newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בחינוך כמו בפוליטיקה: חסרה מנהיגות שמאמינה בטוב

ילדים לא יסמכו על העולם כי כך נלמד בשיעור, אלא מתוך שהם יחוו שסומכים עליהם. אנשים נענים במהירות למנהיגות אופטימית, לא פחות משהם נסחפים אחרי מי שמניע את ההמון באמצעות פחד מפני העתיד

מאת:

ערב חג החירות, התברר השבוע כי מאות אלפי אזרחים בישראל נתנו את קולם למועמדים ולמפלגות שמביעים עמדות גזעניות במוצהר. מי שאינם בוחלים באפליה, תוך ביטול חירותם של בנות ובני אדם על רקע מוצאם, מינם ותרבותם.

שלא במפתיע היו מי שהציעו (ברשתות החברתיות) לתקן את תוכנית הלימודים באזרחות, כדי שאנשים יבינו את עומק התהום המוסרי. כביכול, אנשים מצביעים מתוך השכל העיוני, ולא מהבטן הרגשית, השונאת והמפוחדת.

מי בדיוק יאמץ את מסריה של התוכנית החסרה? הורים ומורים שאינם רואים טוב בעולם, ואינם סומכים על עצמם ועל הילדים, לא ילמדו זאת מפני שכך יהיה כתוב בספרי הלימוד. הם יעשו זאת, אם הם בעצמם ישתחררו מפחד העתיד. לא תוכנית לימודים חסרה לנו, אלא מנהיגה או מנהיג שבאמת מאמינים בטוב.

ילדים מטיילים בטבע בישראל, ב-6 באפריל 2008 (צילום: משה שי / פלאש90)

ילדים מטיילים בטבע בישראל, ב-6 באפריל 2008 (צילום: משה שי / פלאש90)

הנה דוגמה: בנובמבר שנת 1977 הופיע נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפתח מטוסו בשדה התעופה בלוד. בתוך שעות אחדות הוא מוטט איבה של שנים. המפקד העליון של החזקה במדינות ערב התלוצץ בשיחת רעים על סבאות ונכדים עם גולדה מאיר, האישה שרק ארבע שנים קודם לכן המיט עליה (ועלינו) אסון נורא.

חומות נופלות ברגע, ואמון נבנה בשנייה. כל מורה, שסמך באמת על תלמידיו, ולו פעם אחת, ונתן להם להוביל איזה מיזם לימודי או חברתי בבית הספר, מכיר את ההרגשה. אנשים נענים במהירות למנהיגות אופטימית, לא פחות משהם נסחפים אחרי מי שמניע את ההמון באמצעות פחד.

הרעה החולה בביטול העצמי של הילד

מנהיגים לא רק מפילים חומות, אלא גם בונים אותן. דוגמה: החל משנת 1939 הופעלה בתנועה הקיבוצית תוכנית לימודים בשם "שיטת התהליכים". היא פותחה בידי המחנך מרדכי סגל מקיבוץ כפר גלעדי, על בסיס משנתו החינוכית של ג'ון דיואי. טענתו היתה שלא רק הלמידה היא תהליכית, אלא גם הידע עצמו: הוא נע ומשתנה על ציר הזמן, יחד אתנו. גם הלמידה החברתית והרגשית היא תהליך. על כן למידה לעולם אינה שיעור בודד, אלא התנסות וחקירה למשך זמן.

במסגרת התוכנית, התלמידים למדו בקבוצות חברתיות וחקרו נושאים רב תחומיים למשך כמה חודשים ואף שנת לימודים שלמה. הנושאים היו מעולמם של התלמידים, כגון מזג האוויר, רפת הפרות, אגדות עם וכדומה. העיבוד של כל נושא כלל, לצד למידה פורמלית, גם חקירה עצמאית, התנסות, עבודה, יצירה, ומפגש עם העולם בסיורים.

שיטת התהליכים עוררה התנגדות, שכן היו מי שטענו שהילדים יותר משחקים מאשר לומדים. בשיא הוויכוח אמר בשנת 1956 יצחק טבנקין, מראשי התנועה הקיבוצית, בשיחה עם מחנכים: "אין תנועה מהפכנית מפלסת לה דרך בלי לטפח את זיקת האדם לערכיה. […] אם נקודת המוצא תהיה 'החשק של הילד' תשתבש מטרת החינוך שלנו". התוכנית המופלאה נגנזה, שכן לא התאימה לצרכים של החינוך הלאומי.

התוכנית לא באמת נכנעה אל "החשק" של הילדים, כלומר לרצונם החופשי. היא היתה מיוסדת על עקרונות פדגוגיים איתנים וברורים. מה שכן – היא לא פעלה להכניע את הרצון של הילדים לרצונם של המחנכים, ומכאן הביקורת כלפיה.

מעגל האימה של החינוך השמרני

חינוך בעת העתיקה, בכל התרבויות, היה מיוסד על הכנעת הילד. בספר משלי נשתמר הפתגם: "אל תמנע מנער מוסר, כי תַכּנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תַכּנו ונפשו משאול תציל" (כג', 13). בעברית: עליכם לשלוט בהתנהגות הילדים באמצעות מכות ואלימות. לא רק שהם לא יפגעו מזה, זאת תהיה ממש הצלה לנפשותיהם.

גם אפלטון כתב ברוח דומה על חינוך הילדים להתנהגות נאותה: "ואם הוא מציית, טוב ויפה; אם לא, הם מיישרים אותו באיומים ובמכות, כפי שמיישרים פיסת עץ כפופה או עקומה" (דיאלוג פרוטגורס).

בין החיבורים החשובים הראשונים, שיצא נגד חינוך אלים היה "הנאום בנושא החינוך הליברלי המוקדם לילדים", שנכתב בידי דסידריוס ארסמוס (Erasmus) בשנת 1509. בחיבור התגלה המחנך שסומך על התפתחותם הטבעית של הילדים. "אין דבר שהילד יכול ללמוד בקלות יותר מאשר את הטוב", כך כתב.

אמנם, "לעתים אנו שומעים תלונות פרועות שילדים נוטים מטבעם אל הרוע", אבל האשמה אינה בהם. "הרוע תלוי לרוב בנו; שכן אנחנו הם אלה המשחיתים את המוחות הצעירים עם רוע, לפני שנחשוף אותם אל הטוב". וזאת משום "שאין דבר המזיק לילדים רכים יותר מאשר היותם קורבנות תמידיים של מכות. ככל שעושים שימוש נוקשה בענישה גופנית, כך הילדים בעלי שאר הרוח נדחפים להתמרד ואילו הילדים האדישים, מתקהים ומתייאשים".

מעגל האימה החינוכי: המחנך כופה את רצונו שלו על הילד, העצמי של הילד נשבר, הילד מגיב במרדנות או באדישות, המחנך מגביר את לחצו באלימות, וחוזר חלילה.

אלוהים נטע בנו את הרצון החופשי

150 שנה מאוחר יותר חזר המחנך יאן עמוס קומניוס על טיעוניו של ארסמוס, ואף הוסיף לכך נימוק דתי: "זה באמצעות הרצון החופשי שאדם מגיע לדרגת המצוינות הגבוהה ביותר", הוא כתב.

מדוע דתי? משום שאלוהים הוא כל-רוצה וכל-יכול. "הוא אם כך חופשי לעשות כרצונו, והוא הטביע את אותה תכונה באדם, צלמו, למען יוכל ליהנות מכך שיגלה את עצמו כמופת של המעשים החופשיים שעושה יציר כפיו". אלוהים מתגלה לעצמו מתוך החופש של בני האדם!

"אלוהים עצמו אינו מתערב בטבע האדם" הוא טען, כלומר אינו פוגע בכוח הרצון, "והוא נפגע אם אחרים מתערבים בו". על כן "אלה הכופים על אחרים את דרך המחשבה שלהם ודורשים הסכמה עיוורת וצייתנות, מחללים את טבע האדם". שמרנות היא חילול הקודש, לא פחות.

ומכאן הסיכום: "חשוב עד מאוד שבני אדם יבינו את הדברים לאמיתם, וילמדו וידעו כיצד לבחור או להיפטר מהם בקלות על פי חפצם. כך יובטח שיישמר צלם האל בבני האדם שכן חופש הבחירה יישאר תכונתם הבולטת. אם הוא ייעלם, ובני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם".

מנהיגות חינוכית פרוגרסיבית

קומניוס, בשונה מטבנקין, לא פחד מהחופש שיינתן לתלמידים, כי הניח שרק באמצעות החופש ללמוד הם ילמדו. וככל שהם ילמדו באמת, כך יתפתחו להיות אנשים טובים לעצמם ולסביבתם. דווקא הכפייה היא שהורסת את האדם.

ומכאן נוכל לתאר שני קצוות של גישות חינוכיות: מצד אחד, מי שמבטם קדימה לעתיד (פרוגרסיבים). הם סומכים על ההתפתחות הטבעית, על העולם ועל זולתם, ומבינים את תפקידם כמי שמלווים ומסייעים לאחרים, מבלי לפגוע בעצמאותם.

מצד שני, מי שמבטם אחור (שמרנים). אלה נצמדים למוכר ולידוע מתוך פחד מכל שעלול לקרות. חולי שליטה המכפיפים את העולם למה שמוכר להם, מעצבים את הילדים בדמותם שלהם, ומונעים מהם עצמאות וחופש מחשבה.

נדרשת מנהיגות, לא תוכנית לימודים

ילדים לא יסמכו על העולם כי כך נלמד בשיעור, אלא מתוך שהם יחוו שסומכים עליהם. הורים ומורים לא יסמכו על הילדים בזכות מסמכי מדיניות, אלא מתוך שהם עצמם ישתחררו מפחד מפני העתיד. ובשביל זה נדרש לנו מנהיגה או המנהיג, ש"יצאו מדלת המטוס" ויאמרו (מתוך נאום סאדאת בכנסת):

"בעולם גדול זה המסובך במאבקי הדמים […] בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם, אין מנצח ואין מנוצח. לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם, האדם הנעלה שביצורי האלוהים, אותו אדם אשר בראהו האלוהים, וכפי שאמר גאנדי שליח השלום: למען ילך על רגליו, יבנה את חייו ויעבוד את אלוהיו.

באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf