newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במוקטעה מצפים שהישראלים "השפויים" יחוללו שינוי בבחירות

במפגש ברמאללה הנשיא מחמוד עבאס לא מזכיר את גנץ, אבל מדבר על מו"מ לשלום ללא תנאים מקדימים. בכירים ברשות מדברים על בחירות קריטיות שיקבעו: "או שיתחיל תהליך שלום או שהמדיניות הקיצונית תימשך"

מאת:

את הביקור ברמאללה לרגל הקמת "הפורום הפלסטיני לחירות ושלום" אפשר להתחיל מהסוף. אחרי שישבנו, ארבעים ישראלים מארגוני שלום שונים, באולם רחב ידיים במוקטעה והאזנו לנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) מדבר על שלום, ואחרי שנסענו למסעדה ברמאללה לסעודה יחד אנשי "הוועדה הפלסטינית לאינטראקציה עם הציבור הישראלי" ושוב דיברנו על שלום, עלינו על האוטובוס שהיה אמור לקחת אותנו לירושלים. עלינו, וירדנו מהאוטובוס כעבור שלוש שעות בבנייני האומה בכניסה לירושלים. שלוש שעות כדי לעבור מרחק של 15 ק"מ בקו אווירי בין רמאללה לירושלים. אם היינו הולכים ברגל היינו מגיעים מהר יותר, ועוד עוצרים לקפה בדרך.

"למה אנחנו לא זזים", שאלו באוטובוס וניסו להתייעץ בווייז כדי לברר מתי נגיע. אבל ווייז לא עובד ברמאללה, ובכל מקרה גם אין כל כך טעם להשתמש בו. כי ביציאה מרמאללה אין דרכים חלופיות. אחרי שמחסום בית אל נסגר, הדרך היחידה לירושלים עוברת דרך קלנדיה, בכביש שמספר המסלולים בו משתנה אבל בסופו של דבר מתנקז למסלול אחד. וכך, דרך המסלול היחיד הזה, מפלסים את דרכם עשרות אלפי אנשים מדי ערב. אתמול בערב, אנחנו, ארבעים ישראלים, היינו ביניהם. "אתם חווים את מה שהאנשים ברמאללה חווים כל יום", אמר בצדק טאלב א-סאנע, חבר כנסת לשעבר ומי שארגן את המשלחת מטעם "פרלמנט השלום" הישראלי.

החוויה הזו לא יכולה שלא להעמיד בפרופורציה את דברי השלום והאחווה שנשמעו במוקטעה ובמסעדה ברמאללה. אבל גם לא יכולה למחוק אותם לחלוטין. לפחות 150 פלסטינים מילאו את האולם במוקטעה לרגל הקמת "הפורום לחירות ושלום". המלה פורום קצת גדולה על ההתארגנות זו. מדובר ביוזמה של "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" בראשותו של מוחמד אל-מדני. הם הזמינו, הם ארגנו, הם נאמו, והאנשים באו. כמעט כולם גברים, רובם מבוגרים, לבני שיער. לידי ישב ראש עיריית בית ג'אלה, ניקולה ח'מיס, ולידו איש עסקים מהעיר שלו שעיין במסמך ההקמה של "הפורום". "אנחנו רוצים שלום", הוא אמר לי אחרי שהבין שאני מבין ערבית. "אבל 25 שנה אחרי אוסלו, לפלסטינים נשארה תקווה?", שאלתי אותו. "אוסלו זה כלאם פאדי", הוא אמר.

פקק במחסום קלנדיה (יונתן זינדל /פלאש 90)

פקק במחסום קלנדיה (יונתן זינדל /פלאש 90)

בעיניו של אבו מאזן, אוסלו היא הכל חוץ מכלאם פאדי, הכל חוץ ממילים ריקות. "תשעה חודשים עבדנו בחשאי על אוסלו", הוא אמר בנאומו, בקול ברור וממוקד, רחוק ממה שמתארים אותו כאיש חולה בן 83, "הפתענו את כל העולם, שאלו אותנו איך זה קרה". אבל אז בא רצח רבין "איש השלום" והכל התקלקל. גם בימי אולמרט, אמר לי מאוחר יותר זיאד דרוויש, איש "ועדת האינטראקציה", היינו קרובים מאוד מאוד להסכם. זיאד ציטט מפגישה של אבו מאזן עם אנשי עסקים ישראלים שהתקיימה לפני ימים אחדים. אבו מאזן סיפר לישראלים שהכל כבר היה סגור, "ואז אולמרט התקשר אליי ואמר: 'המשטרה בדרך לכאן'", לפי אבו מאזן.

בתקשורת הישראלית הוצג כאילו הפלסטינים מחכים לגנץ או אפילו מברכים על דבריו על ל"ידיעות אחרונות". בדברים של אבו מאזן, גנץ לא הוזכר, גם לא ברמז. האמירה של אבו מאזן ש"אנחנו נברך על כל ראש ממשלה ישראלי שיושיט יד לשלום", לא יכולה להתפרש כהתייחסות לגנץ שעוד לא ממש הבהיר את עמדותיו. בנאום של אל-מדני היתה התייחסות יותר ישירה לגנץ, והיא ממש לא היתה חיובית. אל-מדני ניסה להסביר שהם, הפלסטינים, לא מתערבים בבחירות בישראל, אבל זה לא מונע מהישראלים לערב את הפלסטינים בבחירות. "מה תגידו על מועמדים אצלכם המתפארים שהקריירה הצבאית שלהם נבנתה על כמה פלסטינים הרגו או פצעו או כמה בתים הרסו?", תהה אל-מדני. קשה להגיד שהדברים האלה מבטאים ברכת הדרך לגנץ.

אבל גם אם גנץ לא הוזכר, אולי משום שלא נראה שקיים איזשהו ערוץ בין אנשי גנץ ובין הפלסטינים, מה שכן ברור הוא שהפלסטינים אכן רואים בבחירות הקרובות בחירות מכריעות, שאם "הימין הקיצוני" – זוג מלים שאכן חזר על עצמו כמה וכמה פעמים – ינצח בהן, העתיד יהיה רע מאוד. מדובר בסיכוי האחרון לשלום. אל-מדני הזכיר ידיעה שהתפרסמה ב"ישראל היום" וזכתה להד נרחב בתקשורת הפלסטינית ולפיה עשרות ח"כים ושרים חתמו על עצומה שבה הם מתחייבים להגדיל את מספר המתנחלים לשני מיליון. "החודשיים הקרובים יהיו קריטיים", אמר מאוחר יותר אל-מדני, "או שיתחיל תהליך שלום או שהמדיניות הקיצונית תימשך. הכל תלוי בכם, באנשים השפויים".

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בכנס ברמאללה. אפריל 2018 (פלאש 90)

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בכנס ברמאללה. אפריל 2018 (פלאש 90)

חזרה לאבו מאזן, נראה שכדי להגיע ל"אנשים השפויים" בישראל, הוא מוכן להוריד את רף התביעות מישראל. הוא לא האשים אותה בפשעים, הוא לא הזכיר את הפליטים, אפילו על ההתנחלויות הוא לא דיבר. "אם ישראל תיסוג לגבולות 1967, לא יישאר בינינו דבר (מחלוקת)", הוא אמר. "אנחנו רוצים פתרון, לא רק שלום". הוא גם פנה אל הדור הצעיר בישראל וביקש "לפגוש אותו כדי שנעשה כך שיחייה בביטחון וביציבות באזור הזה". בקיצור, כמו תמונת ראי לנתניהו, אבו מאזן דיבר דברי שלום מתוך מה שנראה כשכנוע עמוק.

דרוויש סיפר שבאותה פגישה עם אנשי עסקים ישראלים, אבו מאזן אפילו אמר שהוא מוכן לפתוח מחדש את המו"מ ללא תנאים מוקדמים. "זה חידוש", אמר דרוויש. בעבר, הוא הזכיר, אבו מאזן דרש תנאים כאלה. לא עוד. "הגיעו מים עד נפש", הסביר דרוויש את השינוי בעמדה, "אחרי 70 שנה הגיע הזמן". האם ביטול התביעה לתנאים מוקדמים, כמו הכרה במדינה פלסטינית, היא איתות לממשלה ישראלית חדשה, בראשות גנץ או מישהו אחר, או קריאת תיגר לנתניהו שדרוש מהפלסטינים הכרה מוקדמת בישראל כמדינה יהודית או איתות לנשיא טראמפ לקראת פרסום "עסקת המאה" שלו? קשה לדעת. אבל בכל מקרה, נראה שאבו מאזן, וכמובן גם אל-מדני ואנשיו, מבקשים לדבר בשפה שהישראלים רוצים לשמוע.

באוזני רוב הישראלים שהשתתפו במשלחת – ביניהם הח"כים לשעבר רן כהן, דניאל בן סימון ואתי לבני לצד אנשי ארגוני שלום שונים – הדברים האלה היו מרגשים. לחלקם זו היתה נסיעה ראשונה לרמאללה ולמוקטעה. אבל נדמה שרובם נשארו סקפטיים לגבי היכולת של "האנשים השפויים" בישראל לחולל שינוי. כשבן סימון נשא דברים אופטימיים לגבי הסיכוי לשינוי בבחירות הקרובות, הוא נתקל בתגובות ציניות למדי.

אבל הנסיעה בפקק הלא-נגמר מרמאללה לקלנדיה הזכירה לנו שהאתגר הוא הרבה יותר גדול מהחלפת האיש שיושב ברחוב בלפור. עבור מיליוני פלסטינים, המציאות היא המחסומים, שרירות הלב של הכיבוש הישראלי, האין אונים שלהם מול המצב הזה שנמשך כבר 51 שנים. על הרקע הזה, הדיבורים על "האנשים השפויים" בישראל, נראו רחוקים מאוד. כי גם אם נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא, יהיה צריך יותר מקצת רצון טוב כדי לשנות את המציאות הזו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf