newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מעשי הנקמה שמערכות החוק השבטיות הפלסטיניות מתירות

תחקיר מקיף שפרסם לאחרונה האתר אל-ערבי אל-ג'דיד עוסק בשני מנהגי נקמה שבטיים הרווחים בגדה. הרשות הפלסטינית תולה בכיבוש את חוסר היכולת שלה לטפל בתופעות אלה, אך מומחים מאשימים אותה בהעלמת עין ובאדישות

מאת:

למרות התנגדותן העקרונית של רשויות החוק הפלסטיניות למנהגים אלה, הן אינן מצליחות, או שמא אינן מנסות באמת, לעצור בעדם. ילדים פלסטינים עם רובי צעצוע בשכם (נאסר אשתייה / פלאש 90)

אתר אל־ערבי אל־ג'דיד הביקורתי פרסם לאחרונה תחקיר מקיף בשני חלקים שסוקר שתי תופעות חברתיות אלימות, שמהן סובלת החברה הפלסטינית. מדובר בשני מנהגים שבטיים מהמסורת הערבית הבדואית שמתרחשים בעקבות מקרי רצח, אירועי אלימות פיזית קשה או אלימות מינית, והם מקובלים ומונהגים על ידי מערכות החוק השבטיות, המתקיימות במקביל למערכת החוק של הרשות הפלסטינית. למרות התנגדותן העקרונית של רשויות החוק הפלסטיניות למנהגים אלה, הן אינן מצליחות, או שמא אינן מנסות באמת, לעצור בעדם.

המנהג הראשון, אשר נסקר בחצי הראשון של התחקיר, נקרא "פאורת א־דם" (فورة الدم), ביטוי שמשמעו "סערת רוחות שפורצת בעקבות שפיכות דמים". תחת מנהג זה נכללות תגובות זעם ספונטניות מצד בני משפחתו של הנרצח בימים שמיד לאחר הרצח, לאחר שישנו זיהוי אפשרי של זהות הרוצח. מה שקורה לרוב, נכתב בתחקיר, זה שבני משפחתו של הנרצח מתאספים ומבצעים מעשי ונדליזם ברכושם, בחנויותיהם ובבתיהם של בני משפחת הרוצח – מבלי שאיש רשאי לעצור בעדם (לפי מערכות החוק השבטיות).

קריאת תיגר על המערכת האזרחית

למנהג זה כללים ברורים: ברגע שבו התבררה זהות הנאשם האפשרי ברצח, משפחת הנרצח תובעת ממשפחת הרוצח פיצוי על הדם שנשפך, כאשר הפיצוי שנקבע בחלק מהמקרים הוא התרת דמו של הרוצח או של אחד מקרוביו. מאותו רגע, בני משפחת הנרצח רשאים לפצוח במסע של מעשי ונדליזם במשך תקופה של עד שלושה ימים ושליש היממה הרביעית, כשמעשים אלה מבטאים את זעם המשפחה על הדם שנשפך. כך למשל, לאחר שצעיר פלסטיני בן 38 מחברון נורה למוות בידי קבוצת חמושים ביולי 2021, תוך 24 שעות דיווחה עיריית חברון על תשעה מוקדי שריפות שונים בעיר, ביניהם כמה חנויות ותצוגת כלי רכב שהוצתו ידי בני משפחתו של הנרצח כחלק ממנהג פאורת א־דם, מבלי שאיש מהמציתים נעצר.

מעבר לנזק האדיר שנגרם לרכושם ולממונם של בני משפחת הרוצח, למסעות האלימות והוונדליזם הללו יש לא אחת גם קורבנות בנפש, אלא שאלה מטואטאים מתחת לשטיח, מסביר דוקטור עמאר דוויכ, מנכ"ל הארגון העצמאי לשמירה על זכויות אדם היושב ברמאללה. דוקטור דוויכ מוסיף כי הנפגעים מבני משפחת הרוצח אינם רשאים לתבוע במערכת המשפט השבטית איש מאלה שפגעו בהם במהלך מסע אלימות זה, אף שעל פי החוק האזרחי ברי לכול שצריך לעצור את אותם עבריינים.

במהלך השנה החולפת לבדה נרשמו 44 מקרי רצח בגדה המערבית שבעקבותיהם התרחשו מעשי האלימות שמוסדרים תחת מנהג פאורת א־דם, כך לפי עומאר רחאל, ראש מרכז המדיה וזכויות האדם שמס. רחאל אף טוען שמנגנוני הביטחון אינם מספקים הגנה למשפחות החשודים ברצח, גם לאחר שידוע ברבים כי יצא לדרך מסע אלימות שכזה. גם כאשר יש ראיות חותכות כמו סרטונים ממצלמות אבטחה במקום שבו בוצעו מעשי האלימות, איש מהמעורבים כמעט אף פעם אינו נעצר. כתוצאה מכך, התופעה הזו, על השלכותיה הכואבות, מתפשטת באין מפריע.

בכתבת התחקיר מרואיין גם בכיר מתנועת פתח בחברון בשם תייסיר אבו סנינה, שהודה כי הרשות הפלסטינית, על מנגנוני הביטחון ומערכת המשפט שלה, אינה מצליחה לתפוס באופן מוחלט את מקומן של מערכות החוק השבטיות. גם כיום, כשלושה עשורים לאחר הסכם אוסלו וכינונם של מוסדות החוק בשטחי הרשות, מערכות החוק השבטיות מוסיפות להתקיים, ובעצם קיומן הן קוראות תיגר על מערכת החוק האזרחית ונוטלות למעשה את החוק לידיהן, נכתב בתחקיר.

דברים ברוח דומה אמר גם ראש המרכז הפלסטיני מוסאווה לעצמאות עורכי הדין ומערכת המשפט, איבראהים אל־ברגותי, שטוען כי פאורת א-דם היא תופעה שמחזירה את החברה הפלסטינית אחורה בזמן לתקופות שבהן לא היו בעולם מדינות חוק. אלא שברגותי מוסיף גם ביקורת קשה כנגד רשויות החוק, וטוען כי "מערכת החוק השבטית שמקבלת בהבנה את הדבר הזה גם זוכה להגנה מהגופים הממלכתיים […] שאינם פוצים פה למול משפחות שלמות שמגורשות מבתיהן, שריפה של בתים ונזקים שנגרמים לרכוש". הוא מסכם כי "צריך לרפא את מערכת המשפט כדי למנוע את הקורבנות הבאים; העובדה שהמוסדות השבטיים הולכים ולובשים צביון ממלכתי היא אחד הגורמים להחמרה של התופעות הללו".

אלא שנציג מטעם משרד הפנים הפלסטיני בשם מג'די עלאוונה מסרב לקבל את הטענה שלפיה הרשות הפלסטינית מקילה ראש בתופעת פאורת א־דם, ומוסיף כי אחת הסיבות העיקריות לכך שהרשות אינה מצליחה לצמצם את התופעה הזו היא חלוקתה של הגדה המערבית לשטחי A, B ו־C. כוחות הביטחון הפלסטיניים הרי אינם יכולים להיכנס לשטחי C ללא תיאום מול הצד הישראלי, והוואקום האכיפתי שנגרם כתוצאה מכך הוא אחד הגורמים להחרפת התופעה בשטחים אלה, לטענתו. אלא שדוקטור דוויכ, מנכ"ל הארגון העצמאי לשמירה על זכויות אדם, מבטל את דבריו של עלאוונה בטענה שגם בשטחים שבהם שולטת הרשות באופן מלא, התופעה מתקיימת באין מפריע, ועל כן מה שנחוץ הוא החלטה נחרצת להיאבק בתופעה זו.

בעניין זה, נשיאו לשעבר של בית המשפט ברמאללה, ראיד עספור, מסביר כי מערכות החוק מעלימות עין מכל מי שנוטלים חלק במעשי הוונדליזם והאלימות של פאורת א־דם בשל הנסיבות המקילות שבגינן פעלו אותם עבריינים שנטלו את החוק לידיהם לאחר מות קרוב משפחתם. גישה זו מגובה גם בחוק העונשין הפלסטיני, שמקל בחומרת העונש לאור נסיבות שהובילו את מבצע העבירה לפעול בתגובה לאירוע קשה שעורר בו זעם קיצוני וחריג. עם זאת, עספור מוסיף כי לעיתים הדרג הפוליטי בוחר להעלים עין מאירועים שונים של פאורת א־דם כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהפחית את הזעם בציבור, אך קובע שאם מקרים אלו היו מובאים בפני בית המשפט, היו ננקטים כל ההליכים הקבועים בחוק נגד כל המעורבים באירועים אלה.

גירוש בכפייה להשבת השקט

בחציו השני של התחקיר, נסקר מנהג שבטי נוסף, שנקרא "אל־ג'לווה" (בערבית: الجلوة), שמשמעותו המילולית היא הגליה, וכשמו כן הוא – מדובר בגירוש בכפייה של בני משפחתו של הנאשם ברצח ושל קרוביו מדרגה ראשונה, ולעיתים גם מדרגה שנייה, המתרחש לאחר פאורת א־דם.

"אין לנו בית לחזור אליו לאחר שקרובי משפחתו של הקורבן שרפו את כל רכושנו", סיפרה בכאב עטאף אבו מלש, שגורשה עם 350 מבני משפחתה מהעיר יטא שבמחוז חברון לעיירה קבאטיה השוכנת בקרבת ג'נין. גירושם נקבע בעקבות מותו של צעיר ממשפחה אחרת, בספטמבר 2018, שנגרם כחלק מסכסוך בין שתי המשפחות. "איבדתי בית בן שתי קומות, חלקת אדמה, עדרים, ואני חיה כיום עם ילדיי בבית שכור של חדר אחד בלבד", הוסיפה.

הרשות הפלסטינית, על מנגנוני הביטחון ומערכת המשפט שלה, אינה מצליחה לתפוס באופן מוחלט את מקומן של מערכות החוק השבטיות. חמושים בשכם (ווג'די אשתייה / פלאש 90)

הרשות הפלסטינית, על מנגנוני הביטחון ומערכת המשפט שלה, אינה מצליחה לתפוס באופן מוחלט את מקומן של מערכות החוק השבטיות. חמושים בשכם (ווג'די אשתייה / פלאש 90)

מקרה זה ממחיש את גורלם של מי שחוו על בשרם את העונש הקולקטיבי של גירוש בכפייה בעקבות פשע שביצע אחד מבני משפחתם. על פי הנוהג השבטי, לאחר שפורצת פאורת א־דם, כחלק מהניסיון להרגיע את הרוחות, פונים ראשי משפחת הנאשם ברצח לראשי משפחתו של הקורבן ומבקשים מהם "עטווה" (عطوة), שהיא הפוגה מוסכמת בפעולות הנקם עד להשגת הסכם כופר והתפייסות. אם נקבע כי בעבור ההתפייסות יש לגרש את בני משפחתו של הרוצח, אזי בעת מתן העטווה נקבע פרק הזמן שבו עליהם להתארגן ולעזוב את האזור שבו בוצע הרצח – קרי: את העיר או המחוז שבו הם גרים – כדי למנוע את המשך מעשי האלימות נגדם ונגד רכושם.

מרגע שסוכם על ג'לווה כנגד בני משפחתו של הנאשם ברצח, האקט נחשב למחייב. לרוב, כחלק מתהליך של השכנת השלום וההתפייסות בין שתי המשפחות, מתירים לכמה מבני המשפחה המגורשים לשוב לביתם, סיפר שיח' נוואף סרחאן א־זגארנה, מנכבדיה של אחת המשפחות בחברון. אולם בתחקיר נכתב שפעמים רבות משפחת הנרצח מסרבת בתוקף להתיר לבני משפחת הרוצח לשוב לבתיהם או לעשות כל שימוש בנכסיהם וברכושם (למשל, להשכירם או למכור אותם) גם לאחר שחולף משך הגלות שסוכם במסגרת העטווה.

הדבר תלוי, כצפוי, בגודלה של כל משפחה ובמידת השפעתה. במקרה של משפחת אבו מלש, הנזכרת לעיל, העריך אחד מבני המשפחה כי הנזק שנגרם להם נאמד בכ־3 מיליון דינרים ירדניים (כ־13.6 מיליון שקל), שכן משפחת הנרצח אינה מוכנה שהם ישובו לבתיהם או יעשו כל שימוש בנכסיהם. ואם לא די בנזקים הללו, במקרים רבים, בני המשפחה המגורשים נדחים על ידי הסביבה החדשה שאליה הם גורשו שכן הם נושאים על מצחם אות קין ומכונים בשמות גנאי שונים בפי סביבתם בשל הפשע שביצע בן משפחתם.

לפי מערכת החוק השבטית, מוסבר בתחקיר, הרציונל מאחורי מנהג ההגליה הוא להרגיע את הרוחות באמצעות צמצום החיכוך האפשרי בין שתי המשפחות. על כן, נוקטים צעד זה כאשר המשפחות מתגוררות בסמוך זו לזו – באותו יישוב או מחוז, למשל. המנהג נפוץ ברמות משתנות בשטחי הרשות הפלסטינית, ובמיוחד במחוזות של חברון, בית לחם ורצועת עזה, אף על פי שמדובר בעונש קולקטיבי הפוגע בזכויות אדם ומנוגד לחוק הפלסטיני, הקובע כי רק מבצע העבירה צריך להיענש ולשאת בעונש. אולם רשויות החוק וכוחות הביטחון של הרשות אינם עוצרים את התופעה, והמחוקקים נמנעים מלהוציא את מנהג ההגליה אל מחוץ לחוק – צעד אשר עשוי היה להביא לצמצום ממדי התופעה, מסביר עומאר רחאל, ראש שמס, שהוזכר קודם.

כמו במקרה של פאורת א־דם, גם בהתייחס לג'לווה, גורם מטעם הרשות הפלסטינית טוען כי חלוקתה של הגדה המערבית לשטחי A, B ו־C משפיעה על תפוצתו של מנהג זה. לדבריו, המנהג נפוץ במיוחד במקומות שבהם נדרשים מנגנוני הביטחון של הרשות לבצע תיאום עם ישראל כדי לפעול בשטח לשמירה על חייהם ועל רכושם של בני משפחתו של הרוצח. אלא שבשל הפרוצדורות הכרוכות בתיאום בין הצדדים, טוען גורם זה, לא תמיד מספיקים המנגנונים להגיב בזמן, ועל כן ראשי השבטים באזורים אלה נוטים לנקוט את מנהג ההגליה יותר מאשר במקומות שבהם הרשות פועלת בחופשיות.

גם בירושלים ובכפרים וביישובים הפלסטיניים שבסביבתה רווח מנהג ההגליה, אולם מנהיגי מחוז ירושלים וראשי השבטים באזור נמנעים מלנקוט בו, שכן הגליה של עשרות או של מאות פלסטינים מירושלים למחוז אחר תיחשב לצעד המשרת לתפיסתם את המדיניות ואת האינטרסים של ישראל, החפצה בייהוד ירושלים, נכתב בתחקיר. היכן שגילו הרשויות הפלסטיניות אוזלת יד בצמצום ובהגבלה של ממדי התופעה השלילית הזו, סייע דווקא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שני המנהגים הנסקרים בהרחבה בתחקיר מראים כי למרות קיומם של הרשות הפלסטינית, מוסדות החוק ומנגנוני ביטחון הפנים הפלסטיניים, בחברה הפלסטינית עדיין קיימים מרכיבי זהות שבטיים, שגוברים לא אחת על מערכת החוק האזרחית כשמדובר בפגיעה בחיי אדם ובכבוד המשפחה. מנהגים אלה כה מקובלים בחברה, עד שכותבי התחקיר וכמה מהמרואיינים המרכזיים בו מפנים אצבע מאשימה לרשות הפלסטינית על כך שהיא כמו נמנעת במכוון מלעצור בעדם כדי לא להרגיז את הציבור.

און דגן כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf