newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההיסטוריה המוסלמית נמחקה ממפת התיירות של יפו

המידע לתיירים שמספקת עיריית תל אביב על יפו מטשטש את העבר וההווה המוסלמי והפלסטיני של העיר, ונותן בכורה לנצרות וליהדות. מה שקורה במפות העירוניות הוא רק סמל למציאות קשה בשטח

מאת:

כותבת אורחת: נטשה רוט

תייר שיכנס לאחד ממרכזי המידע לתיירים ביפו שמפעילה עיריית תל אביב ויבקש מפה, יקבל לידיו מדריך צבעוני וידידותי למשתמש, שמבטיח לספר על השווקים, המקומות הטובים ביותר לטעום בהם אוכל יפואי, ההיסטוריה של העיר ועוד – וכל זה בארבע שפות, לא פחות.

אבל הגרסה לסיפור היפואי שמוצגת במפה התיירותית היא מצומצמת למדי, ונראה שנוצרה לאחר מחשבה מרובה מה להכניס ומה לא. המפה כוללת בוטיקים אופנתיים, גלריות בסגנון אירופאי ומעט היסטוריה נוצרית. ערבית היא לא אחת מארבע השפות על המפה, וסריקה מהירה של שאר החומרים שמוצגים במרכז המידע הרשמי לתיירים מגלה כי היא נעדרת ממרבית החומרים במקום.

בצד אחד של המפה, תקריב של העיר העתיקה ביפו, מסומנים רק שני אתרים מוסלמים: מסגד אל-בחר (הידוע גם כ"מסגד הים") ונחשב למסגד העתיק ביותר ביפו, ומסגד מחמודיה שנמצא ליד שוק הפשפשים.

> מדריך ליהודים: כך תתמודדו עם ערבים שצמים ברמדאן

מפת התיירות העירונית

רק מסגד אל-בחר זכה לקבל גם אייקון – צריח של מסגד – אשר בצד אחד של המפה מוסתר חלקית על ידי צריח של כנסיה ובצד שני צבעו זהה לצבע של הרקע ומשתלב בתוכו. אף אחד מהמסגדים לא מופיע בהסברים במקרא של המפה. בצד בו מופיע התקריב של יפו העתיקה, מסגד מחמודיה כלל לא מופיע. מי שכן מופיעות על המפה הן כנסיות רבות המסומנות באייקון של צלב או על ידי איור של צריח. כמה מן האתרים הנוצריים אף זכו לקבל הסבר במקרא המפה, אשר מתייחס גם ל"מסורות יהודיות ונוצריות".

המלים "פלסטינים", "ערבים" ו"מוסלמים" לא מופיעות במקרא המפה או בתיאורים אפילו פעם אחת. המילה "אוריינטלית" דווקא כן מופיעה על המפה – כקטגוריה של מסעדה – ומתאימה כמו כפפה ליד למודל הקולוניאליסטי, אשר תחילה מוחק או מחליף את התרבות הילידית ולאחר מכן עושה שימוש מסחרי בשרידים שלה בתור תוספת של "צבע" עממי-מקומי.מפת התיירות העירונית

בדוברות עיריית תל אביב-יפו (שלוגו של הרשות לפיתוח כלכלי שלה מופיע על המפה) טענו תחילה כי לוגו העירייה כלל לא מופיע על המפה, ואחר כך חזרו בהם אך טענו כי לא מדובר במסמך רשמי של העירייה. הדובר עימו שוחחנו הסביר גם כי "גופים מוניציפליים שהלוגו שלהם מופיע משלמים כדי שהמתחמים שלהם יופיעו על המפה", אבל לא משפיעים על התוכן שלה.

(אגב, מסריקה מהירה של אתר התיירות של עיריית תל אביב עולה כי באתר, בדיוק כמו במפה, בקושי ניתן למצוא את המילים "ערבים", מוסלמים" או "פלסטינים". מה שכן יש, זה פרק מיוחד שמוקדש ל"יפו והנצרות").

ג'נטריפיקציה אתנית

כל זה אינו מקרי, והמפה – עם כל כמה שהיא בעייתית – אינה הנושא. היא רק מייצגת את התוצאה של סדרה רחבה של תהליכים (בדומה לה, למשל, גם מפת התיירות בירושלים – כפי שפרסם לאחרונה ניר חסון ב"הארץ" – מהווה ניסוי בהדרה).

מזה מספר עשורים נמצאת יפו תחת תהליך מתמשך של ג'נטריפיקציה, שניתן לעקוב אחר תנועתו דרומה יחד עם בנייני המגורים החדישים הצצים בזה אחר זה בעיר. ההשפעה כאן, כמו בכל ג'נטריפיקציה, היא דחיקה של האוכלוסיה המקומית החוצה – במקרה הזה האוכלוסיה הפלסטינית – שאינה יכולה לעמוד יותר במחירי הנדל"ן הנוסקים וביוקר המחיה.

אבל ביפו נוספה לתהליך הזה שכבה נוספת, שמעבר לבניה ולשפוצים הפיזיים: יחד עם הרחובות שלה גם ההיסטוריה של יפו עוברת שיפוץ כללי בתהליך שהחל עם הקמת מדינת ישראל. הסיפור על יפו (או "יאפא" בערבית) – העיר הגדולה ביותר בפלסטין ההיסטורית, מרכז מסחרי משגשג עם נמל אזורי גדול – מהווה סתירה לנרטיב הציוני. בדמיון הישראלי הממוצע, יפו היתה מקום נידח ומקופח ש"שוחרר" על ידי הציונים ב-1948 (האופן בו מתואר כיבוש העיר לתיירים).

יפו הפכה לקלף בידי מעצבי הנרטיב הציוני: שכבות על שכבות של ההיסטוריה שלה קולפו על מנת להתאים את הסיפור עבור אומה שנמצאת בתהליך של בניה עצמית. שבעים אחוזים מהמבנים בעיר העתיקה ביפו נהרסו בין השנים 1960 ל-1985, על פי ההיסטוריון מנחם קליין, וההיסטוריה והנוכחות הערבית שלה בוערה. למעשה, העיר "העתיקה" היא לא כל כך עתיקה. רובה שוחזרה והפכה למעין "כפר אמנים ציורי", המורכב מאמנים יהודים (תהליכים דומים התרחשו בצפת ובעין הוד). פארק הפסגה, שמופיע כשטח ירוק ונרחב על מפת התיירים, מכסה חלק גדול מההריסות של יפו העתיקה.

> המאבק על הרחוב היפואי

נח על חורבות יפו העתיקה. פארק הפסגה, יפו (נטשה רוט)

נח על חורבות יפו העתיקה. פארק הפסגה, יפו (נטשה רוט)

מדובר בוונדליזם בהיקף תעשייתי, אבל הרס כזה הוא בלתי נמנע בתוך הקונטקסט של פרויקט קולוניאלי שמבקש לשלוט בשטח, באופן פיזי ורעיוני. ישראל פיתחה מיתולוגיות באותו האופן שבו היא מפתחת את הקרקע, כך שכל דרך שנסללת, כל אתר בניה שקם – הורס לא רק את האדמה אלא גם את ההיסטוריה שנעקרת כדי לפנות מקום ל"עולם החדש".

בין אם הדבר נעשה במתכוון ובין אם לא, הטעות שזוהתה על ידי הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי במפת המבקרים שמוצבת בכניסה לנמל יפו – שעליה מסומן המקום בו נמצא הצופה על ידי הכיתוב "אתה נמצא כאן" בעברית ובאנגלית, ו"היית כאן" בערבית – היא המחשה מוצלחת במיוחד.

משתכבים את הסיפור היהודי

לא רק ההיסטוריה הערבית הפלסטינית נמחקה מהמפה. בשיחה עם מגזין 972+, האתר האח של שיחה מקומית באנגלית, הסביר ההיסטוריון מנחם קליין, מחבר הספר "קשורים" המספר על חייהם המשותפים של ערבים ויהודים בירושלים, יפו וחברון: "על פי הנרטיב הציוני, מי שהקימו את נווה צדק שנאו את יפו, אז הם עזבו אותה. הם למעשה קבעו את הנרטיב של הקמת המדינה – תל אביב מייצגת את המדינה היהודית העצמאית, החלוקה בין 'אנחנו' ו'הם'. היא מייצגת בנייה של משהו 'אירופאי' ולא אוריינטלי ואת 'השחרור' של יפו".

"אבל", הוסיף קליין, "יהודים-ערבים חיו בתוך יפו, ותל אביב היתה תלויה בתוצרת של יפו, מה שנוגד את המיתולוגיה הציונית כולה".

הדגשת הנוכחות הנוצרית ביפו במפות ובכלל היא חלק מה"שיקום" והבניה מחדש של הזיכרון הקולקטיבי הציוני. כפי שהודגש לאחרונה בסיור של ארגון "זוכרות" ביפו, היחס המועדף של הרשויות הישראליות לפלסטינים נוצרים ביפו החל כבר כאשר היא נכבשה ב-1948 והממשלה החלה להפקיע נכסים ברחבי העיר.

אפילו כאשר המדינה תפסה נכסים ומוסדות פלסטינים רבים, רכוש הכנסיה נותר בידי הבעלים המקוריים שלו. ההחלטה הזו היתה ברובה חלק ממדיניות ההפרד ומשול, טקטיקה קולוניאלית בסיסית. בכך שהותירה את הכנסיות בידי הפלסטינים הנוצרים ביפו קיוותה ישראל לא רק לעודד שיתוף פעולה יהודי-נוצרי, אלא גם לקדם תחושה של נפרדות – לעורר בתושבים המוסלמים של העיר את התהיה הטבעית" "מה עשו השכנים הנוצרים בתמורה לכך שנתנו להם לשמור על נכסיהם?". עם זאת, יש לציין גם כי המדינה החדשה שהוקמה ניסתה להימנע ממשיכת תשומת לב שלילית מצד ידידי הכנסייה מעבר לים.

> גנז המדינה: אנחנו מנסים לשלב את הצנזורה בתוך עבודת הארכיון

השוק ומסגד מחמודיה, יפו, סביבות 1900 (ספריית הקונגרס האמריקאי)

השוק ומסגד מחמודיה, יפו, סביבות 1900 (ספריית הקונגרס האמריקאי)

האפקט המשולב של מגוון התהליכים הללו על יפו הוא בנייתה מחדש בתור לא יותר מאשר שכונת בוטיק של תל אביב, עם מריחות שטחיות של היסטוריה נוצרית ושאריות של "צבע מקומי". כפי שמציין קליין, יש מקום מצומצם מאוד ומוגדר שנותר לפלסטינים ביצירה הציונית הזאת: "מותר 'להם' להיות בחומוס של אבו-חסן ובאבולעפיה. אבל אין מקום לרובע פלסטיני במפה הגיאוגרפית והתרבותית של תל אביב, העיר שמתיימרת להיות קוסמופוליטית".

במהלך תקופת השיא שלה במאה ה-19 כונתה יפו "אום אל-ע'ריב" – אם הזרים – בשל יכולתה למשוך אליה את כל הבאים לחופיה. עשורים של הרס ובניה מחדש, של מחיקה וכתיבה מחדש, הופכים את יפו לזרה לעצמה.

נטשה רוט היא עיתונאית, עורכת ואקטיביסטית שמתגוררת ביפו. הפוסט פורסם במקור באנגלית בבלוג שלה באתר 972+, ותורגם על ידי יעל מרום.

> הילולת ל"ג בעומר בתוניסיה: פסטיבל בין-דתי של משתה ותפילות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf