מעזה: מעדיף למות בכבוד מאשר להסכים לחיות בכלא פתוח

כותב אורח: מוחמד סולימאן, עזה

עזה היא מקום קשה: היא זעירה, צפופה ונתונה במצור. אבל אנשיה נוחים, האוכל מצוין, וחוף הים, על אף שהוא מלוכלך, מאפשר לנו לדמיין לעצמנו כי אנו חופשיים. שקיעת השמש בים היא מראה מרהיב, למרות ספינות הקרב הישראליות הפוצעות את האופק. טיילו ברחוב ותפגשו סוחרים, בעיקר ילדים צעירים המציעים את מרכולתם. קחו מונית, ועד שתרדו ממנה כבר תחליפו טלפונים עם חברכם החדש, הנהג.

השווקים שלנו הם בלגאן מוחלט, חוויה לכל חמשת החושים. שעת העומס היא זו שבה תלמידי בתי הספר, לבושים במדי אונר"א או חולצות ברצלונה או ריאל מדריד, מסיימים את הלימודים וגודשים את הרחובות בדרכם הביתה. אלה הם הרגעים שבהם אני תופס כמה צעירה אוכלוסיית עזה. הלילות שוקקים חיים לא פחות מהימים. אפשר לעשן נרגילה על חוף הים או בקפה בעיר או לבלות עם המשפחה. גם תושבי עזה הם בני אדם.

אבל אלה אינן התמונות של עזה כיום. הרחובות נטושים, וכך גם החופים. בתי הספר הפכו למקלטים מאולתרים בהם מצטופפים אנשים עקורים שברחו מהמוות למקום כביכול בטוח יותר. הצלילים הנפלאים של החיים התחלפו בקולו הנורא של המוות. מזל"טים מזמזמים ממעל ומטוסי קרב רועמים.

תמיד יש הפגזה במרחק, אבל מרחק הוא דבר יחסי. ההפגזה יכולה להיות כה קרובה עד שחלונות ביתך יתנפצו בזמן שתצרח במלוא גרונך. רק אז תתפוס שרק כפסע היה בינך ובין המוות. אבל אין ספק שמישהו אחר נהרג. הדבר עלול לקרות מספר רב של פעמים ביום עד שתכריח את עצמך לישון בפינה הבטוחה והאפלה של ביתך לקול הפגזים והטילים, בתקווה שאף אחד מאלה לא ימצא את דרכו אליך.

> הסיפור בעזה לא התחיל לפני עשר דקות

תושבי עזה עוברים עוד תקיפה ישראלית, השלישית במניין תוך שש שנים, ואין להם לאן לברוח. כשטילים פוגעים בבתי אזרחים נמחקות משפחות שלמות. איך עוד אפשר לקרוא להריגתם של 26 בני משפחה אחת במכה אחת, או להריגתם של 18 איש נוספים ממשפחה אחרת במכה אחרת? כיצד אפשר עוד לתאר את ההפגזה השרירותית חסרת האבחנה של אחד האזורים הצפופים והעניים ביותר בעיר עזה, כאשר מטרי טילים ופגזים נופלים כל הלילה ומונעים מאמבולנסים וכוחות הגנה אזרחית את הכניסה לאזור כדי לחלץ ולפנות את הנפגעים?

"איננו מכוונים אל יעדים אזרחיים", אומרת לנו ישראל. "אתם פשוט משקרים" – זו צריכה להיות תשובתו של כל אדם שפוי לטענה זו שהיא במקרה הטוב חסרת יסוד. ישראל כן מכוונת אל אזרחים עם כלי הנשק המשוכללים והמדויקים מאד שלה, ומשום כך נהרגו כבר למעלה מאלף איש בעזה עד כה, 80 אחוזים מהם אזרחים, לפי ארגוני זכויות אדם. יותר ממאתיים ילדים נהרגו, חלק נשרפו, ראשיהם של אחרים נערפו וגופיהם של רבים רוטשו. ספינות קרב ישראליות הרגו ארבעה ילדים צעירים ממשפחת בכר ששיחקו על חוף הים לאור היום, אירוע שכתב NBC בעזה איימן מוחידין היה עד לו. צלף הרג צעיר נסער שחיפש את בן-דודו האבוד בהריסות בעקבות הטבח הבלתי-נתפס באל-שג'עיה.

מזל"טים ישראלים הרגו שני אחים צעירים ממשפחת עריף עם טיל כשהיו בדרכם לקנות לבן לארוחת הבוקר. באירוע אחר ישראל כיוונה וירתה טילים שהרגו שלושה ילדים שהאכילו את היונים והעופות שלהם על גג ביתם. ישראל השליכה אלפי טונות של פצצות על אחד האזורים המאוכלסים בצפיפות הגדולה ביותר בעולם והרגה 26 מבני משפחת אבו ג'אמע במכה אחת, 20 מבני משפחת אל-נג'אר, 18 בני משפחת אל-בטש, תשעה ממשפחת אל-קסאס, 7 ממשפחת אל-כילאני, 8 ממשפחת קווארה, חמישה בני משפחת חמד וכו' וכו'. אלה הסיפורים שאנו שומעים כשאנו ממתינים למותנו מתוך הנוחות של ביתנו.

> כחמישית מתושבי רצועת עזה הפכו לעקורים

ייתכן שיגיעו להסכם על הפסקת אש. יכול להיות שהחמאס יפסיק לירות טילים בקרוב, אבל האם תפסיק אז ישראל להפעיל את האלימות שהיא מפעילה נגד הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה על בסיס יומיומי? המציאות היא כי אם הפלסטינים יפסיקו להתנגד, ישראל לא תפסיק לכבוש, כפי שמאשרים מנהיגי ישראל שוב ושוב. ליהודים הנצורים בגטו ורשה הייתה סיסמה: "לחיות ולמות בכבוד". כשאני יושב בגטו הנצור שלי, אני חושב על איך שהפלסטינים כיבדו ערך אוניברסלי זה. נחיה ונמות בכבוד ונסרב לקבל את השיעבוד.

מאסנו במלחמה. אני, לפחות, שבעתי שפיכות דמים, מוות והרס. אך לא אוכל עוד להמשיך לסבול את החזרה למצב הקבוע שהוא כה לא צודק. לא אוכל עוד להסכים לחיות בכלא פתוח. לא נוכל עוד לסבול שמתייחסים אלינו כתתי-אדם, שנשללות מאתנו זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלנו. אנו לכודים כאן, לכודים בין שתי מיתות: מוות מהפגזים והטילים הישראלים, ומוות מהמצור הישראלי על עזה.

אנו רוצים להיכנס ולצאת מעזה בחופשיות, מתי שנרצה. למה שלסטודנטים שלנו לא תהיה הזכות ללמוד באוניברסיטאות שיבחרו? מדוע שיופקרו החולים שלנו למותם כשישראל מונעת מהם קבלת טיפול רפואי בבתי חולים מחוץ לעזה? הדייגים שלנו רוצים לדוג בים שלנו בלי הסכנה שיירו וייהרגו. מגיעה לנו גישה למים נקיים, לחשמל ולצרכים הבסיסיים ביותר שלנו. אך אין לנו גישה כזאת בגלל שישראל כובשת. היא כובשת לא רק את ארצנו אלא גם את גופינו וגורלנו. אף עם לא יסבול עוול שכזה. גם אנו בני אדם.

מוחמד סולימאן הוא תושב עזה. תרגום מאנגלית: שושנה לונדון ספיר