משבר מחוסרי הדיור בקליפורניה מעיד על פשיטת רגל מוסרית

ב-2018 ביקרה עו"ד ליילאני פארהא, שליחת האו"ם האמונה על הזכות לדיור ראוי, במקום בלתי צפוי: קליפורניה. במדינה הגדולה והעשירה, בתוך האומה העשירה ביותר בהיסטוריה של העולם, פארהא מצאה מחוסרי דיור שחיו בתנאים שהיא השוותה למה שראתה בפקיסטן, בסלאמס של מקסיקו סיטי ובמומבאי.

בסן פרנסיסקו, אוקלנד, סקרמנטו ולוס אנג'לס, פארהא מצאה אנשים שנאלצים להסתמך על שירותים ניידים או על עסקים באיזור כדי לעשות את צרכיהם; מאבדים את מעט הרכוש שלהם בפשיטות על מחנות ההומלסים שלהם; וחיים הרחק מתחת לקו שיכול להיחשב לקיום מינימלי בכבוד.

קליפורניה, נזכיר, היא לא רק ביתם של עמק הסיליקון והוליווד. אם המדינה תיספר ככלכלה נפרדת מזו של ארה"ב, היא תהיה הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, עם תמ"ג של יותר מ-3 טריליון דולר – יותר מהודו, קצת פחות מגרמניה. עו"ד פארהא טענה שבהתחשב בעושר של המדינה, משבר מחוסרות הדיור שבה הוא בלתי מתקבל על הדעת.

בארה"ב חיים יותר מחצי מיליון מחוסרי דיור, ואחד מכל ארבעה מהם חי בקליפורניה. תומס פולר, כתב ה"ניו יורק טיימס" שבילה שני עשורים בדיווח על תנאי חיים מסוכנים מסביב לעולם, פירסם לאחרונה תחקיר מצולם שבמהלכו הוא ועיתונאי נוסף בילו שלושה חודשים במחנה אחד של מחוסרי דיור באוקלנד, קליפורניה. הם נדהמו לגלות אנשים שחיים ללא מים זורמים, בקרוואנים עם עכברושים, חוטי חשמל חשופים וסיכון גבוה לשריפות, ובפחד מתמיד שיפונו ויאבדו את המעט שיש להם.

היסטוריה ארוכה של אפליה ממוסדת

אם כל זה לא מספיק, אז תחקיר נוסף של ה"טיימס" מצביע על ההיבט הגזעי של המשבר: בעוד שאפריקאים-אמריקאים הם רק 8% מאוכלוסיית לוס אנג’לס, הם מהווים 42% ממחוסרי הדיור. הסיכוי של שחורים בלוס אנג'לס להפוך למחוסרי דיור גבוה פי 8 מזה של חברי קבוצות אחרות. הסיבות לכך נובעות לא רק מהעוני היחסי של הקהילה האפריקאית-אמריקאית, אלא גם מהיסטוריה ארוכה של אפליה גזענית ממוסדת בעיר.

ההיסטוריה הזאת נעוצה בפרקטיקה שנודעה בשם "רדליינינג". בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ארה"ב חוותה פריחה כלכלית ומערכת סוציאלית שסיבסדה דיור. במקביל, גל הגירה גדול הביא שחורים מהדרום של חוקי ההפרדה הגזעית לצפון, ולקליפורניה שבמערב. שם, המבנה העירוני של ארה"ב של היום נקבע במידה רבה על ידי סוכנויות האשראי הממשלתיות, שהגבילו שחורים לאזורים ספציפיים של הערים (בלוס אנג’לס, למשל, בעיקר דרום העיר), והגדירו את האזורים האלה כבלתי כדאיים להשקעה.

השכונות של דרום לוס אנג'לס, כמו אלה של דרום שיקגו והארלם, היו מצד אחד שכונות עוני שנוצרו על ידי מדיניות ההפרדה הגזעית המתוחכמת והמעודנת יותר של הצפון, ומצד שני המרכזים של התרבות השחורה, שהולידו את ההיפ-הופ, הפנתרים השחורים, ורבים מאוד מהארגונים ואנשי הציבור השחורים בארה"ב.

אבל בעידן הניאו-ליברלי, ובעיקר בשנות ה-80, הקהילות האלה התפוררו לתוך כאוס של מלחמות כנופיות, קראק, כליאה ועזיבה המונית. המשברים הכלכליים החוזרים והנשנים פגעו באופן קשה במיוחד בקהילות האלה, שגם לא השתקמו באותה מידה כמו קהילות לבנות שכנות.

במקביל, מחירי הדיור בלוס אנג'לס בפרט ובקליפורניה בכלל הרקיעו שחקים. כחצי ממשקי הבית השחורים מוציאים חצי או יותר מההכנסה שלהם על שכירות. מכאן נובע חוסר יציבות בדיור, ועבור החלשים ביותר בקהילה – אלה שמתמודדים גם עם הרשעות פליליות, מוגבלות, מחלות נפש או התמכרות – המשמעות היא במקרים רבים מחוסרות דיור. וכשרשימות ההמתנה לדיור ציבורי בעיר מגיעות ל-1,000 שמות ושנים של המתנה, השינוי לא נראה באופק.

"יחס אכזרי ובלתי אנושי"

בבסיס בעיית מחוסרות הדיור של קליפורניה נמצאת הגישה השמרנית למחוסרות דיור כבעיה של סדר חברתי. לפי הגישה הזאת, מחוסרי הדיור עצמם הם במידה רבה הבעיה, והפתרון הראוי הוא לנהל את הקיום שלהם באופן שלא יפריע לשאר החברה לתפקד.

תפישה זו, כפי שטען בעבר שר הדיור והפיתוח העירוני האמריקאי, בן קרסון, גורסת כי מחוסרות דיור היא "הלך רוח", ששירותים חברתיים לא יועילו לו. לפי הגישה הזאת, דיור הוא קודם כל ומעל הכל מוצר צריכה בשוק. וכמו כל מוצר צריכה אחר, מי שלא יכול להרשות אותו לעצמו אינו זכאי לו.

בישראל, הגישה הזאת מתבטאת למשל בהצבת מעקים על ספסלי רחוב כדי למנוע ממחוסרי דיור לישון עליהם. בקליפורניה היא מתבטאת בניסיון לפרק את מחנות מחוסרי הדיור, דרך פשיטות ומניעת גישה למים, חשמל, סניטציה ושירותי בריאות. עו"ד פארהא מהאו"ם הגדירה את הגישה הזאת כ"יחס אכזרי ובלתי אנושי", כלומר הפרה בוטה של משפט זכויות האדם הבינלאומי.

באחרונה סירב בית המשפט העליון בארה"ב לדון בערעור על החלטתו של בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים (שבשטח השיפוט שלו נמצאת גם קליפורניה), שקבע שחוקים שהופכים שינה ברחוב לעבירה פלילית מהווים "עונש אכזרי ובלתי רגיל", ומנוגדים לתיקון השמיני לחוקה. רשויות מוניציפליות רבות במערב ארה"ב תלו תקוות בכך שבית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה ויאשר את החוקים, בטענה שהם חשובים לבריאות ובטיחות הציבור.

"מגורים תחילה"

בדו"ח שלה לעצרת האו"ם, עו"ד פארהא מצביעה על הגישה האלטרנטיבית שמתפתחת להתמודדות עם מחוסרות דיור: הגישה מבוססת הזכויות. לפי הגישה הזאת, מחוסרות דיור היא קודם כל ומעל הכל הפרת זכויות אדם, מאחר שהזכות למגורים ראויים מוגדרת כזכות אדם בסיסית בסעיף 25 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, המסמך המרכזי שעליו מתבסס האו"ם בהבנת זכויות האדם. בהתאם, גישה זו מכירה בחובתה של המדינה לדאוג לדיור ראוי למחוסרי דיור, ורואה בפינויים וחקיקה נגד מחוסרי דיור אפליה אסורה.

אבל מעבר להיבט העקרוני, בקהילת המומחים למחוסרות דיור צומח בשנים האחרונות שיח נרחב סביב פתרון למחוסרות דיור כרונית, שעומד בקנה אחד עם הגישה מבוססת הזכויות. הפתרון נקרא "מגורים תחילה", והוא למעשה מאוד פשוט: קודם כל, מחוסרי דיור מקבלים דיור. בחינם, בלי שום מחויבות מצדם לעבוד, להגמל מסמים או כל דבר כזה. במקביל, מוצע למחוסרי הדיור הכרוניים ליווי סוציאלי צמוד.

גוף המחקר בתחום מראה שלא רק ש"מגורים תחילה" היא הדרך המבטיחה ביותר לשיקום מחוסרי דיור, אלא שהיא משתלמת יותר כלכלית מכל השיטות האחרות שנוסו עד היום. הסיבה לכך פשוטה: העלויות של שיטור, כליאה, תברואה, טיפול רפואי וטיפול בנפגעי עבירות הן עצומות ביחס לעלות של יחידת דיור אחת. פעם אחר פעם, פתרון ה"מגורים תחילה" הוכיח את עצמו כשיטה היעילה ביותר לסיים מחוסרות דיור:

בסופו של יום, מחוסרות דיור היא שאלה מוסרית – שאלה על רשתות הביטחון שהחברה מוכנה לפרוש כדי למנוע מאנשים ליפול לחיים שאין בהם קיום מינימלי בכבוד. מעורבות בה גם שאלות על צדק פלילי, מערכות בריאות ובריאות נפש והנגישות של אנשים שונים אליהן, כלכלה וגזע.

אבל מעל הכל, מחוסרות דיור היא שאלה של חמלה ושל סולידריות חברתית: איזו אחריות יש לנו כחברה כלפי אנשים שאיבדו את הכל, ואיך חברה מתוקנת, כזאת שכולנו היינו רוצים לחיות בה, מתייחסת לאנשים האלה? הסיפור של משבר מחוסרות הדיור בלב השפע הבלתי נתפש של קליפורניה הוא אזהרה חמורה נגד פשיטת הרגל המוסרית של שיטה כלכלית שרואה בעניים – ולא בעוני – בעיה שיש להעלים.