדיין מדובר בהשקעה הגיונית.

לכן הסטת השקעות היא טיפול בסימפטום, במקום הבעיה. היא חשובה, חשובה מאוד, אבל הפוטנציאל שלה מוגבל.

בעולם הפיננסי כבר קיימים גורמים המכוונים להסטת השקעות החוצה מהדלקים הפוסיליים על רקע שיקולי רווחיות לטווח הארוך. הרווחיות של התחום כבר נשחקה לא מעט, ומשבר הקורונה הדגיש את חוסר היציבות שלו, אבל קשה לראות מצב שבו הכסף פשוט מתחיל לברוח מהתעשיות והן גוססות מעצמן עד לקריסה מוחלטת.

כל עוד אפשר לעשות כסף כלשהו מפחם, נפט וגז, מישהו יעשה את זה, איפשהו. בשביל שזה יפסיק לקרות, נדרשת התנגדות פעילה – לא רק משיכת תמיכה.

כל האמצעים

בשביל לשים סוף לשריפת העולם, בשביל לייצב את האקלים, נדרש בנוסף לאקטיביזם של חוסכים ובעלי מניות מאבק מסוג אחר בתכלית. נדרש מאבק שמסרב לתכתיבים הניאו-ליברליים ולפיהם תפקידו של הציבור בכלכלה הוא רק כצרכנים, חוסכים ובעלי מניות, וכל השפעה ציבורית על עסקים נחשבת "התערבות" פסולה.

אל מול גודל השעה וגודל הסכנה, המאבק הזה חייב לחצות גבולות בינלאומיים ולהתקיים בשורת מישורים שונים במקביל.

במישור הגלובלי, נדרש מאמץ חובק עולם להטיל הגבלות על ההפקה והשימוש בדלקים משני אקלים, ובנייה של מוסדות בינלאומיים שיוכלו לאכוף אותן גם מול מדינות דלקים גדולות כמו ארצות הברית, רוסיה, אוסטרליה וסעודיה. כדי שזו תהיה גזירה שניתן לעמוד בה, יידרשו גם העברות של טכנולוגיה ומשאבים למדינות שחסרות בהן תשתיות אנרגיה ידידותיות לסביבה.

במקביל, נדרש גם מאבק ציבורי בתוך המדינות השונות, איפה שניתן לקיים מאבק שכזה. מדיניות ציבורית יכולה לשחק תפקיד חשוב בחיסול הדלקים בדרכים רבות.

בתור התחלה, יש להפסיק את כל הסבסוד הציבורי לחברות הדלקים לאלתר, ולפצות את הצרכנים על עליית מחירי החשמל והדלק באמצעות מענקים אוניברסליים, שמכסים את העלות הנוספת עבור משפחות בעלות הכנסה בינונית ומטה (כפי שמציע הכלכלן רוברט פולין). בנוסף, יש להטיל מגבלות חוקיות ורגולטוריות מחריפות והולכות על כל פעילות עסקית שתורמת משמעותית להרס האקלים, עם אופק של הוצאתה מחוץ לחוק תוך עשורים מעטים.

יחד עם זאת נדרשת כמובן השקעה ציבורית בתשתיות הנדרשות עבור ייצוב אקלימי – החל באנרגיות מתחדשות, דרך תחבורה ציבורית איכותית וחינמית וכלה בשירותי בריאות וטיפול לסוגיהם. ברוח ה"גרין ניו דיל", ההשקעות הללו יכולות לשמש גם לצאת מאבטלת הקורונה ולספוג את כל אותם עובדים שמאבדים את פרנסתם עם שקיעת התעשיות הורסות האקלים.

אבל את כל המהלכים הגדולים האלו "מלמעלה" ייקח שנים לבנות, במקרה הטוב. אלו שנים שהעולם לא יכול להרשות לעצמו לבזבז. נדרשת גם פעילות "מלמטה" שתפגע בשורה התחתונה של הורסי האקלים בטווח המיידי.

זו יכולה להיות למשל פעילות משפטית נגד כל מי שמרוויח מהפגיעה בציבור, בסביבה ובעתיד. אבל זו יכולה גם, ואולי אף חייבת להיות, פעילות שטח ישירה מול מהרסי העולם: פעולות של אי ציות אזרחי ושיבוש, בתור התחלה – כמו חסימת הכניסה לתחנת הכוח רוטנברג ולמתחם קצא"א בדצמבר האחרון. ומול תעשיות שפעילותן הורגת המוני אנשים ותהרוג עוד רבים מאוד, ייתכן שצריך לשקול אף פעולות קיצוניות יותר, כפי שטוען האקולוג החברתי השוודי אנדראס מאלם.

הסטת השקעות היא עדיין קריטית – היא גם שוללת מהורסי האקלים את הכוח להתנגד למאמצי הייצוב. השילוב פורה הדדית: הלחצים על רווחי התעשיות יאיצו את הסטת ההשקעות, והסטת ההשקעות תחליש את יכולתן של התעשיות להתנגד.

בסופו של יום, הבעיה השורשית היא הרווחיות של הרס האקלים, וכדי לפתור אותה נצטרך להתעלות מעל לתכתיבי הרווח ולשנות את משוואות העלות-תועלת האלו. כדי לפתור אותה נצטרך להתעמת מול ריכוזי הכוח וההון הניזונים מהרס האקלים – בכל רמה ובכל מקום.