newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהטבח בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג למחאת המטריות בהונג קונג

"בתהליך בניית דמוקרטיה, ברגע שעשית צעד קדימה אף אחד לא יוכל להחזיר אותך לאחור". ראיון עם חאן דונגפאנג, פעיל זכויות עובדים וממנהיגי ההפגנות בבייג'ינג ב-1989, על המאבקים בהונג קונג ובסין היבשתית

מאת:

כותבת אורחת: רחל בית אריה

הגל הנוכחי של ההפגנות בהונג קונג דועך לאחר עשרה ימים סוערים. נציגי המפגינים נכנסים לשיחות עם נציגי הממשלה, שאולי יביאו לוויתורים קטנים, אך ללא סיכוי רב לשינוי עמדת הממשלה בשאלת היסוד של בחירות חופשיות בהונג קונג. זה כנראה זמן מתאים להסב קצת את המבט מהתמונות המרשימות של הפגנות הרחוב לפרספקטיבה רחבת טווח יותר.

> דיווח ישיר מהונג קונג: משתלטים על כבישים, דורשים בחירות חופשיות

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

חאן דונגפאנג הוא אחד האנשים שהכי מעניין להקשיב להם כדי לקבל פרספקטיבה כזאת. חאן הוא אקטיביסט אירגוני עובדים וזכויות עובדים מזה קרוב ל-30 שנה. הוא זכור כאחד ממנהיגי ההפגנות בבייג'ינג ב-1989. האירועים של אז זכורים בעולם כ"טבח הסטודנטים בטיאנאנמן", אבל גם ההרג אז וגם שבעת השבועות של מחאה עממית נרחבת שקדמו לו, ממש לא היו רק של סטודנטים. הסטודנטים מבייג'ינג התחילו את ההתכנסויות בכיכר טיאנאנמן, אבל חאן, אז פועל מסילות ברזל, וכמה מחבריו היו אלה שרתמו מאות אלפי עובדים למאבק, והפכו אותו לאיום ממשי על מונופול הכוח של המפלגה הקומוניסטית – איום שהגיע היישר מבסיס הכוח שלה.

אחרי דיכוי ההפגנות חאן הוחזק במעצר, חלה בשחפת והוגלה להונג קונג, שם הוא חי עד היום. מאז תחילת שנות ה-90 הוא מנהל את China Labour Bulletin שתומך במאבקי עובדים במפעלים בסין ועוקב אחרי מצב זכויות העובד. לארגון יש תפקיד חשוב ביותר בהתקדמות המשמעותית בתחום זכויות העובדים בשני העשורים האחרונים, בסין וגם במדינות אסייתיות אחרות.

ההפגנות בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג ב-1989.

ההפגנות בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג ב-1989.

לילי קואו פרסמה במגזין קוורץ ראיון ארוך ומרתק עם חאן. הקטעים מהראיון שמובאים כאן לא רק שופכים אור על המאבקים בהונג קונג ובסין היבשתית, אלא גם מספקים חומר למחשבה לכל פעילות אקטיביסטית, ממי שמוביל פעילות כזאת בתנאים מורכבים במיוחד כבר שלושה עשורים. חאן מדבר על איך משמרים מאבק גם כשההתלהבות של מאות אלפים ברחובות דועכת, איך הופכים כעס לראייה קדימה, ואיך מתרגלים דמוקרטיה בפעולות יומיומיות.

חאן דונגפאנג (La Serviette ויקימדיה קומונס CC BY-SA 3.0)

חאן דונגפאנג (La Serviette ויקימדיה קומונס CC BY-SA 3.0)

לילי קואו: האם אתה סבור שאי ציות אזרחי הוא הדרך הטובה ביותר עבור אנשי הונג קונג שמעוניינים לקדם בחירות חופשיות?

חאן דונגפאנג: אין הרבה ברירות. מה שהצית את ההפגנות היא העובדה שאתה יכול להצביע רק על סמך הבחירות של בייג'ינג. זה גורם לאנשים להרגיש טיפשים, דפוקים. אתה יורק להם בפנים ולא מצפה לתגובה? זאת היהירות של בעלי הכוח. הם חושבים שיש להם כוח ונהיים עצלנים ושחצנים, ולא טורחים לבצע את העבודה הקשה של חיפוש אחרי פתרונות מתורבתים. הם מפסיקים לחשוב כי הם מאמינים שהם לא צריכים.

ל"ק: כרגע ההפגנות נתקלות בבעיות: פילוג בין המפגינים, עייפות, התקפות של בריונים וכעס מצד תושבים מקומיים. איך התמודדתם עם הבעיות האלה ב-89?

ח"ד: ברגע שנכנסים לשלב שבו שמירת רמה זהה של התלהבות הופכת למטרה (של התנועה), זה שלב רעיל ומסוכן. בעבודה שלנו בתחום זכויות העובדים, אנחנו לא שומרים על המורל רק כדי לשמור על המורל. כשיש לנו הזדמנות להיכנס למשא ומתן, אנחנו עושים זאת.

ל"ק: אתה חושב שבחירות חופשיות בהונג קונג יתנו השראה לדרישה דומה בסין?

ח"ד: לא הייתי הולך רחוק כל כך. רוב האזרחים בסין היבשתית – בעצם בואי לא נגיד אזרחים, כי אנחנו לא באמת אזרחים – האוכלוסיה, הם ברובם לא חולמים אפילו ללכת בעקבות הדוגמה של הונג קונג. המפלגה הקומוניסטית לא צריכה לדאוג בגלל זה.

אבל אפשר להסתכל על כך גם אחרת: זה בלתי נמנע שסין תתפתח לדמוקרטיה, והשאלה היחידה היא אם עדיף שזה יקרה בהדרגה, צעד אחר צעד ללא הפסקה, או שנחכה לעוד נקודת מפנה היסטורית ודרמטית כמו התמוטטות ברית המועצות. סין תהפוך לדמוקרטית, אין שאלה, אבל איך? ובאיזה מחיר? אני חושב שסין צריכה להסתכל על הונג קונג לא כאיום אלא כמודל, ניסיון או פיילוט כדי ללמוד איך לארגן בחירות ואיך להתחיל תהליך דמוקרטי.

> הלחי השנייה: פעילי השמאל שמתארגנים להגנה מאלימות הימין

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

ל"ק: אתה חושב שנראה בקרוב הפגנות דומות בסין?

ח"ד: יש תמיד דיסידנטים, אבל רוב האוכלוסיה לא חושב בצורה הזאת. קחי לדוגמא את העובדים: ההפגנות הגדולות בסין בתקופה האחרונה הן של איכרים שמאבדים את אדמתם, ושל פועלים בענייני שכר. הפועלים בדרך כלל יותר מאורגנים ונחושים ואם מסתכלים על ההפגנות והשביתות שלהם: אלה יכולים להיות אירועים של מאות, אלפי ואפילו עשרות אלפי אנשים, שאף אחד מהם לא דורש שינוי פוליטי. ההפגנות הגדולות והמאורגנות ביותר אינן מונעות מפוליטיקה, אבל זה לא אומר שאין להן השפעה על המערכת הפוליטית. לפני שש או שבע שנים, כשעובדים היו מנסים להיכנס למו"מ על תנאים טובים יותר עם המעביד, המשטרה הייתה מגיעה לשבור את השביתה, היו מכים ועוצרים אותם ושופטים את המנהיגים. במקום זה, עכשיו הממשלה לעיתים קרובות מפעילה לחץ על המעביד להיכנס למו"מ עם העובדים. האם זה רק עניין כלכלי, כשפועל כבר שינינו את התנהגות הממשלה?

ל"ק: מה אם לא יצא כלום מהמחאה של הונג קונג והמפגינים פשוט יישארו כועסים ומתוסכלים?

ח"ד: ב-89 הייתי צעיר, רק בן 26. עכשיו בכל פעם שאני רואה סכסוך, אני ישר חושב: איפה הפתרון? אין זמן להרגיש עצוב, אין זמן להרגיש כועס, צריך לצאת מהמצב של כעס מהר ככל שאנחנו יכולים, לצאת מהתיסכול ולהתחיל לחשוב מה צריך להיות הפתרון. ברגע שאתה מבין שאין לאן להפנות את הכעס, ואתה שומר הכל בפנים, אתה זה שנהרס. האנשים שעליהם אתה כועס לא מרגישים את זה. הם בכלל לא רואים אותך. אז אתה זה שצריך למצוא פתרון, וזה לא פשוט, לצאת מכעס לחיפוש פתרונות.

> כשאלימות משטרתית והטרדות מיניות משמשות כאמצעי לדיכוי מחאה

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

ל"ק: אתה חושב שהייתם יכולים להשיג פשרה ב-1989?

ח"ד: אני לעולם לא מדבר על "מה היה אם" ב-1989. אני לא נכנס לזה, מצטער. מה שקרה, קרה, ואנחנו צריכים להתרכז בהווה ובעתיד. אני גם לא עושה השוואה פשוטה בין שתי התנועות. בייג'ינג שונה מהונג קונג, וסין היום היא מקום שונה משהייתה לפני 25 שנה.

ל"ק: למה אתה כל כך בטוח שהדמוקרטיה תגיע לסין?

ח"ד: יש כבר משאים ומתנים קיבוציים, ובעיני יש דמוקרטיה במפעל של 5000 עובדים כש-4000 מהם שובתים והממשלה דוחפת את המעסיק למשא ומתן. זאת פרקטיקה דמוקרטית למרות שהיא מתרחשת במערכת לא דמוקרטית. זאת דמוקרטיה בחיי היום יום, וזה שיפור, זה צעד אחד קדימה לקראת דמוקרטיה כללית. ובתהליך הזה של בניית דמוקרטיה, מרגע שעשית צעד אחד קדימה, אף אחד לא יכול להחזיר אותך אפילו חצי צעד לאחור.

רחל בית אריה היא עיתונאית, לשעבר כתבת זרה בסין, כותבת בעיקר על חברה ותרבות בסין ובמזרח אסיה. 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf