newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מנכ"ל בצלם בסנאט הצרפתי: "הקהילה הבינלאומית צריכה לפעול"

האם העולם יכול לקבל עוד דורות של ישראלים שתמיד יהיו המצביעים בבחירות, יהיו נבחרי הציבור, השופטים, הפקידים והחיילים שיכריעו בכל היבט של חיי הפלסטינים? האם באמת הנכם ממתינים למנהיגות אמריקאית לסיום הכיבוש? נאומו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד בסנאט הצרפתי

מאת:

מאת: חגי אלעד

הרשו לי לפתוח דברים אלו בציון דוגמאות היסטוריות של אי צדק שעולמנו ידע. אמנם אינני היסטוריון, וההיסטוריה אף אינה מציעה לנו דיוק, אבל היא יכולה להוות מצפן מוסרי. כך שכאשר אני מביט אל העבר ומחפש חץ שיצביע אל עבר צדק, הרגעים הזוהרים מבעד לחשיכה הם אלו בהם מצפונה של האנושות הוקיע מופעים מסויטים של דיכוי, השפלה וניצול. אך אני נמצא כאן היום על מנת להוקיע את אחד ממופעי אי הצדק הגדולים של ימינו אנו: הדיכוי, ההשפלה והניצול של העם הפלסטיני – ובקיצור: הכיבוש.

מובן מאליו שאנלוגיות היסטוריות לעולם אינן מושלמות בדיוקן, אך אין בכך בכדי לנחם ולו במעט את בני האדם החיים תחת משטר הכיבוש כבר חצי מאה. עם שלם החי תחת שליטתו של עם אחר משך חמישים שנה – הרי זהו אי צדק. ואמנם, אנו שלטנו באמצעות צווים צבאיים, משך עשרות בשנים, על מיליוני נתינים ללא זכויות פוליטיות. עשינו, ואנו עושים, כל זאת מבלי לתת דין וחשבון, באמצעות החלטות מנהלתיות, שרירותיות ששולטות בכמעט כל היבט של חיי הפלסטינים. אין צורך להיות מומחה במשפט הומניטארי בינלאומי על מנת להכיר בכך. כל שנדרש הוא מצפון, ומחויבות לפעולה לא אלימה על מנת להביא לסיומו של אי הצדק.

שולטים בעתידם של אחרים

ראשית, הרשו לי לצטט את לוחם זכויות האדם האמריקאי, פרדריק דאגלס. לפני 165 שנה הוא אמר: "…יש לחשוף את צביעותה של האומה; יש להכריז על פשעיה נגד אלוהים ובני אדם ולהוקיעם… כוח אינו מוותר על מאומה ללא דרישה. זה לא קרה מעולם ולא יתרחש בעתיד".

כמובן שהדרום העמוק של ארצות הברית אינו אנלוגיה מושלמת: פלסטינים אינם עבדים; אך מאידך הם גם אינם חופשיים. גלויות לעינינו, ניתן לראות את החומות והגדרות – ואת עינם הפקוחה של מגדלי תצפית ומזל"טים – אשר סוגרים על חייהם. אך שאר השלשלאות הנוכחות בכל רחבי הגדה, כולל ירושלים המזרחית, וברצועת עזה סמויות מהעין: משטר ההיתרים הבלתי נגמר, השולט כמעט בכל היבט של החיים; פקודות צבאיות; מרשם התושבים אותו מנהלת ישראל; והמציאות בה אין לפלסטינים חלק בתהליך הפוליטי אשר שולט בעתידם.

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

פלסטינים מהגדה המערבית חוצים דרך מחסום קלנדיה בדרכם לתפילות יום השישי השני של הרמאדן במסגד אל אקצא בירושלים. 6 ביוני 2017 (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

פלסטינים מהגדה המערבית חוצים דרך מחסום קלנדיה בדרכם לתפילות יום השישי השני של הרמאדן במסגד אל אקצא בירושלים. 6 ביוני 2017 (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

110 שנים אחרי פרדריק דגלאס, נלסון מנדלה ניצב למשפטו הראשון, בבית המשפט בבית הכנסת הישן של פרטוריה. מנדלה דיבר ישירות בדיוק על מציאות זו של העדר ייצוג: "אינני רואה את עצמי כפוף משפטית או מוסרית לציית לחוקים שנקבעו בפרלמנט בו אין לי כל ייצוג".

כמובן שגם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה אינו אנלוגיה מושלמת, אלא שהעניין המהותי כאן אינו פטישיזציה של ההבדלים בקווי המתאר הפורמליים בין מופעי אי-צדק אלו: מערכות החוק הנפרדות שישראל אוכפת בגדה אינן מובחנות על בסיס גזע – אלא על בסיס אזרחות; פלסטינים אינם כפופים לחוקים שנקבעו בפרלמנט בו אין להם כל ייצוג – אלא נתונים תחת צווים צבאיים מטעם משטר כיבוש בו אין להם כל ייצוג; לא נאסר על פלסטינים להשתמש באותם חנויות, תאי שירותים או ספסלים כמו ישראלים – אבל אסור להם להיכנס לאזורים נרחבים בגדה, אלא אם יש להם את האישור המתאים. הבדלים אלו אינם הנקודה המהותית – אלא יכולתו של אדם לחיות חיים מלאים. ההגבלות השולטות בחיי הפלסטינים כה רבות: הן משפיעות על היכולת לנסוע, ללמוד, להתחתן, לעבוד, לפרוח. לעומת זאת, הישראלים – כמוני – חופשיים. זו מציאות שבה האפשרויות בחיים תלויות לחלוטין לא בכישורים או ברצון, אלא בזהות הלאומית: נתין פלסטיני תחת כיבוש – או אזרח ישראלי.

אז הכיבוש אינו בדיוק אפרטהייד או עבדות. והוא אף אינו זהה לדיקטטורה צבאית: עשורים שכאלו בקורותיה של אומה מתרחשים כאשר צבא העם תופס את מקומה של ממשלתו הנבחרת. אבל בגדה המערבית, זהו צבאו של עם אחר המתפקד כממשלה: הצבא שלנו, הפועל בשם הממשלה שלנו, אותה אנו בחרנו – ומכתיב להם את חייהם.

הטיוח הוא חוקי

וכך אנו מגיעים להווה, ניצבים בפני אי צדק שאין לו מקבילה היסטורית מדויקת. ייחודי באופן בו הוא מנצל את לשון החוק, משטר הכיבוש פועל ללא ליאות לספק כסות של חוקיות לאופן בו ישראל שולטת בפלסטינים. ענישה קולקטיבית או הריסת בתים פלסטינים? לישראל יש הליכים תקינים לשניהם. השתלטות על אדמות פלסטיניות? ישראל מאפשרת הליך ערר, לפני השלמת הגניבה בהתאם לחוק. אי מתן דין וחשבון? ברוכים הבאים למנגנון צבאי שלם המוקדש לטיוח. הרשימה נמשכת עוד ועוד, מרחובותיה המופרדים של חברון לחדרי חקירות בהם קטינים נותרים להגן על עצמם; מחום הקיץ הקופח בכפר שלא חובר למים זורמים, לאופן השגרתי בו בני אדם כלואים ללא משפט משך חודשים; מיכולתם של חיילים להיכנס לכל בית פלסטיני, בכל מקום, בכל עת – ועד למניעת יציאתם מהגדה של מספר לא ידוע של פלסטינים, אלפים בוודאי.

ישראל הפכה כל זאת לחוקי: עורכי הדין שלה, פרקליטיה ושופטיה שותפים לכך בדיוק כמו פקידיה, שריה וחייליה.

> חמישים פנים: האנשים שנולדו עם הכיבוש

חיילים עוצרים פלסטיני בלילה (נתי שוחט / פלאש90)

חיילים עוצרים פלסטיני בלילה (נתי שוחט / פלאש90)

כל זאת כבר מתועד בדקדקנות. למעשה כבר אין מה לחדש: משך חמישים שנה ממשלות ישראליות הלכו ובאו וקבעו עובדות בשטח, לשם הגשמת הכוונה הישראלית להוסיף ולשלוט בפלסטינים לנצח, בד בבד עם שמירה על תדמית של דמוקרטיה מערבית בעיני העולם. במידה ויש ספק כלשהו כמה מוקדם התגבשה כוונה זו, היזכרו כמה מהר ביטלה ישראל את ועדות התכנון הפלסטיניות המקומיות בגדה ולקחה לידיה את סמכויותיהן, ובכך מנעה מפלסטינים את האפשרות לבנות כחוק וסללה לעצמה את הדרך לבניית התנחלויות: זה נעשה כבר ב-1971. ומתי תיקנה ישראל את חוק הבחירות לכנסת, ואיפשרה למתנחלים ישראלים להצביע לכנסת בעודם מחוץ לגבולות המדינה – בעוד היא מונעת זאת משכניהם הפלסטינים? זה היה כבר ב-1970.

בינתיים, כבר התרחקנו מאוד מ-1971, 1970 – ובוודאי מ-1967.

במשך כל דקה מחמישים השנים האחרונות, חיינו כולנו – ורבים מדי מאיתנו מתו – באלימות. האלימות מפלחת את האוויר בשטחים הכבושים, שכן הדיכוי של עם אחד על ידי עם אחר הוא, מעצם הגדרתו, אלימות. אלימות זו יכולה להתבטא בפעולתו של פקיד אשר מונע היתר, או כאשר חייל לוחץ על הדק. כך או כך, בכל יום, זו אלימות – והיא חייבת להיפסק.

אל תחכו לדיל המושלם של טראמפ

פעולה בינלאומית נגד הכיבוש היא הדרך הלא אלימה להביא מציאות זו אל קיצה. הגנה על זכויות אדם וחירויות יסוד היא אחריות אנושית בכל מקום, בכל עת. הדברים רלבנטיים במיוחד בנוגע יחסים המורכבים בין אירופה לבין ישראל, באשר אירופה נושאת באחריות מוסרית להקשר ההיסטורי בו נוסדה מדינת ישראל, מולדתי. אכן, לאירופה במיוחד יש אחריות מוסרית להבטיח את ביטחונה של ישראל. אבל הביטחון שלנו אינו יכול להיות הבסיס לדיכוי שלהם. למעשה, הדיכוי שלהם הוא הבסיס לאי הביטחון שלנו.

הבסיס המוצהר להסכם ההתאגדות (אסוציאציה) בין האיחוד האירופי לבין ישראל הוא "מגילת האומות המאוחדות, ובמיוחד השמירה על זכויות אדם ודמוקרטיה". אלא שמאז 1967 הוויית המציאות בשטחים הכבושים הייתה של שלילה שיטתית של זכויות אדם ודמוקרטיה. באין שמירה על הזכויות, המציאות הניבטת לנגד עינינו היא של חמישים שנות שלילה.

כל מי שערכים הומניסטיים יקרים לליבו יבחין בוודאי עד כמה הם מנוגדים לשליטתה של ישראל בפלסטינים. בין שלטון החוק לבין אי מתן די וחשבון אין כל מכנה משותף. אין הלימה בין שוויון לבין ניצול. אם לא תינקט שום פעולה לשם הגנה על ערכים אלו, הם ימשיכו להירמס תחת ההריסות.

בדצמבר 2016, לרגע, התאחד העולם למען ההגנה על ערכים אלו כאשר אימץ את החלטת מועצת הביטחון 2334. ההחלטה שבה וביטאה את הקונצנזוס הבינלאומי בדבר אי חוקיותן של ההתנחלויות, וקראה למדינות החברות להבחין בין ישראל לבין שליטתה בשטחים הכבושים. יישום החלטה 2334 הוא צעד הכרחי ראשון בכיוון הנכון. המטרה, בסופו של דבר, היא להציג בפני ישראל בחירה משכנעת: סיימי את הכיבוש, או שאי בתוצאות של המשך היותך לא-דמוקרטיה כובשת. ישראל צריכה לבחור באחת משתי האפשרויות. אין להתיר לה להמשיך ליהנות משני העולמות.

כאשר סופסוף תוצג בפני ישראל בחירה ברורה, יסייע הדבר לשחרר את הפלסטינים מעול הכיבוש – ולשחרר את ישראל מהיותה מדינה כובשת. המציאות אינה משחק סכום אפס: אין מדובר בבחירה בצד אחד על פני משנהו, אלא בבחירת שני הצדדים גם יחד, של הישראלים ושל הפלסטינים, הצד האנושי, הצד הנכון של ההיסטוריה. סיום הכיבוש הוא פרו-פלסטין, הוא פרו-ישראל, הוא מימוש של צדק.

> בכלא הכריחו אותי להסיר את החיג'אב. הרגשתי שפושטים מעלי את עורי

פלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל ב"כלוב" במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

למרבה הצער, מאז קבלת החלטה 2334, עד כה לא ראינו פעולה בינלאומית. במקום זאת, ראינו ממשלה ישראלית שממשיכה לפעול בלי דין וחשבון, מקדמת את התהליך המקביל של עוד התנחלויות לישראלים, ועוד הריסות ונישול לפלסטינים. ושרים ישראלים החלו לאחרונה להתבטא בגלוי בנוגע לאור הירוק שהם מזהים מוושינגטון, להתקדם ולפעול נגד פלסטינים – ונגד ארגוני זכויות אדם ישראלים. האם יש "עסקה אולטימטיבית" לשלום אשר תושק בקרוב על-ידי הנשיא טראמפ? אינני יודע. אבל מה שאני כן רואה, חודש אחר חודש, הוא את הצטברותן של העובדות בשטח. ואת התוכניות הישראליות, המוכרזות בריש גלי, להרוס קהילות פלסטיניות שלמות. תכניות אלו, אם תיושמנה, יביאו להעברה בכפייה של פלסטינים בתוך השטח הכבוש – כלומר, פשע מלחמה. "העסקה האולטימטיבית" אולי, ואולי לא, תגיע. בכל מקרה 20 שנות "תהליך שלום" – תמיד תהליך, אף פעם לא שלום; תמיד התנחלויות, אף פעם לא פעולה בינלאומית – לימדו אותנו לדרוש שזכויות אדם אף לא תהיינה משניות לתוצאותיהם של תהליכים פוליטיים תיאורטיים. האם באמת הנכם ממתינים למנהיגות אמריקאית לסיום הכיבוש? העולם הפסיק לחכות לטראמפ בכל הנוגע להתחממות גלובלית. עולמנו ישוב לגדולתו באמצעות התייצבות לצד הצדק, פעולה נגד הכיבוש המתמשך – וסיומו.

פיקוח נפש

רצתה ההיסטוריה ולפני 70 שנה צרפת הייתה אחת מ-33 מדינות שהצביעו בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 בעד תכנית החלוקה, הצבעה אשר עד עצם היום הזה ניצבת לצד ערש הלגיטימיות הבינלאומית של מדינתי. אני אזרח ישראלי, וככזה יש לי חוב לקהילה הבינלאומית, ובכלל זה לצרפת כחברה קבועה במועצת הביטחון, על תפקידה בהקמתה של מדינת ישראל.

אבל 70 שנה מאוחר יותר, הקהילה הבינלאומית טרם מימשה את ההבטחה להגשים זכויות פוליטיות והגדרה עצמית גם לישראלים וגם לפלסטינים. יש כמה אפשרויות פוליטיות עתידיות בהן כל 13 מיליון בני האדם החיים בין הירדן והים ייהנו מחופש ושוויון, דמוקרטיה וצדק. זכויות האדם אינן כופות עלינו להעדיף חלופה אחת מאלו על פני האחרות. אבל ישנו עתיד אחד שלחלוטין אינו מתיישב עם ערכים אלו: עוד חצי מאה של כיבוש, דיכוי, ואלימות.

לא ניתן להצדיק, לתרץ או לקבל את השליטה הקבועה של ישראל במיליוני בני אדם חסרי זכויות. האם העולם באמת יכול לקבל עוד דורות של ישראלים שתמיד יהיו המצביעים בבחירות, יהיו נבחרי הציבור, יהיו השופטים והפקידים והחיילים שיכריעו בכמעט כל היבט של חיי הפלסטינים? מה שמכונה בטעות "הסטטוס קוו" מבטיח רק דבר אחד: את המשך הגלישה למציאות עוד יותר אלימה, מעוולת וחסרת תקווה במהותה. אם לא יהיה מוצא לא אלים מהמציאות הנוכחית, אזי, חלילה, רמות האלימות של חצי המאה שחלפה עלולות להיות רק קדימון לעתיד. ולכן המאמץ ליצירת עתיד אחר כאן הוא לא רק משימה מוסרית דחופה – אלא הוא בבחינת פיקוח נפש.

אם דברים אלו מעוררים את מצפונכם, אזי יחדיו נוכל להביא לסיומם של, כפי שאמר פרדריק דאגלס, הפשעים "נגד אלוהים ובני אדם" שהם הכיבוש. לכל אחת ואחד מאיתנו יש כוח. לכן אני קורא לכם ולאחרים להכיר בכך שמילים בלבד לא יספיקו. הקהילה הבינלאומית צריכה לפעול. צרפת צריכה לפעול. "כוח אינו מוותר על מאומה ללא דרישה. זה לא קרה מעולם ולא יתרחש בעתיד", אמר דאגלס. עכשיו הזמן, סופסוף, לדרוש: סיימו את הכיבוש.

> ח'אן אל אחמר, המקום בו נגמרה החמלה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf