מלחמת ההישרדות של הדייגת הפלסטינית שהפכה לאייקון פמיניסטי

"לא הכרתי את איימן ואפילו לא שמעתי את השם שלו לפני שאח שלי אמר לי שמישהו טבע בים, אבל הרגשתי שאני מכירה אותו, שהוא חלק ממני, כאילו הוא קרא לי, הוא והים. הרגשתי שאני חייבת למצוא אותו. ארבעה ימים צללתי ובכיתי, קראתי לו בתוך הים 'איימן תענה לי', כאילו שאני מכירה אותו שנים".

כך מתארת חמאמה ג'רבאן, דייגת מג'סר א-זרקא, איך התגייסה לחיפושים אחרי איימן סאפיה, האמן והרקדן הפלסטיני שטבע וגופתו נמצאה כעבור ארבעה ימים.

התגייסותה של ג'ורבאן, שזכתה לתואר "הדייגת הפלסטינית היחידה", הפכה אותה לכוכבת בתקשורת הפלסטינית ולגיבורה פמיניסטית, במיוחד על רקע מה שהיא מגדירה כ"רשלנות של המדינה" בחיפושים אחרי סאפיה. השם שלה הפך להיות בן לילה למותג, התמונות שלה קישטו את עמודי הפייסבוק והאינסטגרם של פעילות ופעילים פלסטינים רבים.

עכשיו עומדת ג'רבאן בת ה-41 במרכזו של מאבק נוסף: ניסיון למנוע את הריסת כפר הדייגים הסמוך לג'סר א-זרקא, כולל המחסן של ג'רבאן עצמה. ארגון מוסווא גייס את עורכת הדין רנא ג'רבאן שמייצגת אותה מול הרשויות והצליחה להקפיא את צו ההריסה שהוצא לבקשת רשות שמורות הטבע והגנים עד יום שלישי השבוע – אז יתקיים דיון בבית המשפט בחדרה.

"לא ציפיתי לזה", אומרת ג'רבאן על התמיכה שהיא מקבלת מאז החיפושים אחרי סאפיה. "מספר הטלפונים שאני מקבלת כל יום, התמיכה הציבורית. האנשים בצפון התחילו להכיר אותי".

ביטוי לאהדה כלפיה היה בלוויה של סאפיה בכפר יסיף. "קבלת הפנים החמה שעשו לי שם ואיך הודו לי במיקרופון מול מאות האנשים שהיו שם, ואיך אמא שלו נתנה לי פרחים, זה ריגש אותי מאוד", מספרת ג'רבאן. "אני עדיין בקשר עם המשפחה, גם הם התגייסו אתי למאבק. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שהכרתי גם בלוויה, נתנה לי את מספר הטלפון שלה ואמרה שתעזור. פתאום אני לא לבד, יש לי תמיכה ציבורית, וזה מרגש מאוד ולא מובן מאליו".

ג'רבאן נולדה למשפחת דייגים. אבא שלה דייג, שירש את המקצוע מאביו. הם גרים במרחק חמש דקות מהים. "אבא שלי גידל אותנו על הדייג", היא מספרת, "הוא מכר דגים ואכלנו כל הזמן דגים". אביה נתן לה את השם חמאמה, יונה בערבית, על שם דודתה האהובה, והשם הזה השפיע על חייה. "השם שלי חרץ את גורלי, אני כמו יונה חופשיה, סמל לאהבה ושלום וטוב לב", אומרת ג'רבאן.

"הים חיזק אותי מאוד", מתארת ג'רבאן. "מגיל שנתיים אבא שלי זרק אותנו לים. ככה התחלתי לשחות. הסתכלתי איך בני הדודים שלי שוחים ואמרתי לעצמי שגם אני יכולה. התחלתי ללכת לים לבד ולבלות שעות וללמד את עצמי עד ששלטתי. רציתי להוכיח לכל הבנים שאני גם יכולה ואפילו יותר טובה מהם.

"למדתי שאם הדג לא פותח את הפה, אי אפשר לתפוס אותו. לכן גם אני סתמתי את הפה. לא דיברתי הרבה, אימנתי את עצמי בשקט, ורק ברגע שהרגשתי שאני בשלה ומוכנה, הראיתי לכולם מה אני יודעת. מהים למדתי את האתגרים, הכוח, הסבלנות. מהגלים למדתי איך להגן על עצמי. אם אסובב לגלים את הגב, הם יפילו אותי. גם בחיים אני עומדת מול הבעיות פנים מול פנים, לא מסובבת להן את הגב".

במקביל לאהבה לים, היא פיתחה גם את האהבה השנייה שלה – כדורגל, מה שהביא אותה בסופו של דבר לשחק גם בנבחרת ישראל וגם בנבחרת פלסטין. "נולדתי בבית עני עם 23 אחים ואחיות (משתי נשים; ס"ע), ולכן ידעתי שאסור לי לבקש, כי אין להם אפילו שקל לתת לי. הסתפקתי במעט ומצאתי את הכדור לרוץ אחריו. הכדור לא עולה כסף".

בהתחלה היא שיחקה כדורגל עם האחים שלה ("אבא מאוד אהב שאני בחורה חזקה ושולטת בבחורים"), ואחר כך זה המשיך. "התחלתי לשחק כדורגל עם הבנים ואמרתי לבחורים שאם אני אשמע מילה שלא במקומה או הערה, אני אעיף סטירה למי שיעז לפתוח את הפה שלו נגדי", מספרת ג'רבאן.

"תמיד רציתי להוכיח שהבנות שוות לגברים ואפילו יותר טובות. התחלתי לשחק בים ואז עברתי ללמוד בבית הספר בקבוצת בנים. עד היום אין בכפר בנות שמשחקות כדורגל. הבנות העריצו אותי ואמרו לי: הלוואי שנהיה כמוך".

אחרי שסיימה תיכון, למשפחה לא היה כסף, והיא הלכה לעבוד בתחנת דלק בקיסריה במשך שלוש שנים. במקביל היא המשיכה עם הכדורגל. היא שיחקה בקבוצת נשים בחדרה, וגם הגיעה לנבחרת ישראל, אבל היא לא "מצאה את עצמה" שם. "יש גזענות, לא הרגשתי שייכת. היו שרים את 'התקווה' ואני הייתי עומדת ומתחילה לגמגם 'אין אלוהים חוץ מאלוהים'. הרגשתי שאני במלחמה ולא במשחק".

מנבחרת ישראל היא עשתה את המעבר לנבחרת פלסטין. "אף ששיחקתי בנבחרת הישראלית, היה לי חלום להגיע לנבחרת הפלסטינית. רציתי להרגיש בין העם שלי. התחלתי לשחק בנבחרת פלסטין בסוף 2007, שנה אחרי שהנבחרת הוקמה. הייתי בת 28, אבל עם כוחות של נערה בת 17. ברגע שהתנגן ההמנון הפלסטיני, בכיתי מהתרגשות. אני פלסטינית, שייכת לעם הפלסטיני ונושאת את תעודת הזהות הישראלית. בכיתי כי אמרתי לעצמי שמגיע לנו לחיות לא תחת דיכוי".

בנבחרת הפלסטינית היא שיחקה 12 שנה. "במגרש קראו לי הבולדוזר הפלסטיני, בנבחרת ישראל קראו לי אשת הברזל. אני מכנה את עצמי בת הים", היא אומרת.

במקביל הלכה ג'רבאן למכון ויינגייט, למדה ספורט והיום היא מלמדת ספורט בעצמה. "אני מלמדת גלישה ימית לתלמידים מהכפר ומאזור באקה, ג'ת ופרדיס. אני גם מאמנת נשים בכפר פעם השבוע ופיתחתי את עניין הספורט בכפר. אם היה לי כסף, הייתי פותחת חדר כושר משלי".

ג'רבאן היא גם צוללת, וגם מצילה בהתנדבות. "למרות שיש עמדת מציל, אבל אני לא משתמשת בה, כי אני לא יכולה להיות לכודה במקום אחד. אני צועדת לאורך החופים – טנטורה, קיסריה – ומצילה אנשים. במהלך החיים שלי הצלתי עשרות אנשים".

האם להיות רווקה זה בחירה שלך?

"כן. לא רציתי להתחתן, אני לא יכולה לחיות במחנק ומסגרת, אני בן אדם חופשי. אני כמו דג. אם תוציא את הדג מהמים, הוא ימות. אם תוציאי אותי מצורת החיים שלי, אני אמות. הים עבורי הוא הכל: הוא הבעל והמאהב והאח והאבא והידיד, הוא כל עולמי. אין לי מקום להכניס גבר. נכבשתי על ידי הים".

האם לא לחצו עליך?

"לא. כל הכפר, ולא רק ההורים והמשפחה, אומרים לי תישארי כמו שאת".

לא דיברו עם הדייגים

עכשיו, כאמור, דרך החיים של ג'רבאן נמצאת תחת איום. צו ההריסה נגד המחסן שלה בחוף הדייגים של ג'סר א-זרקא הוא חלק ממאבק מתמשך מול רשות הטבע והגנים. הרשות "קיבלה" את רצועת החוף מידי מינהל מקרקעי ישראל ב-2010, ואמורה לשקם את החוף ולשמור על כפר הדייגים. אבל בפועל מה שקורה הוא שהרשות הוציאה צווים להריסה של מבנים בכפר הדייגים, כולל המחסן של ג'רבאן.

בבקשה לביטול צו ההריסה שהגישה עו"ד ג'רבאן בשם ארגון מוסאוא נטען כי רט"ג הוציאה אותו ללא רשות וללא סמכות ובניגוד מוחלט להסכמים שנעשו בין המועצה המקומית ג'סר אלזרקא לרשות. "נקיטת הליך של הריסה הינה סנקציה קשה מכיוון שהיא יוצרת מצב של הריסה ללא הרשעה, טרם מצוי ההליכים  המשפטיים וטרם ניתנה למבקשת (חמאמה ג'רבאן) זכות הטיעון והזכות למצות את תהליך הלגליזציה", נאמר בבקשה לבית המשפט.

סאמי עלי, הדובר והמזכיר של כפר הדייגים, הסביר ל"שיחה מקומית" שהבעיות של כפר הדייגים התחילו אחרי שהשטח עבר לידי רשות הטבע והגנים (רט"ג). לדבריו, "הרשות הכינה תוכנית עם תקציב של 18 מיליון שקל לפתח את אזור הים וכפר הדייגים, בלי להגיד מילה לדייגים. רק ב-2015 הם התחילו לדבר על התוכנית וממש הופתענו".

ב-2018, מספר עלי, הרסה הרשות כמה מחסנים, ביניהם המחסן של חמאמה ג'רבאן, בלי לשלוח הודעה מראש, בטענה שהם נבנו אחרי תוכנית שיקום החוף וכפר הדייגים ומנוגדים לתקנות של התוכנית , מכיוון שהם קרובים מדי לקו המים ולטיילת שהרשות מתכננת לבנות שם.

"למרות הנוכחות הכמעט יומית של אנשי רשות הטבע והגנים, הם לא טרחו להזהיר את הדייגים והרסו להם את המבנים שחלקם קיימים לפני 1948", אומר עלי. "הרשות הבטיחה לדייגים שתוך שנה הם יתנו להם אופציית בנייה מחדש, אבל כלום לא קרה. חלק מהדייגים שיפצו את המבנים שלהם, גם חמאמה בנתה מחדש, ושוב בסוף 2019 רשות הטבע הוציאה צו הריסה אפילו למי ששיפץ את המבנה שלו".

לדברי עלי, הרשות התחילה להזמין את הדייגים ל"פגישת הבנות" אישיות. "לאחד הדייגים נאמר שהם ישכירו לו את המבנה שלו אחרי שהם יהרסו את כל הכפר ויבנו מחסנים חדשים. את מבינה, רוצים להשכיר לנו את המבנים שלנו שקיימים לפני שהם הגיעו בכלל לכאן".

"את כפר הדייגים ירשנו מסבא", אומרת ג'רבאן. "יש שם מחסנים שעומדים שם עוד מלפני 1948. עובדים שם 50 דייגים מאותה משפחה, רובנו בני דודים, ויש להם 30 מחסנים. המחסן שלי הוא בגודל 7 מטרים". ג'רבאן מספרת שהדייגים התכנסו והחליטו לדחות את התוכנית של רשות הטבע והגנים, כי "לא ברור מה יקרה, אולי יזרקו אותנו ויגידו לא מחדשים לכם".

ב-2018, כאמור, הרסו את המחסן שלה. "אמרו לי, חכי, נראה לך את התוכנית", היא מספרת, "שנה וחצי משכו אותי, התייאשתי ושוב בניתי מחסן. לפני חודשיים קיבלתי צו פינוי לפני הריסה. אמרתי להם שאני לא אשתוק ואני לא אהרוס. המשטרה כל הזמן מגיעה אלי".

את עדין דייגת?

"כן, אני דגה ברשת, משתי סיבות. אני רוצה לשמור על הכוח הפיזי שלי, ואני מוכרת את הדגים. כמעט כל יום אני דגה, אף שבתקופה האחרונה אין כבר דייג, כי יש המון הגבלות.

עכשיו, לדוגמה, עונת דג אלקראס. אנחנו חיים מזה. כל דייג דג כמעט 200 ק"ג. אבל אוסרים עלינו לדוג מאפריל עד יולי, בטענה שהדגים קטנים וצריכים להתרבות. שלושה חודשים הים סגור בפנינו. הלכתי לדוג לפני כמה ימים וקיבלתי דו"ח של 1,200 שקל. באוגוסט מונעים מאתנו שוב לדוג בטענה שזו עונת הדגים הגדולים ואסור לדוג אותם, ואז נגמרה העונה. ממה הדייגים יחיו?"

ראש המועצה המקומית מוראד עמאש אומר שהתוכנית של רט"ג מכוונת לבניית פארק לאומי בחוף של ג'סר א-זרקא, כולל בניית שובר גלים, הרחבת החוף, הקמת תאורה ותשתית מים, חשמל וביוב. לפי עמאש, התוכנית כוללת גם את הריסת כל המבנים הקיימים של כפר הדייגים ובניית מבנים אחידים חדשים.

עמאש אומר שהמועצה הסכימה לשלב הראשון של התוכנית – הקמת תשתיות החשמל, המים והביוב ובניית רחבה וחניון. הבעיה היא עם השלב השני, שנתון במחלוקת גדולה, לגבי הזכויות של הדייגים.

"ברשות הטבע והגנים השתמשו בשיטת הסלמי", אומר עמאש, "אמרו לנו, בוא נסיים את שלב א' בתוכנית ואז נתחיל בדיונים על שלב ב'". החשש של עמאש הוא שרט"ג ישכירו את המבנים החדשים לתקופה מוגבלת לדייגים ואז יזרקו אותם.

לדבריו של עמאש, עצם העברת השטח ממינהל מקרקעי ישראל לידי רט"ג נועד למנוע מהמועצה בג'סר א-זרקא לפתח את חוף הים בעצמה. "אנחנו בתור מועצה מקומית הפקענו אדמות שהיו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל ובנינו מתנ"ס על האדמות האלה", מספר עמאש, "אז כדי שלא נפקיע את השטח של חוף הים, העבירו אותו לרשות הגנים והטבע שיהפוך אותו לפארק לאומי. זו גניבה בצורה מתוחכמת".

לצד ארגון מוסווא, גם הרשימה המשותפת, ארגון עדאלה, ארגון כיאן וארגונים נוספים הצטרפו למאבק נגד הריסת המבנים בחוף של ג'סר א-זרקא. "זו חלקת הים היחידה שהיא עדיין בידיים של פלסטינים", אמר מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, שהגיע לביקור במקום. "הם רוצים לשים יד עליה בצורה מתוחכמת".

מרשות הטבע והגנים טרם נמסרה תגובה.