"עד שיסתיים הכיבוש, אין לנו שום עניין להיות חלק מהקונצנזוס"

כותבת אורחת: יולי נובק

החיילים והחיילות ששברו שתיקה לא עשו את זה בוואקום. מעשה שבירת השתיקה לא מבקש לנקות את מצפונו של מישהו או להקל על הפוסט-טראומה של מי שנשלחו לאכוף משטר צבאי על אזרחים (למרות שזהו בהחלט אפקט צדדי לא פעם).

מעשה שבירת השתיקה לא עושה נעים לאף אחד. שבירת השתיקה מגרדת, מפחידה ומדירה שינה. מטרתה של שבירת השתיקה היא להביא לשינוי ראדיקלי של מצב פוליטי – לא באופן קוסמטי, אלא מהשורש. זהו אקט של נקיטת עמדה אישית ומוסרית מול התנהלות פסולה מראשיתה ועד סופה. זהו גם אקט של לקיחת אחריות ולצידו הנכונות לשלם מחיר אישי על כך.

שבירת השתיקה שלנו היא נגד הכיבוש. שבירת השתיקה שלנו זועקת שהשליטה הצבאית במיליוני בני אדם, בפלסטינים, במשך עשרות שנים – היא דבר פסול מיסודו. שהכיבוש הוא לא משהו שצריך לנרמל או "לתקן", אלא לסיים. כי למרות שהוא קיים עשרות שנים – אין לו זכות קיום. ושבירת השתיקה קוראת תיגר על מה שהפך להיות חלק מאתנו ומהזהות שלנו, תכף כבר חמישים שנים.

לשלם מחיר אישי

הנהלת האוניברסיטה נימקה את החלטתה לפסול את הענקת הפרס לשוברים שתיקה בכך שמדובר בארגון "שאינו בקונצנזוס הלאומי". "שוברים שתיקה", מיום הקמת הארגון ועד היום הזה, הוא לא חלק מהקונסנזוס הלאומי. להיפך, שבירת השתיקה היא האקט שבו אנחנו יוצאים אל מול הקונצנזוס.

ובמקרה הזה, אסור שנתבלבל, הקונצנזוס הוא הכיבוש. החיילים והחיילות ששברו שתיקה עשו זאת כדי לסיים את הכיבוש. הם, אנחנו, מבקשים לאתגר אותו. לחבל במנגנון שלו. לא לאפשר לו להמשיך. הם שוברים שתיקה וחושפים בפנינו מה זה אומר לכבוש – לא בתיאוריה, לא במחקר היסטורי, לא מרחוק. הם היו שם. והם מראים לנו את אי הצדק המובנה בהמשך מימוש המדיניות האכזרית הזו. והם גם מוכנים לשלם מחיר אישי על האקט הזה.

שבירת השתיקה היא זכות שיש לאזרח במדינה דמוקרטית לאתגר את הקונצנזוס. להתייצב מולו ולצעוק שמה שהרגילו אותנו לחשוב זה פשוט חרטא. זה שקר. זו אשליה. זוהי מדיניות רעה שמשרתת רק חלק קטן בחברה הישראלית: את הימין המשיחי-מתנחלי ונציגיו בכנסת.

> "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של 'בוגדים' שהוכרו מאוחר יותר כמקור לגאווה"

אז, בעצם, פרופ' כרמי ופרופ' הכהן וחברי ההנהלה האחרים שבחרו בנימוק הקונצנסואלי הזה, לא גילו לנו שום דבר חדש. הם צודקים. אנחנו נמצאים – ובגאווה – מחוץ לקונצנזוס.

הלוחמים והלוחמות שמגיעים אלינו ל"שוברים שתיקה" למסור עדות על המתרחש בשטחים, מחלצים את עצמם – במודע ובמתכוון – מחיקו החמים והנעים של הקונצנזוס. כל אחד ואחת מהם שובר ושוברת שתיקה כדי לא להיות בקונצנזוס. ועדות ועוד עדות ועוד עדות הפכו למאגר של אלפי עדויות וסיפורים שבמשך יותר משתים עשרה שנים חושפים את הסכנה שבקונצנזוס. ולאור התגובה ההיסטרית והאלימה של אותו קונצנזוס – זהו, כנראה, גם אקט אפקטיבי.

שוברים שתיקה יהיו בקונצנזוס ביום שננצח. ביום שהכיבוש יסתיים ויתחיל גם תהליך התיקון וההחלמה ממנו. עד אז – אין לנו שום עניין להיות חלק מהקונצנזוס. לא כי אנחנו רוצים לעשות דווקא, אלא כי אין לנו שום ברירה אחרת.

השתיקה שמאפשרת את המשך הכיבוש

הכיבוש, המשטר הרע הזה, מונע כבר חמישים שנים ממדינת ישראל לתפקד כדמוקרטיה מתוקנת והופך בקצב מואץ להיות מי שאנחנו. המשמעות היא שעוד ועוד אנשים בישראל הופכים להיות המשרתים שלו באופן אקטיבי. עוד ועוד אנשים – מתחומים שונים – נדרשים לקחת חלק פעיל בשימור והחזקת הקונצנזוס, בעיקר אל מול הסדקים המתגלים בו. בשנה האחרונה יצא לי לראות את התהליך המחריד הזה חוזר על עצמו פעם אחד פעם.

במובן הזה, פרופ' כרמי עומדת בשורה אחת לא מכובדת, לצד יאיר לפיד ששם את 'שוברים שתיקה' כמטרה כדי להתחבב על הקונצנזוס. ולצדו חברי מפלגתו שמותחים על כך ביקורת "מאחורי הקלעים" אבל שותקים בחוץ. ואותם פוליטיקאים ממפלגה שפעם הנהיגה את המאבק בכיבוש אך לא פוצים פה מול ההסתה והאלימות נגדנו, פוליטיקאים שאמרו לי בעיניים דומעות שהם יודעים ש"אם הם יגבו את שוברים שתיקה זה יעלה להם בפריימריז". ועוד ועוד.

רשימת ה"אנשים הטובים" האלה שמעדיפים לאפסן את עמדותיהם האישיות נגד הכיבוש, כי המחיר האישי גבוה מדי, מתארכת ומתארכת.

> מכפר קאסם למשפט אזריה: על השקר של "פקודה בלתי חוקית בעליל"

וכן, בישראל 2016 לארח להרצאה או להעניק פרס לחיילים שיוצאים נגד הכיבוש, זה עניין לא מובן מאליו, שעלול להיות בצדו מחיר. ואני באמת לא מישהי שצריך להסביר לה את כובד משמעות המחיר האישי שביציאה כנגד הקונצנזוס. אבל פה טמונה גם הסכנה האמיתית.

כי פרופ' כרמי לא רק ביטלה את הענקת הפרס לשוברים שתיקה, אלא – אולי בלי להתכוון, אולי בלי לחשוב יותר מדי – גם תרמה לחיזוק אותו קונצנזוס שמסמן אותנו כ"בוגדים" וכ"מרגלים". הרי אם לא היינו "בוגדים" הפרס לא היה מבוטל. וזו הטרגדיה האמיתית – פרופ' כרמי לא ביטלה את הפרס כי היא אוהבת את הכיבוש (וואלה, אני אפילו לא יודעת מה היא אוהבת). אני גם לא חושבת שהיא שונאת את שוברים שתיקה יותר מדי (היא הרי בכלל לא מכירה אותנו). היא פשוט נבהלה.

פרופ' כרמי התקפלה ונכנעה לפופוליזם המתלהם והאלים של ממשלת כיבוש הקונצנזוס. היא קיבלה על עצמה את כללי המשחק הלא-דמוקרטים. היא הפנימה את מה שקברניטי הקונצנזוס תובעים ממנה: לא לצאת נגדו. לא לתת במה למי שמותח ביקורת על מדיניות הממשלה; לא להפריע לדרג הפוליטי להמשיך ולכבוש ולהתנחל; ובעיקר לא לפגוע בהצלחה המסחררת שלהם בהפיכת הכיבוש לקונצנזוס הלאומי.

עכשיו אפשר וצריך לומר את האמת: מה שמאפשר לכיבוש על השטחים הפלסטינים להימשך אוטוטו חמישים שנים ולהפוך לקונצנזוס הלאומי זה לא המתנחלים ולא נבחרי הציבור שלהם בכנסת. זה גם לא ראש הממשלה.

מה שמאפשר לכיבוש להימשך ולשגשג הם הסוכנים שלו. אלה שלא אוהבים אותו בכלל, אבל שותקים מולו. אלה שיודעים שהוא מסכן את עתידה של ישראל, אבל לא מתקוממים נגדו. אלה שמכירים בכך שהכיבוש פוגע בדמוקרטיה בישראל, אבל לא נלחמים בו. ובעיקר אלה שתפקידם להגן על הדמוקרטיה וחופש הביטוי, אבל בוחרים שוב ושוב להישאר בקונצנזוס.

ואחרי כל זה אני רוצה בכל זאת להודות לפרופ' כרמי ולהנהלת האוניברסיטה:

בזכות ההחלטה שלכם, הפרס הזה הפך ליקר ערך בהרבה. הוא הפך ליקר ערך כי בחודשים האחרונים הוא חשף עוד המוני אנשים לעיוות המוסרי האדיר שמתרחש פה. הפעולה שלכם הניעה אנשים לצאת, באומץ, נגד רודנות הקונצנזוס.

והוא יקר, כי הוא מוענק לנו היום על ידי קבוצת אנשים מעוררי השראה שפעלו באמונה ובאומץ ועמדו על שלהם באופן שראוי שיהווה דוגמא ומופת אזרחי לכולנו. גיא, חגי, איריס, ענת, עמית, יאני, אורן ורבים אחרים,  אני גאה לעמוד פה איתכם באירוע המרגש הזה. ובשם שוברים שתיקה אני גאה לקבל מכם פרס שאינו בקונצנזוס, שהוא נגד הקונצנזוס ועל אפו וחמתו של הקונצנזוס.

תודה.

יולי נובק היא מנכ"לית "שוברים שתיקה".

> מסתמן: החיילים שהרגו נער בירייה לעורפו לא ירצו עונש מאסר