מעזה לתוך ישראל: הפלסטינים מואשמים באלימות המופנית נגדם

המלחמה בעזה, שהסתיימה בינתיים בהפסקת אש, עוקבת באופן מובהק אחר התסריט המוכר של 15 השנים האחרונות: אלימות מחרידה כנגד אוכלוסייה אזרחית. יחד עם זאת, נראה שהפעם לאלימות מתווספת משמעות פוליטית רחבה יותר.

בסבב הלחימה הנוכחי, שניצת בשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, מתנחלים, מגובים בכוחות הביטחון ובתי המשפט, החריפו את ניסיונם ארוך השנים לגרש משפחות פלסטיניות מבתיהן. המאמצים לנשל את המשפחות נתקלו בהתנגדות פלסטינית עממית, שנענתה גם הפעם באלימות.

עד מהרה גם הר הבית, אל אקצא – האתר השלישי בקדושתו באסלאם – הפך לשדה קרב. כתגובה אנשי חמאס שיגרו מאות רקטות לעבר ערים בישראל, ואילו מטוסים ישראליים החלו להפציץ את 2 מיליון התושבים הכלואים ברצועת עזה, בית הכלא הגדול בעולם.

כמו בכל סבב מלחמה בעזה מאז 2008, מרבית כלי התקשורת בעולם – גם אלה הביקורתיים ביחס לתוקפנות הישראלית – מתארים את המלחמה כאילו היא מתרחשת בין שתי קבוצות שוות, ומערפלים כך את הא-הסימטריה של מערך היחסים הקולוניאלי. גם מנהיגי העולם ממלאים את תפקידם המסורתי בדרמה הישנה הזאת, כשהם קוראים לרגיעה ובמקביל מביעים את תמיכתם ב"זכותה של ישראל להגן על עצמה".

כמו בעבר, גם הפעם, בעיצומה של הלחימה ותחת עינו הפקוחה של בית המשפט הפלילי הבינלאומי, ניכר שישראל מתחילה להכין את ההגנה המשפטית שלה כנגד האפשרות שתואשם בפשעי מלחמה, לנוכח המספר הגדול של אזרחים פלסטינים הרוגים. הטיעון שישראל גאה בו יותר מכל, ולכן משתמשת בו כבר שנים, הוא שחמאס והג'יהאד האיסלאמי משתמשים בתושבי עזה כמגנים אנושיים.

קחו למשל את הראיון שקיים מהדי חסן מרשת הטלוויזיה האמריקאית MSNBC, עם דובר שגרירות ישראל בארה"ב, אלעד סטרומאייר. כשנשאל כיצד הפצצה של מטרות אזרחיות – למשל בניין המגורים בן 13 הקומות שהריסתו הוקרנה ברקע במהלך הריאיון – אינו מהווה פשע מלחמה, השיב סטרומאייר כי מבחינה מוסרית לא ניתן להשוות בין ישראל לחמאס.

חסן דחק בעניין: "אתה חושב שזה עולה בקנה אחד עם החוק ההומניטרי, להפציץ בניין מגורים בעזה?"

"אתה יודע שחמאס משתמש בפלסטינים בעזה כמגן אנושי", סטרומאייר השיב, והוסיף כי "הם יורים רקטות לעבר ישראל מתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית מכיוון שהם רוצים לראות את המראות האלה (כלומר בנייני דירות נהרסים; נ"ג, נ"פ), הם רוצים להכריח את ישראל להגיב ולראות את המראות האלה".

דובר אחר הבהיר את הטענה וכתב כי חמאס מבצע "פשע מלחמה כפול: הופך אזרחים (ישראליים; נ"ג, נ"פ) למטרות תוך שימוש באזרחים פלסטינים כמגנים אנושיים."

גם ההצדקות האלה הן מופע חוזר. אך חשוב לפרק את מה שפזמון ה"מגנים האנושיים" מנסה להסתיר, ולהבהיר את מה שחדש במערכה הנוכחית.

מומחים מסבירים שכמעט כל המלחמות במאה ה-21 מתרחשות במרחב עירוני, משום שזו הדרך היחידה שלוחמים לא-מדינתיים יכולים להסתתר מהטכנולוגיות המתקדמות של צבאות מדינתיים. במובן זה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי דומים לא רק ללוחמי דעאש, אלא גם ללוחמי החירות תומכי הדמורקטיה שנלחמו מתוך הערים הסוריות נגד משטר אסד. לכן גם לא פלא ששיגור הרקטות על ידי הלוחמים הפלסטינים נעשה מתוך אזורים אזרחיים צפופים.

המצב הזה מקל על ישראל למסגר את כל האזרחים הפלסטינים בעזה כמגנים אנושיים, גם כאשר הם פשוט מסתתרים בבתיהם. סטרומאייר יודע היטב כי אסור להשתמש במגנים אנושיים על פי החוק ההומניטרי, ובדיוק משום כך הוא נאחז בהם. ייחוס השימוש במגנים אנושיים לחמאס מאפשר לסטרומאייר להעביר את האשמה בהרס מבנים אזרחיים ובמותם של אזרחים מידי ישראל ישירות לידי הפלסטינים. באופן זה, הוא מקווה להגן על ישראל מפני האשמה בפשעי מלחמה.

אך הסאבטקסט של הטענות הללו, כמו בכל דרמה כתובה היטב, חשוב לא פחות. באמצעות טיעון ה"מגנים האנושיים", אנשי הדוברות הישראלית מייצרים היררכיה של אנושיות: "הם משתמשים במגנים אנושיים כדי להגן על מטרות צבאיות, ולפיכך הם חסרי תרבות".

בתקשורת הישראלית, הסאבטקסט הזה מופיע לרוב כטקסט עצמו, שכן פרשנים לא מהססים להגדיר את הפלסטינים "ברברים" ו"פראיים". ברור מאליו שמדובר באותם כינויים קולוניאליים ישנים ששימשו כדי לשלול אזרחות מלא-לבנים ברחבי המזרח התיכון, אפריקה ואסיה.

במקרה של פליטים, אנשים שהם בהגדרה חסרי מדינה – כמו 75% מאוכלוסיית עזה, שנמלטו לרצועה לאחר שגורשו מבתיהם ב-1948 – בולטת עוד יותר הלוגיקה הקולוניאליסטית, שמצדיקה מניעת אזרחות בטענת חוסר התרבותיות. המסגור של תושבי הרצועה כמי שאינם מסוגלים לעמוד בסטנדרטים החוקיים והמוסריים של "בני תרבות" הראויים למדינה מזין את ההכחשה הישראלית של זכות הפלסטינים להגדרה עצמית.

התסריט הידוע במיקום חדש

הסבב הנוכחי החל כאמור בירושלים – במשולש שייח' ג'ראח, שער שכם ומסגד אל אקצא. ימים ספורים לפני שהחלו מטחי הרקטות וההפצצות, תושבים ואזרחים פלסטינים קיבלו מסרונים מאיימים שבהם נכתב בערבית: "זוהית כמי שהשתתף במעשי אלימות במסגד אל-אקצא. נבוא אתך חשבון". מסרונים אלה היו חתומים בידי השב"כ.

כל זה מתרחש כחלק מאותו תסריט שחוק. אלא שהפעם, בניגוד לעבר, נחשפנו לאופן שבו חוליי המשטר הישראלי צמחו והתעצמו מאז מבצע צוק איתן ב-2014. חלק מהתופעות הללו מתבטאות כעת בבירור במה שמכונה "הערים המעורבות" של ישראל: רמלה, לוד, עכו, ירושלים וחיפה.

כאשר פרצה המלחמה, נוכחנו לראות שתי מגמות, שהתחילו עוד קודם אך התעצמו. מגמה אחת היתה של צעירים פלסטינים שיצאו לרחובות כדי לתמוך בהתנגדות הפלסטינית. חלקם הפעילו אלימות קשה נגד אזרחים יהודים, תוך חילול בתי כנסת והריסת רכוש.

מגמה שנייה היתה אלימותם של הכהניסטים היהודים. פלסטינים עברו לינץ', חנויותיהם נשרפו, ובתיהם סומנו לתקיפה. זו מגמה מאיימת יותר, מכיוון שהיא מקבלת גיבוי ואף תמיכה בשטח מהממסד המדינתי, ובכלל זה כוחות הביטחון. אף שתקריות אלימות כלפי אזרחי ישראל הפלסטינים היו תמיד חלק מהנוף בזמני מלחמה, הרמה והיקף האלימות כעת עולים על כל מה שראינו עד כה.

בשלהוב של פוליטיקאים ועיתונאים ובעזרת כוח השיסוי של הרשתות החברתיות, האלימות היהודית מזכירה את האלימות שמופעלת על ידי גדודי מתנחלים יהודים (ובעיקר נוער הגבעות) במשך עשרות שנים נגד פלסטינים בגדה המערבית. ובדיוק כמו בגדה, גם עכשיו נראה שכוחות המשטרה מתקשים להגיע למקום בזמן, ולעתים הם עומדים מנגד בחיבוק ידיים או תומכים באופן פעיל באספסוף.

והם זוכים לתמיכה אפילו מדמויות שנחשבות מתונות יותר, כמו נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, שנחלץ לעזרתם כאחרון הפירומנים כשהכריז: "מראה הפרעות על ידי המון ערבי מוסת וצמא דם הוא בלתי נסלח" (אם כי יש לציין שבמקרה אחר ריבלין קרא לכל הפורעים, יהודים וערבים כאחד, להפסיק את האלימות, ואמר: חדלו! חברה אחת אנחנו!").

כך אנו חוזרים לתסריט הידוע – רק הפעם במיקום חדש. בדומה לאחיהם בעזה, הפלסטינים אזרחי ישראל מואשמים באלימות שמופעלת נגדם.

ניב גורדון מלמד באוניברסיטת קווין מרי בלונדון; ניקולא פרוג'יני מלמד באוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד. ספרם האחרון מגנים אנושיים: היסטוריה של אנשים בקו האש, יצא לאור לפני חודשים ספורים