newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום אחד אעז גם אני לדבר עם משפחתי על השחרור הנשי העצום הזה

סרטה של מייסלון חמוד, "לא פה, לא שם", חושף את העולם המושתק של נשים פלסטיניות שחיות חיים כפולים, בין השמרנות של המשפחה לפתיחות בתל אביב. זהו גם הסיפור שלי, שחיה בפחד שהמשפחה תגלה, ומודה לחמוד על האומץ

מאת:

כותבת אורחת: אסמהאן

נדמה לי שלו אמאל אלאטרש, בת למשפחה דרוזית מיוחסת מלבנון (הייתי אומרת שאחותו של פריד אלאטרש, אבל למעשה הוא היה האח שלה באותן שנים), הייתה עוד בחיים, היא הייתה מרשה לי להשתמש היום כשם בדוי בשם הבמה "אסמהאן" שבחרה לעצמה, עמו העפילה לקריירת שירה מסחררת שנגדעה בטרם עת.

עד היום סיפור מותה של אסמהאן האגדית בגיל 32 אפוף במסתורין וחרושת שמועות: יש האומרים כי שיתפה פעולה עם האנגלים בשנות ה-1930, ויש האומרים שמשפחתה לא עמדה בפני רצונה העז לחיות כזמרת וכאישה משוחררת.

אותו מאבק לשחרור נשי של אמאל אלאטרש מתחילת המאה הקודמת ממשיך גם כיום, אך מקבל צורות אחרות. הגלגול הנוכחי שלו מופיע בדמות במאית הסרט "לא פה, לא שם", מייסלון חמוד, שאם היה לי ולו רבע מהאומץ שלה הייתי מפרסמת את הטקסט הזה תחת שמי, וגם שולחת העתק להורים שלי ולכל המשפחה.

אבל לי אין את האומץ של חמוד. זאת אומרת, אני מחכה שיעברו מספיק שנים כדי שהעבר שלי יתיישן ואוכל לחשוף את הסוד הכמוס מכל: אמא, אבא, משפחה יקרה, גם אני כבר יותר מעשור חיה על הגדר. לא פה, לא שם. בדיוק כמו דמויות סרטה האמיץ, המהפנט והמטלטל של מייסלון חמוד.

> לקראת הבחירות טראמפ מתחיל להעתיק תרגילים מנתניהו

לא "זורמת", משוחררת

ברביעי בערב הוקרן הסרט בהקרנת בכורה מקומית (אחרי טורונטו וסן סבסטיאן) בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה (ראו טריילר פה מעל). אחרי שצלחנו את פקקי חג הסוכות המטורפים, הגענו יחד עם כל התל אביבים ההמומים מהדרך המתישה בדיוק בזמן לצפות בסרט, שעלילתו נעה סביב חייהן של שלוש נשים פלסטיניות המתגוררות בדירה בתל-אביב: עורכת דין בועטת ואמיצה, לסבית מהצפון שהיא גם ברמנית וגם די ג'יי החיה חיים כפולים ומוסתרים מהוריה, וסטודנטית למדעי המחשב מאום אלפחם, העוטה לראשה חיג'אב ומאורסת לפעיל של אחת העמותות האסלאמיות.

ומה היה בסרט? הכל מהכל. הפתעה אחת אחרי השנייה. נראה כאילו הבמאית והתסריטאית הצעירה והמבטיחה, מייסלון חמוד, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, הצליחה להפשיט את כולנו בעדינות, שכבה אחר שכבה, דרך יצירה קולנועית שלא מביישת את גדולי הקולנוענים הפלסטינים. סצנות מלאות רגש, אהבת אדם, והרבה הרבה עוצמה נשית. ולצד זה גם הטרדות מיניות, אלימות והרבה הרבה פוליטיקה, מהסוג שלא מדברים עליה אבל היא נמצאת מתחת ומעל פני השטח כל הזמן. הנשים אצל חמוד נמצאות במרכז, חזקות, בועטות ולא מתכופפות. כל אחת מנהלת את המאבק היומיומי שלה, נגד החברה הפטריארכלית מצד אחד, ונגד הגזענות הישראלית מצד שני.

גיבורות הסרט כולן חוות את מה שרבות מאתנו חווינו אי אז במעבר אל העיר הגדולה, שאליה הגענו לרוב לצורך לימודים באוניברסיטאות הישראליות. הרבה שאלות של חציית גבולות, פחד, אומץ, שקרים, חוויות קשות מגברים ומאהבים. אלה לא הבינו את הרצון שלנו להשתחרר והתבלבלו בין היותנו נשים עצמאיות ומשוחררות – שכן יוצאות לבלות, שותות, מתמסטלות ומה לא – לבין התיוג הבלתי מוצדק שלנו כנשים "זורמות", זאת אומרת כאלה שמותר לגברים לעשות אתנו הכל… עד שזה מגיע לחתונה!

ואין, אין סוף ורוד. שזה בפני עצמו שובה. קל מאוד ליפול לאמירות פשטניות או לשדר מסרים שהנה, העולם השתנה בעזרת נשים "סופרוומניות". בסרט כולן חזקות, שבריריות, פמיניסטיות בדרכן שלהן, חיות את החיים שלהן, אבל הן לא גיבורות על. הן פשוט אנושיות, כמו בחיים עצמם.

כבוד לחיג'אב

"לא פה, לא שם" מגיש על מצע של קוצים את הדילמה בין חיי "הילדה הטובה מהכפר" לבין החופש של האישה שרוצה לטרוף את העולם מהרגע שפונה שמאלה בכביש הראשי לכיוון תל אביב. זאת שנדרשת להתנהג על פי קודים נוקשים; זאת שחוזרת לכפר ומכינה קפה לגברים הרובצים וממתינים לשולחן הערוך; זאת שמצחקקים איתה על סקס לקראת החתונה – אך לעולם לעולם לא לפני; וזאת שחוזרת להיות האישה העצמאית כשהיא עולה על נתיבי איילון, אשת העולם הגדול, הפמיניסטית, חיית המסיבות וחיי הלילה, שמנהלת חיים כפולים מול משפחתה. "אני בתקופה של מבחנים, לא יכולה לחזור לסופ"ש הקרוב לכפר", היא מספרת להם.

> טבח קיביה: מאין בא הנוער שלא חש מעצור לבצע את הזוועה?

מונא חווא, שאדן קנבורה וסאנא ג'מאלייה, גיבורות הסרט "לא פה, לא שם"

מונא חווא, שאדן קנבורה וסאנא ג'מאלייה, שמשחקות את גיבורות הסרט "לא פה, לא שם"

הסרט מסיר בעדינות וברגישות רבה את האבק מעל אבני פסיפס חייהן המוסתרים של רבות מבנות דורי החיות ב"סצנת האנדרגראונד הפלסטינית", כולל שלי עצמי. הסרט עטור הפרטים הקטנים והניואנסים החברתיים חושף לראשנה את הסיוט של חיינו: "ומה אם המשפחה שלי יום אחד תגלה?" "ומה אם מישהו מהכפר נמצא כרגע ברדיוס של 5 קילומטרים ורואה אותה מחזיקה בקבוק בירה, סיגריה או חס וחלילה ג'וינט במסיבה מסתורית, בעוד שהוא בעצמו באותו רגע עושה את אותם הדברים"? וכן, הסרט לא עושה הנחות, לא בורח מאותו עימות שכולנו בעצם מקפצות על הגדרות כדי לעולם לא להצטרך להיקלע אליו.

ובכל זאת יש פה ושם נקודות אור אצל חמוד, לא הכל שחור ולבן. אין רע וטוב מוחלט. היא מצליחה לראות את התקווה שיש במיעוט הקטן של הגברים הפלסטינים, נוגעת בעדינות בנושא הנשים עם החיג'אב, לא שופטת, לא מנסה לכפות שינוי בכוח – אך כן מתכתבת עם הנושא בצורה שמכבדת קודם כל את רצונה של האישה עצמה. כך עולות עוד מגוון סוגיות שמהדהדות באופן מורכב, וכמובן שיש יהודים ברקע – לא טובים ולא רעים, אנשים רגילים לחלוטין עם תפיסות עולם שונות ומגוונות.

ואם זה לא מספיק, לקצפת הסרט נזרקו עוד כמה דובדבנים, כמו מוזיקה ערבית אלטרנטיבית שנבחרה בקפידה ובטוב טעם המלווה את הצופה. אגב, חלק מהמוזיקה נוצרה על ידי מוזיקאים מקומיים ומהעולם הערבי במיוחד לסרט, שלא את כולם ניתן להזכיר בשמם, והיא משקפת היטב את רוח התקופה של העשור האחרון של סירוב לתכתיבי מוזיקת הפופ הערבי המתרשל לרוב.

אישית, התרגשתי במיוחד מזווית כמעט קטנונית של הסרט: כאחת עם הפרעות טורדניות כפייתיות למבטאים ערביים בסרטים, הוקסמתי מההקפדה הבלתי נלאית על מעברי המבטא הפלסטיני מאזור לאזור, מהצפון למרכז, מהעיר לכפר, ועוד יותר שבו אותי הרגעים שבהם הבחורה מאום אלפחם הייתה "מעדנת" את המבטא מהמשולש ליד החברות עם המבטא הפלסטיני הצפוני.

"לא פה, לא שם", מספר את כל מה ששנים פחדנו לספר, שהסתרנו, אנחנו הנשים שנגענו בחופש, נשרטנו עד עמקי נפשנו מהעיר הגדולה וה"נאורה", קיפצנו ודילגנו בין זהויותינו השונות והמורכבות, נכווינו עמוקות מהמפגש עם החברה הישראלית, שבמקרה הטוב זכינו ממנה בעיקר למבטים המומים על היותנו נשים אמיצות שבחרנו לחגוג את החופש שלנו "ולא נראינו כמו…", ובמקרה הרע השמיעה לא מעט באוזנינו את מנטרת הנאורות המתנשאת "תגידו תודה שאתן לא חיות בירדן, שם לא הייתן מעיזות להתלבש או להתנהג ככה". אומרים זאת אותם "נאורים", שחושבים שישועתנו הגיעה בזכותם, ולא בזכות מאבקינו היומיומיים בין המעברים המטלטלים בין מה ש"פה" ומה "ששם".

אז תודה לך, מייסלון חמוד, אחות יקרה ואמיצה, על שריגשת, ולא פחדת ודיברת בשם כולנו. בגלוי ובלי מסכות ובלי התנצלויות. מבטיחה שיום אחד אראה את הסרט למשפחתי, או לכל הפחות לילדותיי בעתיד.

אסמהאן הוא שם בדוי של צעירה פלסטינית. שמה האמיתי שמור במערכת. הסרט "לא פה, לא שם" יוקרן בבתי קולנוע ברחבי הארץ החל מדצמבר

> אינתיפאדה של נשים: שבוע מאבק בלוד בעקבות רצח אם מול ילדיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf