newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"השחיתו את איבר מיני, לא רציתי שזה יקרה לבנותיי"

בהחלטה תקדימית של בית המשפט העליון, קיבלה משפחת מהגרים מעמד של פליטים בגלל החשש מפני מילת נשים המאיים על בנותיהן במולדתם. בראיון ראשון מדברת אם המשפחה על הסבל, הפחד, והנחישות למנוע גורל דומה מבנותיה

מאת:

בית המשפט העליון פסק שלשום (ראשון) באופן תקדימי שעל המדינה להעניק מעמד פליטות לאב ואם אשר היגרו מחוף השנהב ולשתי בנותיהם שנולדו בארץ. הפסיקה פורצת דרך בהתייחסותה לסיבת זכות המשפחה למעמד פליטות: אלימות על רקע מגדרי המרחפת מעל ראשן של הבנות, ולא על רקע מלחמת אזרחים או אסון הומניטרי. החשש של ההורים, שגובה באופן עובדתי לאורך המשפט, היה להשחתת איבר מינן (תהליך המוכר כ"מילת נשים" בישראל וכ-FGM במונח המקצועי) של שתי הבנות מצד משפחתן המוסלמית בחוף השנהב.

קורבן של מילת נשים. "את לא מרגישה כלום כשאת עם גבר". בינטו בביתה (צילום: אורן זיו)

קורבן של מילת נשים. "את לא מרגישה כלום כשאת עם גבר". בינטו בביתה (צילום: אורן זיו)

פסיקה זו הינה הפעם הראשונה שבית המשפט העליון משתמש בכוחו השיפוטי ומורה למדינה להכיר במבקשי מקלט כפליטים. כיום, מדיניות משרד הפנים היא דחיה קולקטיבית של בקשות המקלט, לעיתים רבות בלי לבדוק אותן לעומק. לראיה, מבין מבקשי המקלט האפריקאים, מוכרים כיום בישראל רק 13 פליטים אריתראים ופליט סודני אחד בלבד. בנוסף אליהם ישנם מאות אחרים שקיבלו מעמד הומניטרי, שאמנם לרוב מתחדש, אבל עקרונית תקף לשנה בלבד. בתי המשפט לעיתים מותחים ביקורת או מובילים למתן מעמד הומניטרי, אך פרט למקרה זה ומקרה נוסף בבית הדין לערעורים, מעולם לא ניתן מעמד פליט מכוח שיפוטי.

"המדינה מסכימה להכיר כמעט אך ורק במקרים חריגים. האריתראים שקיבלו מעמד בעבר היו כאלה שהעזו להוכיח סכנה שקשורה בנטייה מינית, כמו טרנסג'נדרים והומואים. במקרה הזה זו אלימות על רקע מגדרי, מצד המשפחה. אבל משרד הפנים מתעלם מעילות יותר נפוצות כמו מתנגדי משטר או קורבנות רצח עם, כי זה יאלץ אותם להכיר במספר גדול יותר של פליטים", מסבירה סיגל רוזן מהמוקד לפליטים ולמהגרים.

חגיגה אחרי ההשחתה

בינטו (שם בדוי – השם המלא שמור במערכת), אמן של שתי הבנות אשר הובילה את מאבק המשפחה להכרה בהם כפליטים מחשש לפגיעה בגופן של בנותיה, עברה בעצמה השחתה של איבר המין, "מילת נשים", בטקס בכפר שבו נולדה. "כשהם עשו לי את זה הייתי מאוד מאוד צעירה, בת שלוש או ארבע", היא משתפת. "אני לא זוכרת את זה. בהתחלה חשבתי שזה נורמלי, שכל הנשים צריכות לעשות את זה לפני הנישואים. לפי המסורת, זה מוכיח שאת עכשיו אישה אמיתית – והם שמחים שהם עושים את זה. זה משהו מיסטי שהם לא מסבירים לנו. בדרך כלל יש חמש או שש בנות בטקס, עושים להם את זה ביחד ואחר כך יש חגיגה".

"כשגדלתי והלכתי לבית ספר והכרתי חברות נוצריות אז הבנתי. לאט לאט התחלתי להבין שזה לא טוב. התחלתי להסתיר את זה מחבריי, לא רציתי שידעו שעשו לי את זה. כל הזמן הסתרתי, בבית הספר. התביישתי, הרגשתי בושה גדולה. לא דיברתי על זה עם אף אחד".

"כשגדלתי והלכתי לבית ספר והכרתי חברות נוצריות אז הבנתי", בינטו נזכרת. "הנה, המשפחות שלהן לא עושות את זה להן, והן גם אומרות שזה לא בסדר. לאט לאט התחלתי להבין שזה לא טוב. התחלתי להסתיר את זה מחבריי, לא רציתי שידעו שעשו לי את זה. כל הזמן הסתרתי, בבית הספר. התביישתי, הרגשתי בושה גדולה. לא דיברתי על זה עם אף אחד. הם מתרבות שונה, איך הם יבינו מה זה?"

בינטו מספרת בכאב על הנזק שהשחתת גופה גרם לה. "את לא מרגישה כלום כשאת עם גבר", היא אומרת. "מאוד קשה לעשות ילדים, זה עושה המון בעיות לעשות ילדים. זה פוגע גם בשתן – לפעמים הוא לא מפסיק לצאת. התהליך הזה גורם להרבה מחלות וזיהומים, כי הם משתמשים באותה סכין מאחת לשניה, לפעמים בנות גם מתות. וכמובן שזה גם מאוד מאוד קשה ללדת".

נוסף על הפגיעות שבינטו מתארת, פסק הדין עוסק בכך בהרחבה ומוסיף כי ההשחתה מובילה לעליית הסיכוי להידבק בנגיף HIV (איידס) וצהבת, לעליית הסיכון להפלה ולדימום בלתי פוסק לאחר הלידה, פגיעה במערכת העיכול וכן פגיעות נפשיות כמו חרדה, פוסט טראומה ודיכאון.

מתי הבנת שאת לא מוכנה לחזור?

"הבנתי שכשאני שם אני לא יכולה לדבר, יש להם המון כוח. זה כבוד המשפחה, הכבוד של הקהילה והם מגנים עליו. עכשיו כשאני פה אני נגד זה, אני נגדם ואני לא רוצה לעשות את זה לבנות שלי, אני לא רוצה שהם יעשו את זה לילדות שלי. אני יודעת שהמשפחה שלי הכריחה את אחותי הגדולה לתת שיפגעו ככה בבנות שלה, אמא שלי לקחה את הילדות שלה בכוח. ניסיתי לדבר איתה אבל הם מאוד חזקים ואני לא יכולה לדבר איתם. אולי הממשלה שם תתחיל לעשות משהו נגד זה. הם מנסים, אבל עדיין זה קורה. הם חלשים, וזה ממשיך לקרות שוב ושוב". 

על אף הבושה, בינטו מרגישה צורך לדבר על הפגיעה, כדי שנשים נוספות לא יסבלו או יאבדו את חייהן. "רק עם בעלי אני מסוגלת לדבר על זה, הסתרתי את זה כל הזמן, אף אחד לא יודע", היא אומרת. "אני רוצה שיפסיקו לעשות את זה לכל הבנות. כל הנשים צריכות להיות חופשיות ולשלוט בגוף שלהן. יש לי שתי בנות וזה לא מובן מאליו, לא ידעתי שזה יקרה. אני מאוד מודה שאני בכלל פה עכשיו".

בינטו עם משפחתה בביתם (צילום: אורן זיו)

בינטו עם משפחתה בביתם (צילום: אורן זיו)

מערכת שלא עובדת

ההכרה התקדימית בהשחתת איברי מין של נשים כסכנה חמורה שמצדיקה קבלת מעמד פליט, עומדת אל מול תהליך מתקדם בעולם המערבי בנושא. "נציבות האו"ם לפליטים הוציאה החלטה בנושא בסוף שנות התשעים", מסביר ד"ר אבינעם כהן, מרצה למשפט בינלאומי ומנחה של קליניקת קונקורד בבית הספר למשפטים במכללה למנהל.

כמתואר בפסק הדין, בשנת 2009 הוציאה נציבות האו"ם לפליטים הנחיות שקובעות כי השחתת איבר מין יכולה להוות עילה לקבלת מעמד פליט. "נציבות האו"ם לפליטים רואה ב-FGM (השחתת איבר מין נשי – female genital mutilation) כצורה של אלימות מגדרית שעולה כדי רדיפה כמובנה באמנת הפליטים […] על אף שהליך ה – FGM מתבצע לרוב על- ידי גורמים פרטיים (להבדיל ממדינתיים), אין בכך כדי לשלול פחד מבוסס היטב מרדיפה כאשר הרשויות במדינה אינן מוכנות או אינן מסוגלות ליתן לנערות ונשים הגנה ראויה מן הפרקטיקה".

עו"ד מיכל פומרנץ, שייצגה את המשפחה לצד עו"ד אסף וייצן, מודה ש"הציפיות לא היו גבוהות כי הרקורד של מתן הגנה לפליטים בישראל הוא נוראי. משרד הפנים אמר – אין להם שום בעיה לחזור לחוף השנהב. בערכאה הראשונה אמרו שבסביבת המשפחה שלהן מסוכן אבל אין בעיה שיחזרו למקום אחר בחוף השנהב. המשפחה אומרת שבני השבט שלהם מפוזרים במדינה, אז או שמישהו יעדכן את המשפחה שהם חזרו או שהם יצטרכו לחיות בהיחבא כדי שאף אחד לא ימצא אותם – זה לא חיים. צריך להבין שזה לא עניין אישי, זה עניין שבטי".

ד"ר כהן, ששימש כידיד בית המשפט יחד עם קליניקת קונקורד, מסביר שהסכנה מבוססת על אוזלת היד של חוף השנהב מול התופעה. "הראינו שכשחוף השנהב נדרשת לדווח מה קורה עם השחתת אברי מין של נשים, המדינה מתעדת שישה או פחות מקרים של העמדה לדין. אין התאמה בין החוק לפרקטיקה. ואם שואלים את מדינת ישראל אם עשית מספיק? אז לא שכנעת אותנו שעשית מספיק כדי שהן לא יהיו חשופות לסכנה הזו".

האופי התקדימי של ההחלטה, בעיני עו"ד פומרנץ, הוא "שבית משפט עליון מתערב בהחלטות של משרד הפנים על בקשות מקלט. אנחנו במערכת שלא עובדת – ביוון נתנו יותר בקשות מקלט ואמרו עליהם שהמערכת לא מתפקדת, אז מה אנחנו נגיד? סוף סוף מתערבים ומראים צעד אחרי צעד איך בודקים בקשה כזאת. במדינות אחרות על בסיס שוטף מכירים במילת נשים כעילה לפליטות. בישראל נורא מתרגשים מהחלטה כזאת כי להיות פליט בישראל זו החלטה נדירה".

ד"ר כהן מביע תקווה זהירה ביחס להשפעה של פסק הדין, בעיקר בבתי המשפט. "לצערי אני לא מעריך שהיא תשפיע בצורה משמעותית. האם משרד הפנים יארגן באופן שונה את החלטותיו? אני לא חושב שזה יקרה", הוא אומר. "הוא יספוג את המפלה הזו ולא ישנה את עמדותיו. אבל אולי הם יעשו עבודה זהירה יותר לפני שקובעים שמישהי בטוחה במדינתה.

"מה שכן, זה יכול לתת רוח גבית לדיינים בבתי הדין בערכאות נמוכות יותר שבתי המשפט יכולים לתת מעמד פליט. זה דגם של החלטה שבוחנת משמעותית את ההקשר והעובדות ונותנת החלטה לא לפי 'רוחות כלליות של רוצים או לא רוצים פליטים'".

בינטו מספרת שמאוד התרגשה מההחלטה. "אני מאוד שמחה שהכירו בכל המשפחה שלנו", היא אומרת בהתרגשות. "אני רוצה להודות להם שהם הכירו בצורך בהגנה על הבנות שלי. הם מכבדים זכויות אדם והם הומניים, הם מכבדים נשים ואת הזכויות שלהן. לא הספקתי להגיד להם תודה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf