newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדיקה: אין למדינה מושג כמה צווי איסור פרסום היא מוציאה

רק בחמש השנים האחרונות עלה מספר הבקשות לצווי איסור פרסום ביותר מעשרים אחוז. עם זאת, במשרד המשפטים לא אוספים נתונים ובבתי המשפט הנתונים מעטים וחלקיים מאוד. איפה האיזונים והבלמים?

מאת:

אף גוף רשמי במדינה לא עוקב אחרי מספר הצווים שיוצאים ואופיים, וזאת על אף שב-15 השנים האחרונות ככל הנראה זינק מספר צווי איסור הפרסום שמוציאים בתי המשפט פי שלושה ויותר.

עיתונאים ואקדמאים רבים כבר הצביעו על התהליך (שהוזכר גם כאן לאחרונה) שבמסגרתו מערכת הביטחון נעזרת יותר ויותר בצווי איסור פרסום כחלופה לצנזורה הצבאית, אבל מעבר לתחושות של מקבלי הצווים במערכות התקשורת – עד כה לא נאספו ופורסמו נתונים רשמיים. נעה לנדאו, עד לאחרונה עורכת החדשות של עיתון "הארץ", יושבת כיום במכון "רויטרס" באוניברסיטת אוקספורד ומנסה לחקור את נושא צווי איסור הפרסום, וכך היא גילתה לאחרונה שאפילו המדינה עצמה לא יודעת כמה צווים כאלה יוצאים כל שנה או אם יש שינוי בהיקף הוצאתם. את התוצאות המתגלגלות של הבדיקה היא מפרסמת מפעם לפעם בעמוד הפייסבוק שלה.

בתגובה לבקשה לפי חוק חופש המידע שהגישה לנדאו למערכת בתי המשפט היא הצליחה לקבל רק את מספר הבקשות שהוגשו לאיסור פרסום, וגם זה רק בחמש השנים האחרונות, ובלי פירוט לגבי השאלה כמה מהן אושרו, כמה אושרו חלקית, על מה נאסר פרסום (רק שם של חשוד, כל פרטי החקירה, עצם קיומו של הצו?), מי הגישו את הבקשות, ועוד.

> זילות השואה הוא סירוב המדינה לחשוף את קשריה עם המעורבים ברצח עם

סתימת פיות (אילוסטרציה: PROAdolfo Lujan CC BY-NC-ND 2.0)

צווי איסור פרסום כסתימת פיות (אילוסטרציה: PROAdolfo Lujan CC BY-NC-ND 2.0)

המצב במשרד המשפטים, שאחראי על פרקליטות המדינה, גרוע יותר. שם בכלל אין נתונים על בקשות שהוגשו. תשובות מהמשטרה ומהצבא טרם התקבלו, אבל גם אם אלה ימסרו נתונים מקיפים מאוד – לא יהיה מדובר בכל הבקשות שמוגשות, שכן גם אנשים פרטיים יכולים לבקש איסור פרסום, וגם השב"כ, שאינו כפוף לחוק חופש המידע. לצבא, אגב, יש מערכת משפטית משל עצמו, שגם היא מוציאה צווי איסור פרסום (כמו למשל בפרשת אלאור אזריה, היורה מחברון).

נתוני העלייה

לפי הנתונים שלנדאו כן הצליחה לקבל, בחמש השנים האחרונות חלה עלייה של יותר מ-20 אחוז במספר הבקשות לאיסור פרסום שהוגשו: מ-186 בשנת 2011 ל-231 בשנת 2015. כאמור, לא ידוע כמה מהבקשות אושרו, אבל עיתונאים שמגיעים לדיונים משפטיים שבהם מתבקשים הצווים שהם לא מכירים מקרים שבהם שופטים סירבו לבקשות איסור פרסום, וההערכה המקובלת (שבינתיים טרם נבדקה) היא שמדובר באחוזי אישור גבוהים ביותר. גם מספר הצווים שמגיע בפועל למערכות נראה קרוב למספרי הבקשות.

את הנתונים האלה אפשר להשוות למספרים שפורסמו באתר "העין השביעית" בשנת 2004, שם נעזרו בארכיונים של אחד העיתונים הגדולים במדינה ומצאו שבשנים 2000 ו-2001 התקבלו במערכות כ-60 צווים בשנה, ובשנים שאחריהן המספרים עלו ליותר מ-80 ואף יותר מ-110, בשנת 2003. אמנם יתכן שלא כל הצווים נשמרו במערכת, ואמנם ידוע שמדי פעם צווים שמוצאים לא נשלחים למערכות כדי שלא למשוך תשומת לב לפרשות שטרם נחשפו, אבל ככלל אפשר להצביע על גידול די דרמטי בין סביבות 60 הצווים בתחילת שנות האלפיים ליותר ממאתיים בקשות (שכנראה רובן המכריע מאושרות) בשנת 2015.

אבל בהיעדר נתונים רשמיים, מסודרים ומפולחים, שמציגים גם את מספר ואחוז הבקשות שאושרו, גם את הגופים המבקשים וגם היקף ומשך הצווים – קשה מאוד לקדם דיון ציבורי ענייני על מדיניות, וקשה לגרום למדינה לשקול מחדש את המדיניות הקיימת והבלתי מוצהרת שלה. הצורך הזה נהיה ברור יותר ויותר, כאשר בתקופה האחרונה מוצא צו איסור פרסום בעקבות כל פיגוע או מקרה ירי בפלסטינים (לרבות מה שמסתמן כרצח בקלנדיה), רק לאחרונה נעשה שימוש מפוקפק בצו איסור פרסום בפרשת עזרא נאווי, וכשהזכרון עוד טרי מהמניפולציה הנוראית שעשתה המדינה בכלי של צווי איסור פרסום בפרשת הנערים החטופים-נרצחים, כדי להצדיק בפני הציבור מבצע צבאי מיותר בחלקו תוך הסתרת דבר מותם של השלושה.

> מתרבים הסימנים: הירי במחסום קלנדיה היה הוצאה להורג או רצח

שוטרים יורים לעבר פלסטינים במחסום קלנדיה, 2014 (יותם רונן / אקטיבסטילס)

גם בפרשת קלנדיה: צווי איסור פרסום מונעים דיון ציבורי. שוטרים במחסום קלנדיה (אילוסטרציה: יותם רונן / אקטיבסטילס)

שופט באמצע הלילה

לביקורת על המדיניות הקיימת בתחום צווי איסור הפרסום מצטרפת גם תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שבימים אלה עומדת לפרסם דו"ח מקיף שכתבה יחד עם ד"ר גיא לוריא על סודות ביטחונים בעולם דיגיטלי. "ככל שבג"ץ הגביל לאורך השנים את סמכויות הצנזורה הצבאית, ובמיוחד כשהייתה לאחרונה צנזורית יותר ליברלית מכל מי שהיה לפניה – ועכשיו גם אפשר להגיד ממי שאחריה – כך המערכת עברה לצווי איסור פרסום", אומרת שוורץ-אלטשולר.

"אפשר לומר שיש יתרון בזה ששופט ולא הצנזור הוא מי שמחליט, אבל מתברר שיש נטייה ללכת לבתי משפט בפריפריה, באשקלון לדוגמא, וגם שם מגיע באמצע הלילה איש שב"כ בכיר, שמספר שנפתחת חקירה, וכך מקבל צו איסור פרסום כדי למנוע את שיבוש החקירה. צריך להדגיש שהחוק לא מאפשר הוצאת צו איסור פרסום משיקולי ביטחון המדינה. לכן הרבה פעמים המערכת ממש משקרת בבית המשפט, או שהיא פותחת חקירה פיקטיבית כדי להגיד שצריך צו כדי למנוע פגיעה בחקירה".

במסקנות הדו"ח ממליצים החוקרים לחשוב מחדש על כל משטור המידע בידי המדינה, שמוגדר על ידי שלושה סוגי רגולציה שונים כיום: הצנזורה, צווי איסור פרסום, וחוקי הריגול והחזקת ידיעה אסורה, שבפועל משמשים גם נגד עיתונאים (כמו במקרה אורי בלאו). לדברי שוורץ-אלטשולר אם תבוטל הצנזורה הצבאית יש לאפשר לבתי משפט להוציא צווי איסור פרסום גם על בסיס ביטחוני, אבל להעביר את הדיונים בצווים לבית משפט מיוחד לענייני מידע שיוקם, ושבו השופטים יפתחו מומחיות בסוגיות של מידע בעידן הדיגיטלי. עוד ממליצים החוקרים להגביל הוצאת צווי איסור פרסום ל-24 שעות בכל פעם, ולהאריך אותם רק במעמד נציג מועצת העיתונות.

> כשהמציאות מערערת לך את הציונות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf