newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ממונה על אנטישמיות במדינה בגרמניה מואשם באנטישמיות

נציב נוצרי לחיים יהודיים ונגד אנטישמיות במדינה מאשים יהודים באנטישמיות, ואף משתמש בביטוי "יהודים לכאורה". התנהלותו והתלונה שהוגשה נגדו משקפות את האבסורד שבכל יחסה של גרמניה ליהודים

מאת:

לפני כשבועיים הגדיש פקיד גרמני בכיר את הסאה, תקף כמה וכמה אנשים במדיה החברתית – וזכה לפחות לשני מכתבי תלונה. מכיוון שמדובר בפקיד ממשלתי, הוא כפוף לתקנון ואפשר להתלונן לממונים עליו. במקרה הזה, הגיש ארגון הקול היהודי לשלום צודק במזרח התיכון תלונה רשמית לנשיא של מדינת באדן-וורטמברג בדרום גרמניה ושר נוסף בממשלה של אותה מדינה.

הפקיד המדובר הוא מיכאל בלומה, הנציב הנוצרי לחיים יהודיים ונגד אנטישמיות של מדינת באדן-וורטמברג. הארגון הגיש נגדו תלונה בגין, ובכן, אנטישמיות.

מיכאל בלומה, הנציב הנוצרי לחיים יהודיים ונגד אנטישמיות של מדינת באדן-וורטמברג (צילום: Council of Europe, CC BY 3.0)

הגדיש את הסאה. מיכאל בלומה, הנציב הנוצרי לחיים יהודיים ונגד אנטישמיות של מדינת באדן-וורטמברג (צילום: Council of Europe, CC BY 3.0)

הסיבה המיידית להאשמתו של בלומה באנטישמיות היא ההשתוללות האחרונה שלו בטוויטר, שבמסגרתה הוא מאשים יהודים באנטישמיות, שולח מיני אימוג'יז לאנטישמים מוכרים, ובאופן כללי מצייץ מהחשבון הפרטי וגם מהחשבון המקצועי שלו – ומערבב ביניהם – כמו הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בימיו היותר היפראקטיביים.

כשמותחים עליו ביקורת, מאשים בלומה את המבקרים – יהודים ולא יהודים כאחד – באנטישמיות, וגם בפגיעה בחופש הביטוי שלו (כאשר ידוע שלפקיד ממשלתי אין חופש ביטוי, ואילו לאזרח יש). בשיא הגיב בלומה לציוץ של ארגון הקול היהודי שמתח ביקורת על שיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית עם ישראל – כשהוא מאשים אותם בתחילה באנטי מוסלמיות, ואז טוען שהם "יהודים לכאורה".

הסערה האחרונה סביב התנהלותו של בלומה לא צצה יש מאין ואינה מתרחשת בחלל ריק. למעשה, היא מבטאת היטב את האבסורד שבכל יחסה של גרמניה ליהודים ולישראל.

גרמניה כיום היא אחת המדיניות היותר פרו-ישראליות באירופה. מכיוון שיש לה מעמד חזק באיחוד האירופי, לצד צרפת ששותפה גם היא לעמדות האלה, גם מדיניות האיחוד כולו בנוגע לישראל היא תמיכה נלהבת. לישראלים קשה להאמין בזה, אבל לעתים עדיף להיות פלסטיני בישראל מאשר פלסטיני בגרמניה.

כדי להבין כיצד גרמניה וישראל משתפות פעולה במדיניות ימנית וגזענית, צריך להבין קצת את הנוף הגרמני. באופן כללי ולהפתעתם של ישראלים רבים במפגש הראשוני עם גרמנים עירוניים, יש בגרמניה אווירה פילושמית מאוד.

בגרמניה חיים כיום כ-200 אלף יהודים (אוכלוסיית המדינה מונה כ-80 מיליון נפש), חלקם הקטן יהודים גרמנים שהצליחו להישאר בה בזמן המלחמה או חזרו אליה אחריה. חלק גדול מהם ניצל מכיוון שאחד מהוריהם לא היה יהודי. השאר הם יהודים ממזרח גרמניה, שעברו או הועברו בתום המלחמה למחנות עקורים במדינה ונשארו בה.

אל אלה התווספה בשנות ה-90 קהילה של עשרות אלפי יהודים (ולא יהודים שהשתרבבו פנימה ככאלה) מבריה"מ לשעבר – רובם לא דתיים, חלקם עבר דיכוי קומוניסטי אנטי דתי בכלל ויהודי בפרט, ורובם מעל גיל 60.

אליהם הצטרפו בהמשך חב"דניקים, וכנראה כ-10-15 אלף ישראלים, שרובם לא מאורגנים דרך מועצת יהודי גרמניה, אלא אם הם רוצים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר וגנים יהודיים כדי שילמדו עברית. המועצה ממומנת על ידי המדינה, ומס שהחברים בה משלמים בהתאם לגובה הכנסתם (שנקרא "מס כנסיה").

כפי שניתן לראות, יש בגרמניה מעט מאוד יהודים, ובהתאם גם מעט יצירה יהודית. הקהילות היהודיות המאורגנות עובדות בשיתוף פעולה עם השגרירות הישראלית וכזרוע הארוכה שלה. פסטיבלים לתרבות יהודית כוללים בעיקר אמנים מישראל, מוזיקה ישראלית – וכמובן שאי אפשר בלי פלאפל וחומוס, שנהיו "מאכלים יהודיים". פעם, לפני שאחרוני ניצולי השואה עברו מן העולם, גם סיפוריהם היו חלק מהתוכנית.

היעדרם של היהודים הוא אחד הדברים המוכחשים ביותר במדינה, שמנסה להציג מצג שווא כאילו ש"היהודים חזרו". והכמיהה הזאת ליהודים ולחזרה מדומיינת למצב שלפני השואה מולידה הרבה מצבים אבסורדיים. לפני 20 שנה, למשל, כשהיה צריך לנסוע לצפת כדי לשמוע קונצרט כלייזמר, בברלין היה ניתן לבחור בין כמה כאלה, כשרוב המוזיקאים.ות היו לא יהודים. מחלקות ללימודי יהדות צצו בנוף האקדמי הגרמני כמו בתי כנסת שרופים לפני השואה, כשרוב אנשי הסגל וההוראה הם גרמנים שהתגיירו.

גרמנים לא יהודים רבים קוראים לילדיהם בשמות יהודיים, ומי שביקר במגרש משחקים במדינה לפני כ-10 שנים היה יכול לחשוב בטעות שהוא במאה שערים: אסתר, יודית, יונה, אהרון, רחל (מבטאים רהל), סמואל, רבקה, סימון ויעקב שיחקו כל הזמן מחבואים. אחד השמות הפופולריים ביותר היה אז שרה, השם שכל אישה שהוגדרה כיהודיה על פי חוקי נירנברג היתה צריכה להוסיף לשמה במסמכים המזהים שלה.

בעקבות התחזקות הימין בגרמניה ועלייה במספר מקרי האנטישמיות, שכ-95% מהם מגיעים מהסצנה הימנית-קיצונית, וגם על רקע "המאבק באנטישמיות" שעליו הכריזה ישראל כדי שנוכל לאכול גלידה בשקט וגרמניה שמחה לאמץ – החליטה המדינה על מוסד פקידותי חדש: נציב (נוצרי) למאבק באנטישמיות ולמען חיים יהודיים. בעיתונות באנגלית מכונה התפקיד "צאר האנטישמיות".

אנדרטת השואה בברלין (צילום: Jorge Royan, CC BY-SA 3.0)

בהיעדר יהודים, הגרמנים מולידים וממציאים את היהודים שלהם בעצמם. אנדרטת השואה בברלין (צילום: Jorge Royan, CC BY-SA 3.0)

יש נציב לאומי אחד כזה שהוא עובד של גרמניה, ותחתיו 16 נציבים נוספים – לא מעט מהם מגיעים מרקע תיאולוגי נוצרי – שאחראים על החיים היהודיים בכל אחת מהמדינות השונות של גרמניה. מדובר בעיקר באנשי ימין, כמו ד"ר פליקס קליין, הנציב הלאומי, שצעד ב"מצעד החיים" עם ארגונים אוונגליסטיים מתנגדי הפלות.

חלק גדול מפעילותם של הנציבים מתמקדת בהאשמת מוסלמים, שחורים ויהודים באנטישמיות. לפעמים, הם עוזרים לתחזק את העמדת הפנים שיש יהודים בגרמניה. לפני כמה חודשים, למשל, הודיעה שרת ההגנה של גרמניה, אנגרט קראמפ-קארנבאואר, בחגיגיות על הצבה של כתריסר רבנים בצבא הגרמני, שידאגו לשירותי דת לחיילים יהודים. תחקיר של יוסי ברטל בנוגע למספרם של החיילים האלה העלה שאין שם אפילו מניין.

לפני כשבועיים, למשל, הם הצטלמו עם שני רבנים שהוצבו במשטרה (גם שם לא ידוע על שוטרים יהודים) והכתירו את התמונה בכותרת שלפיה היהדות והנצרות נאבקות יחד למען דמוקרטיה בגרמניה. ומי לא הוזמן לחגיגה הדמוקרטית? המוסלמים כמובן. זה שיתוף הפעולה העיקרי בין המוסדות היהודיים, חברות הידידות ישראל-גרמניה, שגרירות ישראל ומוסד הפקידות הזה, שמבוסס על גזענות נגד מוסלמים ואחרים.

בקיצור: הגרמנים, באקט של אם אין אני לי מי לי, מולידים וממציאים את היהודים שלהם בעצמם.

הלשנות בקנה מידה בינלאומי

ישראל הצליחה להכניס – באקט שמעטים יודעים להסביר את השתלשלותו, אבל כנראה שיד ושם והעומדת בראשו היו מעורבים בו – את הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה). לפי ההגדרה הזאת, כמעט כל דבר ושום דבר יכול להיות אנטישמי.

ארגונים ציוניים שעושים רישום של התקפות אנטישמיות בגרמניה מדווחים (רק בעברית) שיותר מ-50% ממקרי האנטישמיות המדווחים הם של גרמנים לא יהודים שעברו ליד הפגנה של ישראלים-יהודים נגד מדיניות ישראל, והרגישו מותקפים על בסיס אנטישמי.

בנוסף, הצליחה ישראל לגרום לפרלמנט הגרמני להעביר החלטה נגד תנועת החרם BDS. בביקור בישראל הבטיח ראש הפרלמנט הגרמני, וולפגנג שויבלה, לעשות משהו כזה, ואמר לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שמכיוון שהפרלמנט לא יכול להעביר חוק נגד BDS כי הוא מנוגד לחוקה, הם יילחמו בתנועה באופן פוליטי. כך, עברה החלטה שלפיה לא יינתנו כספי ציבור למוסדות או פרטים שתומכים ב-BDS.

תחקיר של העיתון הגרמני "דר שפיגל" מצא שלחלק מחברי הפרלמנט הגרמני הוצע שוחד על ידי חברי לובי ישראלי כדי להעביר את ההחלטה.

ההחלטה עברה מהר, למרות התנגדות נחרצת של משרד החוץ הגרמני והשגרירויות הגרמניות בעולם. גם משרדי הקרנות של המפלגות הגרמניות – כמו קרן רוזה לוקסמבורג של השמאל, קרן היינריך בל של מפלגת הירוקים, והקרנות שדל המפלגה הנוצרית-דמוקרטית והליברלית – שפועלות במדינות רבות בעולם, התנגדו. ההתנגדות נבעה בין השאר מכך שאפשר יהיה פחות או יותר לסגור את השגרירויות במדינות ערב ובכל הדרום הגלובלי – לך תמצא בלבנון, בדרום אפריקה או בצ'ילה אמנים או אקדמאים שלא חתמו אי פעם על איזו עצומה או קריאה של BDS.

הפגנה בקרויצברג, ברלין, ב-1 במאי 2017 (צילום: Montecruz Foto, CC BY-SA 2.0)

הפרלמנט העביר החלטה נגד תנועת החרם. הפגנה בקרויצברג, ברלין, ב-1 במאי 2017 (צילום: Montecruz Foto, CC BY-SA 2.0)

בתגובה הקימו כמה אנשי רוח בגרמניה את היוזמה "פתיחות לעולם GG 5.3" (בהתייחסות לסעיף בחוקה הגרמנית שמגן על חופש הביטוי) אף שחלקם יהודים, מנהלי מוזיאונים או פורומים יהודיים – גם הם כמובן הואשמו באנטישמיות.

ההחלטה הזאת נתנה דחיפה למוסד ההלשנות הגרמני, שגם ככה יושב על בסיס יציב באוכלוסייה, והוא נכנס לתקופת פריחה, שכללה לא רק הלשנות על יהודים שמבקרים את ישראל בסגנון אם תרצו, אלא הלשנות בקנה מידה בינלאומי, נוסח NGO-מוניטור.

כך למשל פנה אוצר תרבותי של פסטיבל אופן-ספייס לראפר האמריקני טאליב קוולי, שהוזמן לפסטיבל, ושאל אותו אם הוא תומך ב-BDS והציג את הבעיה שבעניין. בתגובה פירסם קוולי את הפנייה, אמר שהוא אדם הגון ולא יזוז מהתמיכה ב-BDS לאחר שאוהדיו שיכנעו אותו בזה, ושהיה רוצה להופיע בגרמניה, אבל אם לא – אז לא.

כך הלשינו גרמנים נוצרים חובבי ציון על הלהקה the Young Fathers שהוזמנה לפסטיבל ככזו שתומכת ב-BDS. ההזמנה בוטלה. אחרי לחץ ציבורי הלהקה שוב הוזמנה, וביטלה בעצמה את הגעתה. גם הראפרית הבריטית ממשפחה יהודית, קיי טמפסט, ביטלה את הופעתה בפסטיבל בברלין בדקה ה-90, אחרי שהותקפה על ידי גרמנים מהשמאל על תמיכתה ב-BDS. היא אמרה שאינה רוצה להופיע בכזו אווירה עויינת, והותירה את הבמה ריקה.

שיא הפעילות נגד ה-BDS ומוסדות שהעיזו להתנהל על פי קוד מוסר אוניברסלי ולא ישראלי – כמו המוזיאון היהודי בברלין, שמנהלו נאלץ להתפטר אחרי קמפיין של ישראל והימין הגרמני נגדו – הצטבר כאשר הפילוסוף הקמרוני שמלמד בדרום אפריקה, פרופ' אשיל מבמבה, נפסל מלפתוח את אחד הפסטיבלים החשובים בגרמניה.

פוליטיקאי ממפלגת הליברלים הקטנה אמר לצאר הנוצרי נגד אנטישמיות ולמען חיים יהודיים שמבמבה חתם על עצומה להחרים אקדמאים ישראלים, וגם מצא מקום בספרו שבו הוא משווה בין שואת היהודים לפשעים אחרים נגד האנושות – שזה דבר שלא יעשה בגרמניה, כי השואה היא סגולית, היהודים הם הקורבן האולטימטיבי והכי חשוב, הגרמנים הם התוקפן הכי נחשב שיש.

כך למשל פרויקט מחקר אמנותי של סטודנטיות ישראליות-יהודיות בבית ספר לאמנות – School for Unlearning Zionism – הפך למטרה של אחד מחובבי ציון הבולטים, פולקר בק, פוליטיקאי של מפלגת הירוקים שיש לו זכויות עבר רבות במאבק למען קהילת הלהט"ב. בק דיווח על הפרויקט לעיתונאי ימני, ופרצה שערוריה סביבו שהובילה לסגירת הפרויקט.

וכך למשל עבודה של האמנית הישראלית שירה וקסמן הוזזה לחדר נפרד במוזיאון בקמניץ, לאחר שהתגלה שהיא חתמה על עצומה של היוזמה לפתיחות לעולם.

טוב לישראל, רע לגרמניה

עם הזמן, הסתבר שמדובר בהחלטה שאולי עוזרת לישראל, אבל פוגעת פגיעה קשה במוסדות תרבות בתוך גרמניה עצמה. מוסדות כמו "בית תרבויות העולם" לא יכולים להזמין אמנים, אקדמאים ויוצרות רבים מהעולם, שכן רבים מהם תומכי BDS. יש כבר רשימות של אמנים ואקדמאים שהודיעו בעצמם שלא יופיעו בגרמניה. אקדמאים שמנסים לארגן כנסים במדינה עסוקים בבדיקת קורות החיים של המוזמנים מחשש לסקנדל ציבורי.

יהודים שמתנגדים למדיניות ישראל הם קוץ בישבנה של הפוליטיקה הגרמנית נוצרית (והאנטי-מוסלמית), שמאמינה שהיא חייבת להישאר לבנה אך לא רוצה לראות את צבעה. כל זמן שיהודים מתנהלים לפי הברית היהודית-נוצרית המדומיינת, הם יכולים להיות רגועים. ברגע שמתחוורים הבדלים בין גרמנים-נוצרים לבין יהודים, נוצרת בעיה – ומסתבר שהברית החדשה מבוססת על סיפוח של הישנה.

כך למשל קרה כאשר בית משפט גרמני החליט שלפי החוק מילת בנים היא אסורה. או אז התברר שמדובר לא רק במנהג של מוסלמים, אלא שליהודים יש גם דת ומסורת משלהם, שנפרדת מהציונות הנוצרית-פרוטסטנטית. המועצות המוסלמיות שמכירות את נפש אדונן נתנו למועצת היהודים לעשות את העבודה. אלו איימו שיעזבו את גרמניה, וחיש מהר שינו הגרמנים את החוק ובא למוהל גואל.

כלומר, ההבדלים בין היהודים לנוצרים בגרמניה מתגלים בנקודות חיכוך, שבהן היהודים מדברים מתוך בטן הזאב הגרמני, כמו סבתא נודניקית שמדי פעם יוצא לה שיהוק או משהו עצמ(ונ)י משלה.

כך קורה גם כשמדובר בביקורת על ישראל. ארגון יהודי שתומך ב-BDS למשל, מפריע לאשליה הגרמנית שהיהודים הם המעיים של הגרמנים ולא סבתא שרוצה לצאת או כיפה אדומה שהתבגרה ודווקא רוצה לדבר עם זרים.

נגד ארגונים כאלה, כמו הקול היהודי לשלום צודק במזרח התיכון או יוזמת הפתיחות לעולם, או יהודים בודדים שמורדים במלכות ציון שבגרמניה, נוקטים הגרמנים בכל מיני שיטות העלמה: סוגרים להם את חשבון הבנק, טוענים שהם אנטישמים או שוללים את יהדותם. כלומר אם אתם לא מסכימים לדברר את גרמניה-ישראל, אתם כנראה לא יהודים.

זה בדיוק מה שעשה בלומה בהשתוללות הטוויטר האחרונה שלו, וביטא בצורה קיצונית את האבסורד הזה. כשפקיד גרמני יוצא בפומבי נגד יהודים ורודף אותם פוליטית, וכאשר הוא זה שמחליט מי יהודי ומי לא… מה עוד יש לומר?

איריס חפץ היא פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 19 שנה. ערכה את האתר "קדמה", במה לדיון מזרחי, וחברה כיום בוועד המנהל של ארגון הקול היהודי לשלום צודק במזה"ת בגרמניה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf