newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אוי ואבוי! הערבים לא מסכימים זה עם זה!

השבעת הכנסת העשרים עברה חלק. חלק מהח"כים הערבים יצאו בהמנון, וחלק נשארו. איך מזה הגיעו בטלוויזיה למסקנה שהרשימה המשותפת מתפרקת?

מאת:

ביום שלישי צפיתי בלית ברירה בטקס ההשבעה של חברי הכנסת העשרים. איך זה קרה? מערכת ערוצי הלווין אצלנו קרסה אחרי שניקיתי ביסודיות מאחורי המסך במסגרת הניקיון לפסח, כמה כבלים התנתקו להם, ואני נשארתי רק עם ערוץ הכנסת והערוץ הראשון, שאירחו לי חברה בזמן שגלגלתי עלי גפן ממולאים.

חשבתי שאולי תהיה בטקס מידה של אקשן – מופע, מתח, אמירה שלא במקום – או שסתם יהיה משעשע לעקוב אחרי חברי הכנסת של הרשימה המשותפת. ובכן, לא אקשן ולא נעליים. תהיתי על רמת האחווה והידידות שפקדה את המשכן, האחדות הטוטלית סביב הצורך לאחות את הקרעים ולהגדיל את הערבות ההדדית. פתאום כולם רוצים לבנות מדינה טובה לכל האזרחים, לכולם, ורוצים לדאוג לשולחן הפסח במשפחות העניות ומבטיחים שלכל זוג צעירים תהיה קורת גג משלהם בקרוב.

ביבי עמד באיפוק מפליא בשטף ״בהאדל״, יעני ההעלבות והעקיצות שנורו כלפיו מפי נשיא המדינה. עמיר פרץ הנהן בראש כאשר דיברו על ראש ממשלה לכולם ולא רק למצביעי הליכוד ועל שיקום היחסים עם העולם ועל מקום האזרחים הערבים.

הטקס עבר בשלום. חברי הכנסת הערבים לא שמו את הסיכה החגיגית בכחול לבן, וחנין זועבי יצאה מהמליאה במהרה אחרי הצהרת ״מתחייבת אני״. שמתי לב שההשבעה התחילה בח״כ ערבי, עבדאללה אבו מערוף, והסתימה בח״כ ערבייה, עאידה תומא סולימאן. נחמד, נכון, אבל זה פשוט יצא ככה לפי סדר האלף-בית. איימן עודה הצטלם עם פניו השחומות ועם הניו-לוק השזוף, אחרי שצעד בשמש כמה ימים, והסתובב ליד אריה מכלוף דרעי המשוקם.

האיחוד של המפלגות הערביות וחד"ש והעלאת אחוז החסימה צמצמו את מספר ראשי הסיעות לעשר, והצלמים היו מרוצים מזה. הכנסת יצאה לדרך וסיר עלי הגפן עלה על האש.

> מה עובר על התנועה לאיכות השלטון?

איימן עודה בהשבעת הכנסת העשרים (צילום: עמוד הכנסת)

ניו לוק. איימן עודה בהשבעת הכנסת העשרים (צילום: עמוד הכנסת)

שכחתי מהעניין לגמרי עד שבצהריים למחרת התקשרו אלי מהתוכנית לונדון וקירשנבאום, וביקשו ממני להתייחס למהומה שהייתה בכנסת אתמול. "איזה מהומה?" שאלתי, "ראיתי את הטקס ולא הייתה כל מהומה!"

התחקירן סיפר על דיווחים ודיונים סוערים בפייסבוק בעקבות היציאה של חברי הכנסת בזמן ההמנון. הוא ביקש לדעת אם יש בזה רמז של פילוג ושל מחלוקת קשה בין חברי הרשימה המשותפת, שכן חלקם נשאר וחלקם יצא. הוא הרחיב על הביקורת על איימן עודה, שנשאר, מה שבוודאי מרמז על למחלוקת, נכון?

"אבל החברים תמיד יוצאים", השבתי לו. "אז מה קרה עכשיו מיוחד? תן לי לבדוק. אני חייבת לדעת מה קורה בזירה הפוליטית הכי מכרעת בעולם הערבי, כלומר הפייסבוק, וחייבת לשאול את חברי הכנסת עצמם מה היה, אם בכלל היה".

התחלתי בעמודים הרשמיים של חברי הכנסת והרשימה המשותפת, ולא מצאתי זכר לדבר. עברתי לחבריי הכי בולטים במפלגות השונות ושם מצאתי את המטמון. שאלת השאלות הייתה למה איימן עודה נשאר בהמנון? האם הוא סובל מבעיית זהות? האם הוא מתחנף? למה חברי חד"ש מתעקשים להתנהג אחרת? והדעות – לכאן ולכאן.

בסיכום הדיון הוחלט שכל אחד יחשוב מה שבא לו. איימן עודה וחבריו הם לא הראשונים ששומעים את ההמנון בטקס כלשהו, וזה לא אומר שהם אבדו את הדרך. חברי הכנסת חזרו אלי כולם עם תשובה אחת, שהאמנתי לה, והיא שהיה דיון ביניהם מראש, והייתה הצבעה, וכל אחד נהג לפי מצפונו והבנתו, כפי שהוחלט בצורה מתורבתת וחופשית. הדיון המתלהם, אמרו לי כולם, היה בעולם הווירטואלי ולא במציאות. האמנתי להם לא רק כי ראיתי את השידור כולו, אלא גם בגלל הסבירות הנמוכה שהמריבה הראשונה ברשימה המשותפת תהיה על ההמנון!

החלטתי להחזיר תשובה שלילית לתוכנית המכובדת. האמת היא שהם התקשרו אלי קודם, ואמרו שלקח לי יותר מדי זמן לבדוק ולכן מצאו מישהו אחר, רמי יונס קוראים לו. "אתם בידיים טובות", עניתי לתחקירן, ונפרדנו כידידים (אפשר לראות את התוכנית עם רמי כאן, מדקה 15:00 בערך).

> רמי יונס על סיקור הבחירות בישראל בתקשורת הפלסטינית

שירת התקווה, השבעת הכנסת העשרים (עמוד הכנסת)

מי לא היה? שירת התקווה, השבעת הכנסת העשרים (עמוד הכנסת)

ואז חשבתי לעצמי: למה היהודים האלה חופרים? האם הנושא באמת שווה אייטם? "ניצני מחלוקת ברשימה המשותפת!" – בלי קשר לכך שאיימן עודה ואחרים נשארו, ורוב החברים האחרים יצאו, ושכל זה הוחלט ותואם בין כולם בצורה דמוקרטית, וזה יפה מאוד. הם הרי הבטיחו לבוחרים לפעול בצורה אחראית והם עמדו במבחן הראשון לדעתי.

[עדכון, 2.4] לשמחתי התכנית ששודרה בסוף הייתה הרבה פחות עוקצנית ממה שחששתי, והדיון נע בכוון ההיסטוריה של ההמנון הפלסטיני וזה הישראלי, של משחקי מילים ושל בקיאות האורח והמארח בשני השירים. דיון חינני בפני עצמו ולא קשור למחלוקת הווירטואלית בין מצביעי הרשימה המשותפת.

אז נשאלת השאלה למה קשה כל כך לראות את הערבים בכמה קבוצות שונות אחת מהשנייה. למה כולם צריכים להתנהג כמו עדר בלי חופש בחירה ומצפון שונה זה מזה, בדיוק כמו בני אדם אחרים, ובטח כמו היהודים. מההתחלה ידענו שאנשים שונים התחברו לרשימה המשותפת כי יש מן המשותף יותר מאשר מן המפלג. המבחן שלהם הוא אומנות העבודה אחד עם השני למען ערכים עמוקים יותר ורחבים יותר מאשר "נפש יהודי הומיה, ארץ ציון וירושלים".

התקשורת הישראלית מתעניינת ברשימה המשותפת מהזוויות שהיא בוחרת. זה שהם צעדו בהנהגת איימן עודה כמה ימים למען הכפרים הבלתי מוכרים, ועוד לפני ההשבעה, לא ממש עניין אף אחד ולא היה על זה אייטם מכובד.

אני בכלל רואה בדיון הסוער ברשת דבר בריא וטבעי. הייתי מודאגת הרבה יותר מתמימות דעים בכל נושא. הדיון של האזרחים הערבים אודות התנהגות חברי הכנסת הוא סימן שהם מרגישים בעלות על הרשימה, ושחברי הכנסת חייבים להם דין וחשבון, וזו מהותה של שלחיות דמוקרטית. זה בהחלט עדיף על אדישות ונתק מהבוחר.

ובכלל, לא ראיתי שהתקשורת הישראלית געשה על כך ש"אין דיון בכלל" בקרב חברי הליכוד בעקבות אמירותיו הגזעניות של ביבי. אני בסופו של דבר מעדיפה אזרחים פעילים וביקורתיים על אזרחים מנותקים שדוהרים אחרי המנהיג שלהם בשקט, ואז בוכים שהוא מתעלם מהם אחרי יום הבחירות.

> נציגי החיבור שלנו מתגאים בגירוש ניצולי רצח עם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf