newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך ההתנתקות גרמה לי לחשוב מחדש על צוק איתן

ההכרה בשטיפת המוח שעברתי כחיילת היא שגרמה לי להטיל ספק גם במנגנונים האחרים שמפעיל צה״ל כדי לגרום לנו לבצע משימות. איך אריאל שרון וגדודי פסיכולוגים שינו את יחסנו למתנחלים?

מאת:

כתבה: יעל אבן אור

התחלתי לחשוב לראשונה על סרבנות, בתור קצינה שעוד הגיעה למילואים מפעם לפעם, במהלך מבצע עופרת יצוקה. גם אז, בדומה לעכשיו, הזדעזתי מהקלות שבה אנו הורגים ונהרגים ובעיקר מכך שכולם סביבי (כולל אותי למעשה, בהתחלה) התעטפו (התעטפנו) בחמימותה הנעימה של האשליה שיש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם, שעושה ככל שביכולתו. לא עצרנו לשאול האם באמת עשינו ככל שביכולתנו כדי שלא יתקוף כך בעזה, ככל שביכולתנו כדי להוציא אותו משם כמה שיותר מהר.

לקח למחשבה הזאת עוד מספר שנים להבשיל לכדי העמדה הנוכחית שלי התומכת בסרבנות, אותה ניסחתי ופרסמתי בשבוע שעבר עם עוד 55 חיילות וחיילים לשעבר. העמדה הזאת נוסחה לפני מבצע ״צוק איתן״ אבל מה שקורה היום הוא במידה רבה עוד תרחיש אימים של מה שכתבנו עליו – הכחשה והתעלמות מפתרונות מדיניים ומאפשרויות למשא ומתן (אמיתי) על ידי השתלטות של דיון שהוא צבאי, אלים, מוגבל מאוד ושמשתמש עדיין במונחים כמו "ניצחון". סוג של דיון שקשה מאוד לערער עליו עכשיו. מתישהו לאורך הדרך הבנתי שהזרעים לעמדה הזאת נשתלו שם עוד הרבה קודם להתקפות על עזה.

החבר של היום הוא האויב של מחר. ולהיפך?

בשנת 2005, זמן קצר לפני מבצע ההתנתקות, הגעתי לבה״ד 1. הקורס הוארך למחזור הזה, הסבירו לנו, והוא יכלול את השתתפותנו במבצע, שתקדם לו הכנה אינטנסיבית. הייתי מאבחנת פסיכוטכנית ופתאום למדתי קרב מגע וטכניקות שונות להכות ולאחוז באנשים, נשים וילדים, איך לפרוץ לבית במידה ואנשים מסרבים לצאת, להפעיל כל מיני סוגים של כוח על מקומות שונים בגוף והרבה ממה שקרוי "לוחמה פסיכולוגית". דיברו איתנו על תושבי גוש קטיף, עד רגע קודם לכן חביבי המערכת הצבאית, כאילו היו אויב מר, פנאטי ולא רציונאלי. כל זאת במסגרת מה שהיום אני יודעת שהיה חלק מ"ההכנה המנטלית" שנאלצו לעבור יחד איתי 60 אלף חיילות וחיילים נוספים ואשר כללה בין השאר את מטרת "ניתוק הרגשות" שלנו.

פינוי היישובים הסתמן מהר מאוד כהצלחה מסחררת. המשימה הושלמה בתוך יומיים ועם מעט מאוד אירועים אלימים מאורגנים (מלבד ההתבצרות בכפר דרום), בניגוד לציפיות. אני הייתי בסופו של דבר חלק ממעגלים חיצוניים יותר אז רוב הזמן צפיתי יותר מאשר ממש השתתפתי בפעולות אלימות נגד המפונים. האלימות, ההרס והכאב שראיתי ציערו אותי אבל הייתי חיילת טובה: סיימתי את קורס הקצינים, המשכתי בתפקידי והדחקתי את המראות. המנטרות ששיננו לעברנו המפקדים כל יום בהכנה: שזה לא אישי, שזו לא באמת האחריות שלנו, שאנחנו רק חיילים בשירות הדמוקרטיה שעלולה להתמוטט אם לא נצליח לבצע את המשימה – עבדו.

רק כשנה-שנתיים מאוחר יותר, בעקבות צפייה באחד מסרטי הטלויזיה הדוקומנטריים שנעשו על ההתנתקות, הזעזוע על חווית ההכנה, המראות והחיכוכים והעובדה שהשתתפתי בפעולה של עקירת אנשים מבתיהם הפכו לפתע מוחשיים וקשים מאוד לעיכול. עם הלם הקרב הקל שחוויתי פתאום התחילו גם להדהד השאלות: מה עשיתי שם בעצם? למה אנחנו?

באופן בסיסי מאוד גם החל אז להיסדק האמון הנאיבי שנתתי בצבא עד לאותה נקודה. אם האויב שאני נדרשת לפעול נגדו היום הוא בעצם החבר של אתמול ושל מחר, איך אני יודעת שהאויב שהצבא מציג כנצחי הוא באמת כזה?

> עדות: הערב בו הפכנו לחיילי צבא הנקמה

התנתקות (צילום: צה"ל CC BY-NC 2.0)

התנתקות (צילום: צה"ל CC BY-NC 2.0)

בגלל הלגיטימציה של צה"ל

חוויותיהם של המפונים ושל חיילים אחרים היו קשות בהרבה, מהמעט שידוע לנו: פחות מחודשיים לאחר ההתנתקות דיווח ערוץ 7 כי שישה חיילים שלקחו חלק בפינוי התאבדו בשבועות שלאחר מכן כתוצאה מן המבצע (דובר צה״ל הודה שהיו שבעה מקרי אובדנות בתקופה זו אך לא הודה בשלב ראשון בקשר בינם לבין ההתנתקות); חייל לשעבר טען כי הפינוי הותיר בו צלקות נפשיות שהביאו להתמוטטות ולאשפוזו; חיילות שהשתתפו בפינוי גילו תסמינים של נשים מוכות ונפגעות אונס; חצי שנה לאחר ההתנתקות, התבצע פינוי עמונה והחייל איתי שוורץ, שהשתתף בפינוי, התאבד בעקבותיו.

אז למה חיילים לקחו חלק משמעותי במשימת ההתנתקות? הלוא מדובר במשימה אזרחית. מדוע לא להשתמש למשל בשוטרים, מבוגרים יותר ומאומנים יותר בפעולות עם אוכלוסיה אזרחית וכאלה שיידרשו למשימה במסגרת עבודתם ולא במסגרת פקודה שהינם חייבם לבצע? ואולי חשוב מכך – מדוע לדרוש דבר כזה מחיילים רבים שברור כי הדבר עומד בסתירה מוחלטת לעולם הערכים שלהם? מדוע להפגישם ולעמתם עם מתנחלים שעד כה ראו בערך הגיוס והשירות בצבא כמרכזי? ההשערה שלי: כי באמצעות צה״ל אפשר להכשיר כל תכנית ומבצע.

תוכנית ההתנתקות, מרגע שהציג אותה אריאל שרון בדצמבר 2003 ועד ביצועה באוגוסט 2005, הייתה מן התוכניות השנויות במחלוקת והמורכבות לאישור וביצוע שידעה ממשלת ישראל. גם המחאה העממית שקדמה לביצוע התוכנית עוררה לא מעט חששות בקרב מתכנניה ובקרב הציבור.

דוחות ופרסומים מצד מתנגדים לתוכנית מספרים על כך שמיד לאחר נאומו של שרון בכנס הרצליה בדצמבר 2003, שם חשף באופן רשמי לראשונה, להפתעתם הגדולה של רבים, את הרעיון, כינס בחשאי אלוף פיקוד דרום, דן הראל, צוות פסיכולוגים צבאיים כדי להתחיל להכין את הצבא מנטלית לביצוע הפינוי.

ביולי 2004, שבעה חודשים שלמים לפני שאושרה התכנית בכנסת, כבר הופצה הערכה הצבאית עליה עבד הראל ואשר זכתה לשם ״הכנות מנטליות למשימת ההתנתקות״. חודש לאחר מכן, באוגוסט 2004, החליט הקבינט שהצבא יפקח על ההתנתקות, למורת רוחם של מספר שרים, שהתעקשו כי עד שלא הוחלט לאשר את התכנית אין להחליט על אופן ביצועה. אז עוד דובר על כך שמבצעיה בפועל יהיו שוטרים בתכנית ש(במחטף?)השתנתה מאוחר יותר. לא הצלחתי למצוא תיעוד למתי ואיך בדיוק ההחלטה לשתף כמויות ניכרות של חיילים גם במבצע עצמו התקבלה.

מלבד תהליך הכשרת התוכנית ברמה המדינית וקבלת ההחלטה עליה שככל הנראה עבדה לפי העקרון המוכר, בו אם הבטחוניסטים פורשים חסותם על התכנית הם גם מקבלים יותר אוטונומיה ומרחב פעולה ולא נדרשים לשקיפות, הכשרת המבצע עצמו כפי שאני רואה אותה עבדה בשני אופנים מרכזיים:

היא עבדה על המפונים שהיה ברור כי יתקשו להתנגד לחיילים כפי שיתנגדו לשוטרים או לכל כוח מיוחד אחר שיוקם לצורך משימה זאת, מטרה שצחי הנגבי למשל ביטא בעצמו, לפי Ynet. ״תפגעו בי, תאשימו אותי, אל תפגעו בחיילים או בחיילות או בשוטרים או בשוטרות״ אמר אריאל שרון במסיבת עיתונאים במהלך הפינוי.

היא עבדה גם על הציבור והתקשורת בישראל. מבחינתם של ישראלים רבים: אם אלה חיילנו שבחזית עלינו לתמוך במבצע ללא סייג, גם כשזו חזית חדשה ומפתיעה. אנחנו, שביצענו את המשימה, לבשנו את המדים של כולם, שהפכו אותנו למוכר והאהוד והמוסרי בעיני חלק גדול מהציבור בישראל. כשהזלנו דמעה אל מול עוצמות ההתנגדות והכאב שימשו תמונותינו בתקשורת (ללא אישור ככל הנראה) בתור "הפנים האנושיות" של המבצע. היינו החיילות הטובות – מפנות ובוכות. כל אלה תרמו לתמיכה הכללית מצד הציבור, לא בלי דמוניזציה של המפונים כמובן.

> חיילות וחיילי מילואים: מסרבים לשרת בצבא, תומכים בסרבני גיוס

חיילות בהתנתקות (צילום: צה"ל CC BY-NC 2.0)

חיילות בהתנתקות (צילום: צה"ל CC BY-NC 2.0)

 

כמו אז כך היום

כל קריאה נגד מבצע ״צוק איתן״ מסומנת עכשיו כקריאה נגד החיילים וכך מוקעת בקלות. אבל הקריאה הזאת היא קודם כל נגד מתכנניו ומכשיריו. ההתנגדות היא לממשיכי דרכו של אריאל שרון, שמשתמשים גם הם, שוב, בפתרון הפופוליסטי והקל מדי ושולחים לשם את החיילים תוך סיכון אדיר לחייהם ולבריאותם.

הפתרון הקל הזה הוא על חשבונם, הוא על חשבון כל מי שסובלים ממטחי הרקטות עכשיו ושנים ארוכות מידי, והוא על חשבון הפלסטינים, כמובן, תושבי רצועת עזה והגדה המערבית שקשה מבחוץ למצוא מילים בימים אלה כדי לתאר את הקטל והחורבן שהם חווים כעת, שמי יודע כמה שנים ומאמצים ייקחו עד שנוכל להתחיל לשקם ולפצות עליהם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf