משטר ההיתרים של ישראל הוא תקרת הזכוכית של נשים בעזה

"חגים הם בשבילי ימים עצובים, מלאים בגעגוע", אומרת הודא וחידי, פלסטינית ילידת ישראל. היא בת 46, נשואה לתושב רצועת עזה. ישראל מאפשרת לזוגות כאלה אופציה אחת: לגור בעזה.

מאז שהוחמר הסגר על הרצועה ב-2007, וחידי לא יכולה לבקר את משפחתה בישראל ולקחת חלק בשמחות משפחתיות ובחגים בתדירות שמגיעה לה גם על פי הדין בישראל. את ילדיה הראשונים ילדה בישראל ללא בן זוגה לצדה, כי משטר ההיתרים לא מאפשר לפלסטינים לנוע כדי לבקר משפחה במקרה של לידה שאינה בסיכון גבוה.

במלאת 20 שנה להחלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת מצדדים לסכסוכים אלימים לכבד זכויות נשים ולהגן עליהן, ראוי להזכיר שמשטר ההיתרים הישראלי פוגע פגיעה אנושות בזכויות האדם של תושבי רצועת עזה, ואף יותר בזכויותיהן של תושבות הרצועה, במיוחד בתחומי הגישה לחיי משפחה, להשכלה ולהזדמנויות מקצועיות.

שנת 2020 נטענה במשמעות מיוחדת כששגרת החיים של רובנו שובשה קשות לנוכח החרדה מפני התפשטות מגיפת הקורונה. זכות היסוד לנוע נלקחה מאתנו בשם זהירות נדרשת. עבור פלסטינים ופלסטיניות, החיים עשרות שנים תחת כיבוש והגבלות נוקשות על תנועה, השיבוש הוא שגרה, ובעת הזאת כמעט שיתוק, מאז שישראל עוד החריפה את הסגר על רצועת עזה בכסות המשבר.

את "סגר הקורונה" הפוגעני, הגורף והסטטי, חובה לבטל ולשאוף למדיניות שלוקחת בחשבון איזון בין צורכי האוכלוסייה לבריאות הציבור. בהמשך, לאחר שתמוגר המגיפה, אסור לחזור לסגר המדכא.

ישראל אוסרת על תנועת פלסטינים ופלסטיניות דרך המעברים שבהם היא שולטת, אלא במקרים חריגים. היא בדרך כלל ממסגרת את מדיניותה, ובתוכה את הסגר על עזה, ככורח ביטחוני או כאילוץ מדיני. בפועל, היא מקדמת את יעדיה, בין היתר למנוע הגדרה עצמית פלסטינית ולקדם סיפוח בגדה המערבית.

תפקיד מנגנון ההיתרים שניסחה ישראל הוא לצמצם מראש את הזכאוּת לבקש היתר. שורת הקריטריונים הצרה שמרכיבה אותו, והנהלים שנובעים מהם, קובעים לשם מה ובאילו תנאים פלסטינים רשאים לבקש מישראל לנוע בין ישראל לבין הגדה או עזה, או לצאת לחו"ל. הם פוסחים על מציאות חייהן של נשים וצורכיהן. ניתוח חדש, שבוחן במבט מגדרי את משטר ההיתרים שכופה ישראל, מראה כיצד הוא פוגע בזכויותיהן של נשים תושבות הרצועה.

ישראל שוללת מתושבי הגדה וישראל שנישאים לתושבי הרצועה את זכותם לחיי משפחה בכל מקום פרט מאשר ברצועה. כך נכפה, בעיקר על נשים, להתנתק ממשפחותיהן הגרעיניות.

חיי המשפחה של נשים רבות תלויים ביתר שאת במשטר ההיתרים הצר שמנהלת ישראל, והן חשופות יותר לאלימות הבירוקרטית המאפיינת אותו. כדי להמשיך לגור עם המשפחות שהקימו ברצועה, ישראל מאלצת נשים לוותר על תושבותן המוגנת בגדה – מעשה שעל פי החוק הבינלאומי נחשב ל"העברה בכפייה" ומוגדר כפשע מלחמה.

כאשר יזמיות ובעלות עסקים קטנים מנסות לפרוץ את גבולות השוק המקומי ולפלס עוד דרך לנשים ברצועה, הן נחבטות בתקרת הזכוכית המשוריינת שבנתה ישראל.

כך קרה לח"נ, צעירה שזיהתה הזדמנות לייבא פטריות ייחודיות ויצרה לעצמה שם בשוק הקולינריה העזתי, אך נאלצה לוותר על היוזמה העסקית לאחר שישראל התעלמה מבקשותיה לצאת מעזה כדי להרחיב את קשריה העסקיים והידע המקצועי שלה. פנייתה לקבלת היתר סוחר סורבה בנימוק ש"אינה עומדת בקריטריונים".

על פי נתונים שהמדינה סיפקה ל"גישה", בקשות של נשים להיתרי מסחר מסורבות בנימוק זה פי שניים מאשר של גברים.

דיכוין של נשים על ידי הפטריארכיה ברוב העולם הוא אי צדק זועק, שגם מנוגד להיותן כוח קריטי לכל חברה וכלכלה. אך כדי שיקרה שינוי, גם על ישראל לעמוד במחויבותה לשמור על זכויות התושבות והתושבים שתחת שליטתה: להכחיד את משטר ההיתרים המדכא שהיא כופה, ולאפשר לכלל האוכלוסייה שגורלה בידיה לנוע ולשגשג לפי צרכיה, יכולותיה ורצונה.

שי גרינברג היא דוברת ארגון זכויות האדם גישה, הפועל למען חופש תנועה, בעיקר אל ומתוך רצועת עזה