newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לפלסטינים אין עוד דבר לתת. אחריותה של ישראל להחיות את המשא ומתן

במקום לראות את האינטרס הישראלי בהסכם שלום, נתניהו והימין בוחרים להאשים את אבו מאזן בפיצוץ השיחות. את התמורה להסכם נקבל מהעולם, ויהיה מחיר כבד אם נכשל

מאת:

מי אשם? ומה עושים עכשיו? שתי השאלות הקלאסיות האלה הפכו בימים האחרונים לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי בישראל. השאלה הראשונה הפכה לחלק ממשחק האשמות בנאלי שמזכיר את האמירה הילדותית "אבל הוא התחיל", בעוד השניה מקבלת התייחסות יותר רצינית בזירה הפוליטית, ועלולה להשפיע על השרדות הממשלה, מבנה הקואליציה ויחסי ישראל-ארצות הברית. אפילו שיח על בחירות נשמע באוויר.

כמובן שאי אפשר לדבר על השאלות האלה בלי לזרוק עוד כמה תהיות באוויר, כמו "למה אנחנו צריכים להיות אלה שתמיד מוותרים לפלסטינים? מה אנחנו מקבלים בתמורה?" השאלות האלה עולות לא פעם ללא המתנה או כוונה לקבלת תשובה. אלה שאלות רטוריות, חלק מתעמולה שמתנגדת לכל פתרון של הסכסוך, אבל ראוי להתעכב עליהן מעט כאשר בוחנים את השינויים שקורים בימים אלה בתהליך השלום.

ברור שיחסי הכוח בסכסוך אינם שווים: ישראל, ששולטת בשטחי הגדה המערבית בצורה מוחלטת, נהנת מהסטטוס-קוו הקיים הרבה יותר מהפלסטינים. העדר שינוי בשני הצדדים משפיע על העם הפלסטיני בצורה משמעותית יותר מאשר על הציבור הישראלי. כאן אנו נהנים משנים של שקט בטחוני (למעט תושבי מערב הנגב), בעוד הפלסטינים חוזרים לשגרה של אי ודאות ונוכחות ישראלית בשטחם. המצב הקיים משמר את הא-סימטריות והאי צדק הקיים.

לכן היכולת של הפלסטינים "לתת" משהו היא מוגבלת בכל מקרה. הם מגיעים לשולחן המשא ומתן כצד חלש, שבמקרה של פריצת דרך או הצלחה טוטאלית בשיחות יוכלו לתת תמורה "מנטאלית" בלבד בדמות הצהרה על סיום הסכסוך, העדר תביעות עתידיות כלפי ישראל ונכונות לשכנות טובה. הרי את הדבר החשוב ביותר עבור ישראל, השקט הביטחוני, אבו מאזן כבר נותן שנים, וכל עוד הוא בשלטון הוא גם ימשיך לתת אותו ללא תלות ביחסים המיידיים עם ממשלת ישראל.

אז לאבו מאזן אין משהו מהותי לתת לישראל כרגע? נניח. בכל מקרה את ה"משהו" הזה ישראל תקבל בזירה הבינלאומית: נורמליזציה וקיום יחסים עם כל מדינות הערב כחלק מיוזמת השלום הערבית, שינוי התדמית של ישראל בעולם והפסקת האיומים על חרם כלכלי ואקדמי. אולי את הדברים האלה אבו מאזן לא מספק לנו ישירות, אבל הרווח הוא כולו שלנו. העולם רוצה בסיום הסכסוך ומוכן לתגמל את ישראל על כך.

הפיוס הפלסטיני אינו מכשול – וממילא קרה בגלל נתניהו

אבל במקום ללכת להסכם, נתניהו בוחר לאמץ את העמדה של ישראל ביתנו ושל הימין הקיצוני בליכוד, ולשים בפני אבו מאזן מכשולים לא הגיוניים כגון הכרה מצד הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית. כאילו שכל מהות הסכסוך מצויה בהגדרה הזו והיא זו שתשנה את המציאות בשטח, כאילו שאם תהיה כזו הכרה בעיית ירושלים, גבולות והפליטים יפתרו מעצמן. ובכלל, ממתי הצד החזק זקוק לאישורו של הצד החלש? והאם קבלת אישור כזה מהפלסטינים יספק את אלה שטוענים שלא קיבלו כלום כחלק מההסכם? ככל הנראה לא. אבל הנקודה הזו נותנת לנתניהו ולימין סיבה לא להתקדם לפתרון הסכסוך.

נתניהו חזר לא פעם על עמדתו כי לא ניתן לעשות שלום עם חצי עם פלסטיני, כי החמאס לא יכיר בהסכם. לאחר הפיוס בין הפתח לחמאס טוען נתניהו כי לא ניתן לעשות שלום עם הפלסטינים כי בתוך הממשלה הפלסטינית יש ארגון טרור. מה שהוא לא יספר, זה שחמאס כבר הכיר במדינת ישראל שתהיה קיימת לצד מדינה פלסטינית, וחזר על העמדה הזו גם לאחר הפיוס עם הפתח.

למעשה ביבי הוא זה שהוביל את אבו מאזן לפיוס עם החמאס. אחרי תשעה חודשים של משא ומתן ללא תוצאות ממשיות אבו מאזן חייב לקבל אפילו מעט אהדה ותמיכה מהעם הפלסטיני, שמאבד את סבלנותו. אם אבו מאזן לא יכול להביא לפריצת דרך להקמת מדינה פלסטינית כפי שהיה רוצה, לפחות הוא יכול לאחד את העם הפלסטיני ולקבל מספר נקודות זכות על כך. אם היתה התקדמות ממשית במשא ומתן זה לא היה קורה. אבו מאזן לא היה מרשה זאת לעצמו, אבל גם לא היה בכך צורך.

המשא ומתן לא מת, אבל הוא בסכנה ממשית. האחריות הכמעט בלעדית להמשך היא על הממשלה הישראלית, שצריכה להבין שאת פירות השלום היא תקבל לא מאבו מאזן עצמו אלא מהעולם, ובאותו אופן גם מחיר הכישלון יגיע בדמות הרחבת החרם וסנקציות כלכליות. יכול להיות לכך גם מחיר כבד מצד השכנים הפלסטינים בדמות תגובה אלימה לסטטוס קוו, וזה לא סוד שיש קולות בציבור הפלסטיני שדוחפים לכך.

מעניין יהיה לראות איך יגיבו ציפי לבני ויאיר לפיד להתרחשויות. שניהם הצהירו שלא יהיו בממשלה שלא תוביל תהליך מדיני וכעת יהיה מעניין לראות את ההתפתחויות. יכול להיות שהתמריץ של ביבי לחזור לשולחן המו"מ הוא שמירה על שלמות הקואליציה, כפי הנראה הדבר שמעניין אותו יותר מהכל.

עזר בכתיבה: מרק אמוסין.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf