גם מחשב לכל ילד לא יעזור אם לא מחליפים שינון בלמידה
במשך שנים תקשוב בתי הספר מלווה בהבטחות שווא לפדגוגיה חדשנית. אבל מי אמר שבמקום לגעת בסלע אמיתי עדיף לשלוח ילד לראות סלע במחשב? האם יתכן שהמניע הוא לא חינוכי, אלא כלכלי?
הרבה מגה-מידע זרם ברשת מאז "תוכנית מחר-98" משנת 1992, שקראה לראשונה לשלב מחשבים בבתי הספר.
היה לנו למשל את "מחשב לכל ילד", שהבטיח נתניהו ב-1996 ומעולם לא קיים, וגם את השם המבטיח "הענן החינוכי", שהוא גם "התוכנית הלאומית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21". בפועל, מסתכמת התוכנית בכך שסוכני שיווק של חברות טכנולוגיה (חומרה, תוכנה ותוכן) מעודדים רשויות מקומיות להצטרף למהפכה, ואלה מצידם מחייבים את ההורים לרכוש עבור ילדיהם מחשבים וטאבלטים. ההורים נדרשים לשלם 1,750 עד 3,000 שקלים עבור רכישת המכשירים, ביטוח (שמכסה תקלות אבל לא גנבות), סוללות, מטענים, והורדה של ספרי הלימוד הדיגיטליים. מתנות אין כאן.
בשבוע שעבר פנתה הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה בשם קבוצות הורים מבתי ספר שונים ברחבי הארץ למשרד החינוך, בבקשה לבחון מחדש את התוכנית. הטענות הן רבות ונוגעות לשלושה היבטים: הדרישה מהורים לשלם מכיסם אלפי שקלים בניגוד לחוק חינוך חינם; היבטים של בריאות (קרינה) ובטיחות (גניבות); וסוגיות חינוכיות הנוגעת לתרומת המכשירים להוראה וללמידה.
אציג להלן שתיים מהטענות המרכזיות הנוגעות לחוסר ההתאמה של המכשירים ללמידה.
ספרים סרוקים מפריעים ללמידה, בדיוק כמו המודפסים
מצדדי התקשוב טוענים שבזכות המכשירים תבוא "קדמה פדגוגית-טכנולוגית לבתי הספר". קופירייטר חכם אף יצר את המונח "פדגוגיה חדשנית". משרד החינוך טוען ש:
בישראל פותחו סביבות למידה מתוקשבות ועשירות הכוללות סימולציות, סביבות תרגול וחומרי העשרה שיש בהם כדי לשפר את איכות ההוראה ולהפוך אותה לעדכנית ומעניינת יותר עבור התלמידים. אולם בפועל מורים רבים עדיין אינם נעזרים בסביבות אלה לצורכי הוראה ולמידה בכיתה.
כלומר, המורים (והמורות) אשמים. אבל הם לא. בדיקה פשוטה בספריות ספרי הלימוד האלקטרוניים (למשל הילקוט הדיגיטאלי) מראה שברוב המקרים מדובר בסריקה של ספרי הלימוד ותו לא. זה נכון שניתן עקרונית ליצור פעילויות ותרגולים במחשב, אבל זה מחייב פיתוח שעולה כסף רב.
> משרד החינוך בורח מאחריות על טיולי בתי הספר
המחשב מתנסה במקום התלמיד (תמונת מסך)
גם כאשר מפתחים תרגילי מחשב, זה לא מובן מאליו שהם מסייעים ללמידה. הנה דוגמה: בתוכנת "סלעים ותכונותיהם" של מט"ח לומדים התלמידים להגדיר את הסלעים בעזרת מספר בדיקות פשוטות. התלמיד בוחר בסלע, למשל גרניט, ואחר כך בוחר בבדיקה שהוא מבקש לערוך, למשל חריצה בציפורן (כדי לעמוד על קשיות החומר). לאחר הבחירה התלמיד מקבל הדמיית אנימציה של יד הנוגעת בסלע, והמחשב מסמן איקס בתוצאת הבדיקה. גרניט אינו נחרץ בציפורן.
הניסוי וההתנסות שהתלמיד היה אמור לעבור הוא במגע עם הסלע. להרגיש את קושיו. לשם כך יש לרשות בתי הספר ערכה של דוגמאות סלעים, שלא לדבר על האפשרות לצאת לטייל וללמוד בחוץ. דווקא אנשי הטכנולוגיה, שמדברים בשם העצמאות של הלומד, גוזלים מהילדים את העצמאות האמיתית לגלות את העולם בעצמם. הם מסתפקים בזה שהמחשב כבר יודע מה נכון ומגלה את זה לתלמידים, אם רק יקליקו על הכפתורים הנכונים. התלמיד אינו חווה את הסלע ואת מידת קשיותו, אלא נדרש לשנן בזיכרון את הטבלה שמציג המחשב.
במונחים של הוראה ולמידה זהו ביזיון שלא היה אמור לקבל את אישור משרד החינוך.
מידע לא היה חסר אף פעם – רק מה שעושים איתו
טענה שניה הרווחת בפי המצדדים נוגעת ל"מהפכת הידע", "עצמאות הלומד" והעולם הדמוקרטי שבו הכול נגיש לכולם תמיד. גם אלה הן סיסמאות. עוד לפני עידן המחשב והרשת היה בידי האנושות יותר מידע מאשר יכול אדם בודד לדעת או למצוא בו עניין.
כשאני למדתי בבית הספר היסודי המידע היה צפון ב-16 הכרכים של אנציקלופדיית מכלל. מפעם לפעם העתקנו משם פיסקה או שתיים, לקשט בהן את העבודות שנדרשנו להגיש בבית הספר, אולם מרבית המידע נותר צפון בדפי הספרים. בדיוק כפי שעושים התלמידים כיום בוויקפדיה. מידע לא חסר. רלוונטיות חסרה.
אפשר בהחלט לטעון שהמידע זמין יותר, אולם כמות וזמינות לא היו אף פעם צוואר הבקבוק שמעכב את הילדים בדרך הלמידה. מה שהופך מידע ללמידה הוא היכולת לעשות בו שימוש. למשל: להציג יחידת מידע כדוגמה לתופעה, כהוכחה למסקנה, כסיבה של אירוע, כתוצאה של תנאים וכדומה. בפשטות – לקשור את המידע למשהו אחר.
יצירת קשרים מסוג זה מחייבת יכולות חשיבה גבוהות, שאינן עמודות לרשות ילדים צעירים (עד גיל 13). זה נכון שהם צריכים להתמודד ולפתח יכולות אלה, אולם ילדים מפתחים את היכולת לאתר, למיין ולארגן בעזרת משחק בקוביות, ולא בעזרת משימות מילוליות. הטענה הזאת היא כל כך בסיסית, שקשה להאמין שצריך לחזור עליה. כבר פסטלוצ'י, מגדולי הפדגוגים, ידע לומר זאת בשנת 1801:
הגדרות אינן אלא הביטוי המופשט והטהור של מושגים ברורים, אבל אין בהן לילד אמת אלא במידה שהוא מכיר בהכרה בהירה ומקיפה את יסודם החושני של המושגים האלה. במקום שהוא חסר בהירות גמורה בהסתכלות העצם החושני המוגדר, אין הוא לומד אלא לשחק במילים, להונות את עצמו ולהאמין אמונת עיוורון בצלילם.
מחשב לכל ילד. זה הפתרון? (Alejandro Mejía Greene CC BY-NC-ND 2.0)
גם מחשב לא יצליח לפרוץ את החסימות של משרד החינוך
בשביל לפתוח את מהלך ההוראה והלמידה בכיתות לא חייבים מחשב. ישנם בתי ספר שעשו זאת הרבה לפני המצאתו. המחשב בהחלט יכול לסייע, אבל הוא לא צוואר הבקבוק. מי שמנע ומונע את פתיחת תהליך ההוראה והלמידה זה משרד החינוך. המשרד קובע מה הם התכנים הנלמדים, מפצל אותם ל"מקצועות לימוד", מגדיר מה תהליך ההוראה הרצוי בכיתות ומחליט מה אמורות להיות תוצאות הלמידה עוד לפני שהיא התחילה (אלה הסטדנרטים של משרד החינוך). למורות ולמורים אין עצמאות בהוראה, ולתלמידים אין עצמאות בלמידה. זה לא בגלל המחשב, ולכן המחשב גם לא ישנה זאת.
הטענה שאינטראקציה עם אפליקציה תטיב עם הילדים שלנו יותר מאשר אינטראקציה עם העולם הממשי ועם בני אדם סביבם היא טענה מגוחכת. אם רוצים לשרת את הלמידה, צריך לתת מענה לתכונות של הלמידה, לאופן בו היא מתהווה ומתפתחת בגיל צעיר. המחשבים והרשת, כמו אנציקלופדיות וספרי הלימוד, משרתים היטב את אלה שכבר יודעים. אלה שרכשו כבר את מושגי היסוד ואת יכולות החשיבה, שמאפשרים להם לנוע במרחב הדעת מתוך בחירות בעלות משמעות.
לתלמידים שאינם יודעים, ובוודאי לתלמידים צעירים, המידע והאפשרות להגיע אליו במחשב וברשת הם מופשטים, אקראיים, שרירותיים וסתמיים. לכל היותר גימיק של קולות וצבעים שמעבירים את הזמן עד הצלצול להפסקה.
אז למה בכל זאת? כסף
זאת דעתי: שוק ספרי הלימוד בישראל מגלגל כ-800 מיליון שקלים בשנה, וחברות הטכנולוגיה (חומרה, תוכנה ותוכן) רוצות לקחת חלק בחגיגה. התקשוב אינו תרומה של עולם ההיי-טק למערכת החינוך, אלא להפך – מערכת החינוך תורמת מיליוני שקלים ליזמים ולמשווקים של תעשיית ההיי-טק, שמוכרים לנו הבטחות מופרכות על למידה וחינוך. את הכסף משלמים ההורים. את המחיר משלמים הילדים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
