newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך נחקרתי בשב"כ על המשט לעזה כשחזרתי מחופשה ביוון

לפני שלוש שנים עליתי על משט לא אלים לעזה. הצבא תפס לנו את הספינה וחיילות הפשיטו אותי מול עשרות חיילים. השבוע זומנתי לחקירת שב"כ על המשט החדש, שרובה שאלות פוליטיות. למרות הכל, אמשיך לתמוך בהסרת המצור

מאת:

כותבת אורחת: רעות מור

ביום ראשון חזרתי מחופשה עם בן הזוג שלי באי אגינה היפיפה שביוון. חשבנו שנחזור ונעלה כמה תמונות מהחופשה הקסומה שבה בילינו, ואולי איזה סלפי, אבל מהרגע שנחתי חזרה בארץ – אווירת החופש קיבלה תפנית מהירה.

זה התחיל כשעוכבתי בבדיקת הדרכונים בנתב"ג. זאת לא הפעם הראשונה שאני מעוכבת. אחרי שהשתתפתי בניסיון של ספינת ה"אסטל" לשבור את המצור על עזה, זה הפך כמעט להרגל. אבל הפעם העיכוב היה ארוך מהרגיל ואחרי למעלה משעה נקראתי לחדר צדדי, שם הוגשה לי הזמנה "לסור למשטרה". כל מה שהיה כתוב על ההזמנה הייתה מילה אחת: "רונה". לא נאמר לי באיזה עניין, תחת איזה מחלקה, אלא פשוט – רונה.

רונה מהשב"כ מוכרת ללא מעט פעילי שמאל שנקראו אליה לאורך השנים לשיחות במגוון נושאים. רונה עצמה סיפרה לי את זה בחיוך כשנפגשנו אתמול (שלישי) בתחנת המשטרה של מרחב ירקון בתל אביב, שם פגשה כהגדרתה בעבר "פעילי שמאל וימין קיצוני".

כנראה שכחלק מטקטיקת התשה מגוחכת הוזמנתי לתשאול יום לאחר שחזרתי, וכשהגעתי למקום (מלווה בעורכת הדין המופלאה אנו דעואל לוסקי, ממשרד עורכי הדין של מיכאל ספרד) אמרו לי שם שאין להם מושג במה מדובר ואין בכלל רונה עכשיו, כי היא יצאה לקורס ותחזור רק עוד כמה חודשים. קיוויתי שאולי הסיפור יסתיים בכך, אבל שעתיים לאחר מכן רונה התקשרה. היא אמרה שהייתה טעות ו"ביקשה" שאגיע ביום למחרת. כן, בדיוק לאותו מדור שביום קודם טענו שאין בכלל רונה.

> סכנה לחיי העציר המנהלי שובת הרעב, ח'דר עדנאן, ששובת רעב 49 ימים

ספינת האסטל, משט לעזה (רעות מור)

ספינת האסטל, משט לעזה (רעות מור)

לרונה היו הרבה שאלות לשאול אותי: מה עשיתי ביוון, האם אני בקשר עם פעילים של המשט, האם יהיו ישראלים על המשט (סיפרתי לה ששמעתי שחבר הכנסת באסל גטאס מצטרף למשט), מה דעתי על הציונות, האם אליק אלחנן (שהיה על המשט הקודם) הוא בנה של נורית אלחנן, מה עשיתי בצבא ובאיזה שנה הוקמה תנועת "לוחמים לשלום". היא שאלה גם האם אני עדיין עובדת עם הרשימה המשותפת, ומי הם הלקוחות שלי היום כיועצת תקשורת עצמאית.

את התשובות לרוב השאלות של רונה היה אפשר למצוא בחיפוש פשוט בגוגל. בתשובה להרבה שאלות אחרות, שעסקו בעמדתי הפוליטית וביחס שלי לציונות, אמרתי לרונה שכמי שעוסקת בהעלאת נושאים למודעות של הציבור הישראלי אשמח מאוד לענות על כל השאלות, אבל לא בסיטואציה של תשאול אליו הוכרחתי להגיע, אלא על כוס קפה. היא אמרה שתשמח שניפגש בקרוב לקפה.

"תראו לה מה זה"

היה דבר אחד פוליטי שכן היה חשוב לי להגיד לרונה: פרויקט המשטים הוא פרויקט בינלאומי, לא אלים, שמטרתו להעלות למודעות את המצב בעזה ולאתגר את המצור הנוראי, שנכנס כבר לשנתו השמינית. הספינות עוצרות בנמלים בכל רחבי אירופה ומקיימות מגוון אירועים בכל מדינה אליה הם מגיעים. שום דבר אינו סודי או מוסתר, כי המטרה כולה היא לעורר דיון בנושא. ישראל, כמו בהרבה נושאים אחרים, מגיבה בחוסר פרופורציה קיצוני לקמפיין הזה ושולחת עשרות אם לא מאות לוחמים חמושים להתמודד עם הסירות.

החלטתי לספר גם, לרונה ולבחורה השנייה שישבה לידה ולא הזדהתה, קצת מניסיוני על האסטל. סיפרתי להן איך עשרות לוחמי שייטת עם מסכות סקי על פניהם השתלטו על סירת מפרש עם 30 פעילים, שניים מתוכם קשישים, וכולם לא חמושים ובגדול די חנונים. סיפרתי איך למול עיניי ראיתי אותם מכים ומחשמלים את אליק אלחנן, יונתן שפירא וחברים אחרים לצוות (כולל בחור מקסים ממפלגת "סיריזה", שהיום הוא שר בממשלת יוון) וסיפרתי להם שאני זכיתי לעונש מיוחד, עונש שכנראה השייטת שומרת במיוחד לנשים.

אחרי שנגמרה ההשתלטות על הספינה אני עדיין הייתי על הסיפון העליון. אחד אחרי השני לקחו את הפעילים וריכזו אותם בחלק הקדמי של הספינה, וכך נשארתי לבד על הסיפון, מוקפת בהמון גברים עם פנים מכוסות. לפתע הופיעו שלוש חיילות מג"ב (שרק פניהן לא היו מכוסות. כנראה שבניגוד לחיילים, להן לא דואגים מה יקרה אם הפנים שלהן יפורסמו בחו"ל). שמעתי את הקצין אומר לאחת מהן "תראו לה מה זה", ואז החיילות החלו לבצע בי חיפוש גופני, כזה שלרוב נערך בחדר סגור, מול עיניהם של כל אותם חיילים שהציפו את הספינה. הן משכו למטה את הגופייה והחזייה שלי ופתחו לי באגרסיביות את המכנסיים ואמרו לי להוריד אותם לברכיים.

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי כך. זה הרגיש כמו נצח. אז אמרו לי "תתלבשי" והובילו אותי אל שאר החברים הנפלאים שלי מהאסטל, שכנראה ראו על פניי את האימה ונעמדו כולם והחלו למחוא לי כפיים.

רונה עשתה לרגע פרצוף מזועזע ואמרה שזה באמת מיותר, ואז חזרה לשאול שאלות שלא קשורות לכלום.

השתלטות חיילים על האסטל, משט 2012:

משט אל הצבא המוסרי בעולם

אין שום קשר בין ההצקות האלה של השב"כ לבין ביטחון המדינה. מדובר ברדיפה פוליטית די מגוחכת לדעתי (כנראה שאם להפשיט אותי מול עשרות חיילים לא גרם לי להפסיק להיות פעילה, גם פגישה עם רונה בלב תל אביב כבר באמת לא יכולה להשפיע). אני מבינה ומודעת לכך שגם לסיטואציה הזאת הגעתי עם כל הפריבילגיות של בחורה יהודייה שמציקים לה, אבל בצורה מאוד מנומסת, ועם הזכות הגדולה ליהנות מכך שכמה מחברי הקרובים ביותר הם עורכי דין עם ניסיון והבנה מאוד עמוקה של רדיפות מסוג זה.

אני מאחלת בהצלחה לכל חברי שמשייטים כרגע בדרכם לעזה ויודעים שבקרוב הם הולכים לפגוש את הצבא המוסרי בעולם. תשמרו על עצמכם. אני לפחות, גאה בכם.

וחשוב יותר מכל: מקווה שגם המשט הזה, כמו קודמיו, יצליח ליצור עוד סדק בחומת המצור הבלתי אנושי על רצועת עזה (שלפי גורמי ביטחון הוא גם מאוד לא יעיל), ושכולנו נשכיל להבין שיהיה פה בטוח רק כאשר לכל האנשים במרחב הזה תהיה תקווה שהם יוכלו לחיות בכבוד ולהגשים את חלומותיהם. אני מחכה ליום שבו הכלא הגדול העולם, שנקרא רצועת עזה, ישוחרר.

רעות מור היא יועצת תקשורת. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> דו"ח האו"ם על צוק איתן: האם התחנה הבאה היא האג?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf