מנהלת התיאטרון הערביה הראשונה במדינה: "יש לנו פער עצום לסגור"

ח'אולה דבסי מונתה לפני שלושה חודשים למנהלת תיאטרון אנסמבל פרינג' בנצרת – האישה הראשונה שזוכה בתפקיד המאתגר של ניהול תיאטרון בחברה הערבית – וכבר מוצאת את עצמה מנהלת את המשבר הראשון שלה. זאת, לאחר שראש עיריית ג'ת במשולש ביטל את ההצגה אסוואת (اصوات, קולות), שמביאה סיפורים של רצח נשים, בטענה כי היא פוגעת בערכי דת האסלאם ומשבשת את התפיסה הראויה למשפחה.

דבסי מכהנת גם במדור תרבות ערבית במשרד התרבות ומייעצת לשר התרבות בכל מה שקשור לחברה הערבית, וגם חברה במועצת התרבות בישראל. היא חולמת להכניס מאות אלפי אזרחים ערבים לעולם התרבות, ולטפח את יחסי הגומלין בין הקהל הרחב לבין אמנות הבמה, עד שצריכת תיאטרון תהפוך לאורח חיים רגיל בחברה הערבית. בינתיים היא מתמרנת בין מאבק מתמיד על תקציבי תמיכה לחיפוש חומרים חדשים להעלות על הבמה.

"התפקיד במשרד התרבות נותן לי גישה להתבוננות מקיפה על חיי התרבות של החברה הערבית ממבט על. המדור תומך ביותר מ-100 מוסדות תרבות בתחומים שונים, ובהם כ-20 מוסדות גדולים, כמו אנסמבל ואל חנין מנצרת, אל מג'ד מחיפה, תיאטרון טמרה בצפון, ותיאטרון אל מהבאג' מהדרום".

לדברי דבסי, "אני עוקבת אחר התרבות היהודית-ישראלית, התרבות בעולם ובעולם הערבי בפרט, כולם הקדימו אותנו בצעדים רבים. נוצר פער של שנים רבות בין הערבים בישראל לעולם".

גם מדינות ערב הקדימו אותנו?

דבסי: "בטח, אין שאלה בכלל. מדינות כמו סוריה, מצרים, לבנון ותוניסיה המשיכו להשקיע בתשתית של האמנות והתרבות שלהם עשרות שנים, ואנחנו פה בישראל עמדנו במקום. הבעיה הכי קשה שלנו היום היא תשתיות.

"לדוגמה, תיאטרון סח'נין הפיק הצגה מאוד מושקעת, "האב", שמבוססת על ספר. בנוסף לשחקן המעולה יוסף אבו וורדה, ההפקה הזאת השקיעה בעיצוב, בתפאורה ובתאורה, בטכנולוגיות הטובות ביותר. החלטה להפיק משהו בסדר גודל הזה מגבילה את התיאטרון, למשל במספר המקומות שאפשר להעלות בהם את ההצגה. את מספר האולמות שמתאים להצגה הזאת בחברה הערבית ניתן לספור על אצבעות כף יד אחת.

"איך אפשר להנגיש את התיאטרון לחברה הערבית ולתת לציבור להתאהב בבמה אם אין במה כזאת בסביבה? מתרשיחא צריך לנסוע למעלות. בגליל המערבי מופעים בכרמיאל. במשולש כולו, כל אזור ואדי עארה, אין אפילו אולם אחד ברמה המקצועית של גן שמואל.

"אפילו בנצרת, העיר הגדולה שלנו, פנינת הגליל ואכסניית האמנות והתרבות הערבית, יש רק אולם קטן על שם מחמוד דרוויש, שאפשר להכניס בו 250 איש בלבד. לכן המפיקים מבקשים מקלט אצל השכנים מנצרת עילית (נוף הגליל), ואולם ברקוביץ' הציוני אומר אהלן וסהלן לציבור הפלסטיני השכן".

דבסי סבורה שתשתיות פרימיטיביות מעכבות את ההתפתחות של האמנות. "לכן יש לנו פער עצום לסגור", היא אומרת. "תראי מה קורה בלבנון, בסוריה ובמצרים. תעשיית הקולנוע, התיאטרון והמוזיקה המשיכה למרות כל הבעיות. לא משנה מה קרה במדינה, הממשלות והיוצרים המשיכו לעבוד ולא עצרו לרגע".

לדבריה, "זה מעגל קסמים, שכל מרכיב בו דוחף את השני להתקדם ולהתפתח. אם יש מעט כתיבה והחומרים והטקסטים דלים, גם עם הכישרון הכי גדול, כשאין יצירות והפקות התחום מדשדש במקום. אם אין הפקות, אין הצגות טובות, אז גם אין תשתיות והאולמות רעועים, כי אין מספיק קהל שיצדיק את ההשקעה בבנייה ובהקצאת משאבים ממלכתיים.

"הקהל שלנו לא רגיל לצרוך תיאטרון ולתבוע את זכותו ליהנות מיצירה כל השנה. אנחנו לא אנגליה עם שייקספיר ומסורת של מאות שנים. המשימה שלנו כרגע, שלי במקום החדש, היא לפתח את צריכת התרבות בחברה הערבית. כדי לקדם את החברה הערבית מבחינה תרבותית, צריך להגיע למקום שבו מתייחסים לתיאטרון כמו לבית הספר ולקופת חולים – כצורך בסיסי שהמדינה אחראית עליו, ומשקיעה בו למען האזרחים".

לדברי דבסי, ישראל כולה רחוקה מאוד מהבחינה הזאת מהמדינות שאליהן היא מבקשת להשתייך. "תקציב התרבות הישראלי הוא טיפה בים לעומת מדינות אחרות בעולם, אז תחשבי איך נראה התקציב שמיועד לחברה הערבית בתוך המעט הזה.

"כשנכנסתי למדור תרבות ערבית לפני שמונה שנים, התקציב שלנו היה 11 מיליון שקל. היום הוא 44 מיליון שקל, וכולם מרגישים את ההבדל. אבל כשמשווים את זה לתקציב שמוקדש לחברה היהודית-ישראלית, הסכום הזה הוא בדיחה. ובעולם, ההשקעה הישראלית בתרבות בכלל היא מביכה".

"לתיאטרון יש כוח לקדם את החברה"

למרות כל זאת, דבסי מסרבת להתייאש, ואומרת כי צריך תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, ובמקביל להמשיך לדרוש עוד, "עד שנגיע לפחות ל-20% מהתקציב. יש לנו הפקות שלא מביישות אף אחד, יש היום הפקות מדהימות ומושקעות ברמה מקצועית מאוד גבוהה". אבל, "פער של 70 שנה לא סוגרים בעשור", היא אומרת.

נכון שיש קשיים כלכליים ואפלייה תרבותית מתמשכת של החברה הערבית בישראל, אבל אנחנו צריכים גם להתבונן פנימה. בקושי נכנסת לתפקיד ועוד לא הספקת להילחם על תקציבים, והנה המשבר הראשון לא קשור ליהודים, אלא לראש עיר ערבית שמנע הופעה של הצגה שמדברת על רצח נשים. ציפית לזה? חשבתי שבמאבק נגד רצח נשים כולנו מאוחדים, ועברנו את השלב הזה בחברה שלנו. מה קרה שם?

דבסי: "כמה שנים את בתחום המאבק למען הנשים? יותר מ-20 שנה, נכון? כולם הסכימו איתך כל הזמן? בטח שלא. יש דברים שהפסיקו להפתיע אותי בעבודה שלי. אסוואת היא הפקה גדולה, הצגה מהחיים. הבאנו סיפורים של נשים שאינן עמנו עוד.

"לא חייבים להסכים ולאהוב את כל מה שרואים, אבל יש לי בעיה עם הדחליל הזה שמגייסים נגד האמנות, התרגיל שכל פעם עובד מחדש – הדת, כמובן. מספיק שמישהו מפיץ שקר שההצגה פוגעת בדת כדי לחבל בכל מופע, הצגה או קונצרט. רוב האנשים בחברה הערבית מעדיפים להצהיר על עצמם כמסורתיים או דתיים, ולא רוצים להזדהות עם משהו שפוגע בערכים דתיים. האמנות נתפסת כמותרות, שאפשר לוותר עליהן בקלות, ולכן ניתן לפגוע בה בקלות".

עם זאת, דבסי סבורה שדווקא הדיון הסוער בתקשורת וברשתות החברתיות סביב ההצגה תרם להגברת העניין בה. "התיאטרון הוא לא רק בידור", היא אומרת. "חשוב לבדר ולהצחיק את האנשים, זה בסדר, אבל זה לא מספיק".

לדבריה, "התיאטרון נועד להשתמש בכוח שלו כדי לקדם את החברה, להוציא את כל הלכלוך מתחת לשטיח ולעשות עבודת ניקיון יסודית חברתית ופוליטית. עם ביטול ההצגה, שעלתה כבר עשרות פעמים בכפרים ובערים ערביות, נשמעו קולות בעד ונגד, אבל אפילו בג'ת קיבלנו מסרים מעודדים נגד ההחלטה לסתום פיות ובעד זכותם של התושבים לראות את ההצגה ולשפוט בעצמם.

"זה אומר שהסמכות העליונה הזאת שראש העיר לקח לעצמו כשהציב את עצמו כמגן אנושי על דת האסלאם, גם היא עלתה לדיון. אם לביטול הצגה אחת היה כזה אפקט גדול, והוא עורר דיון וריבוי דעות, כנראה שאנחנו עושים עבודה טובה".

איך את מתמודדת עם האיזון בין הרצון לאתגר את החברה הערבית לבין המאמץ למשוך קהל ולעודד צריכת תרבות?

"זו הסוגיה הכי רגישה בעבודה שלי. אני בהחלט רוצה למשוך קהל ולהציע לו תכנים שעשויים לרצות את הטעם של הציבור שלי, ומצד שני אני גם רוצה לעלות הפקות שמעוררות מחשבה עמוקה על נושאים מאתגרים. למשל, בחרתי טקסט שמדבר על אלימות בני נוער ובריונות להצגה אחת.

"חוץ מזה, יש הצגה בהכנה שהיא קומדיה חברתית, כי קומדיה מביאה קהל בדרך כלל, עם שחקנים גדולים כמו מכרם חורי, יוסף אבו ורדה וערים עומרי. היא מדברת על המצב הכלכלי ויוקר המחיה, ורלוונטית מאוד לימינו אף שדריו פו כתב אותה לפני עשרות שנים. היא רלוונטית במיוחד לחברה הערבית, שבה כ-40% מהילדים חיים מתחת לקו העוני.

"הצגה נוספת, 'הבחורה השלישית שלי' היתה, איך לא, על העצמה נשית, והיא מיועדת לגן וכיתות א' וב'. אני לא רוצה לחכות לתיכון כדי לדבר על מעמד הנשים הערביות. אני מנסה לנצל את המקום והפלטפורמה שניתנה לי כדי להעלות תכנים שיעלו את הטעם התרבותי הקולקטיבי שלנו, יעודדו דיון ציבורי ויקדמו אותנו עוד ועוד.

המצב כיום די גרוע, במיוחד בהצגות לתלמידים. צפיתי בכמה הצגות וחשכו עיני. 

"מה אני אגיד לך, לפעמים אני צופה כמבקרת בהפקות שמבקשות תמיכה, ואומרת לעצמי – ברמה הזאת, אני מעדיפה לסגור את התיאטראות האלה, למזער את הנזק שאמנות כזאת ירודה והמסרים שלה גורמת לילדים ולמבוגרים כאחד.

"אבל בעבודה שלי כמנהלת אחד התיאטראות הגדולים בחברה שלנו, אני רוצה להפסיק למרוט את השערות, ולהמשיך במסע הזה לשיפור איכות התרבות והיצירה הערבית. אני מאמינה שזה יסייע לנו ללמוד לחוות את הטבע, את הכפר, את המרחב ואת עצמנו כיחידים וכקולקטיב בצורה אחרת, יותר מורכבת ומעוררת מחשבה".

דבסי היא שחקנית ותיקה ומוערכת בחברה הערבית. היא גדלה בכפר יאסיף בגליל, התחתנה עם בנקאי מלוד והם בחרו לגור בכפר וואחת אל סלאם-נווה שלום. כיום העבודה שלה היא בנצרת ובעצם בכל המדינה, והיא מבלה בדרכים שעות רבות.

דבסי לא מרגישה שעצם היותה אישה הופך את המשימה לקשה יותר, אף שההצטלבות בין מגדר לעולם התרבות הוא נושא כאוב וסבוך בכלל, ובמיוחד בחברה הערבית.

"המגדר שלי הוא לא הדבר העיקרי שמנחה את חיי המקצועיים", היא אומרת. "נשים ערביות היו תמיד צריכות להתמודד עם חסמים ומכשולים, בכל תחום שבו בחרו. התרגלתי לזה, ואעשה ככל שביכולתי כדי להשאיר אחרי מורשת של יצירת תרבות איכותית, שמשרתת ומקדמת גם גברים וגם נשים בחברה שלי. לכולנו מגיע יותר".