newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחכים שנה לטיפול: מערכת בריאות הנפש לא עומדת בדרישות

הרצח של ליטל יעל מלניק, לפי החשד בידי אח במוסד שטופלה בו, לא הפתיע את מי שמכיר את המערכת. ההפרטה גוברת, אין מספיק תקנים, וגם תוספת התקציב שהובטחה לא ברור אם תעזור. תמונת מצב עגומה ליום בריאות הנפש

מאת:
השקעה בטיפול פסיכולוגי מצמצמת ימי אשפוז. מחאה של עובדי מעונות לטיפול נפשי (צילום: פלאש 90)

השקעה בטיפול פסיכולוגי מצמצמת ימי אשפוז. מחאה של עובדי מעונות לטיפול נפשי (צילום: פלאש 90)

סיפור הרצח הנורא של ליטל יעל מלניק בת ה-17 מעלה ספקות קשים בנוגע ליכולתה של מערכת בריאות הנפש להגן על המטופלות שבחזקתה ולפקח על עבודת הצוותים. לפי החשד, מלניק נרצחה בידי אדוארד קצ'ורה, אח שעבד במוסד שבו אושפזה. לפי החשד, הוא גם ניצל אותה מינית.

"מוזר שאין יותר אסונות. זו ההפתעה", אומרת ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים. לגישתה, אי אפשר לנתק בין מדיניות ההפרטה של שירותי בריאות הנפש בישראל לבין מקרים של אלימות וניצול של מטופלות ומטופלים.

אפשר לסמן את תחילת המדיניות שחרמוני מתייחסת אליה במהלך משנת 2015, ובמסגרתו הועברה האחריות על שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים, המטרה לכאורה היתה לייעל את השירותים ולקצר את תורי ההמתנה. אך לפי דו"ח שערך מרכז אדוה תחת הכותרת "תמונת מצב חברתית 2021: הקורונה ומגיפת אי השוויון בישראל", נכון ל-2017 הקופות לא התקרבו בכלל ליעדים.

בשירותי בריאות כללית, הקופה הגדולה במדינה, רק 3.1% מהמבוגרים מקבלים טיפול נפשי, לעומת יעד של 4% שהציב משרד הבריאות. אצל קטינים המצב גרוע אף יותר, ורק 1.6% מקבלים טיפול, כשהיעד היה נמוך מלכתחילה ועמד על 2%.

התוצאה כיום, שנה ושבעה חודשים אחרי פרוץ משבר הקורונה, עגומה עוד יותר: לפי הסקר "המגיפה הנפשית: מערך הפסיכולוגיה הציבורית לפני מגפת הקורונה ולאחריה" של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, שפורסם ביוני האחרון, אפס אחוז (!) מהפסיכולוגים דיווחו על זמן המתנה של פחות מחודש, הן לאבחון והן לטיפול פסיכולוגי. המציאות הזאת מנוגדת להמלצות של ארגון הבריאות העולמי, ה-OECD וארגונים שונים העוסקים בבריאות הנפש.

בתקציב משרד הבריאות, שנידון בימים אלה, מופיעה עלייה של סך הכל 475 מיליון שקל בתחום בריאות הנפש עד 2022, בהשוואה לתקציב הקודם. לכאורה סכום מרשים, לנוכח דיווחים על המאבק שניהל השר ניצן הורוביץ מול אגף התקציבים באוצר להקצאת 560 מיליון שקל לתחום.

עם זאת, בדיקה שערכנו בסיועו של אדם קריב, מוביל פרויקט מפתח התקציב בסדנה לידע ציבורי מעלה, שכ-375 מיליון שקל מתוך ההעלאה היו אמורים להופיע בתקציב המדינה החדש בכל מקרה: חלקם מעלייה תקציבית שנתית סטנדרטית, חלקם מיישום של החלטות ממשלות קודמות. כך, ההעלאה בתקציב בריאות הנפש שהורוביץ יכול לזקוף לגמרי לזכותו עומדת על 100 מיליון שקל, וגם היא תתקבל במלואה רק ב-2022.

"מי שמשתחרר מאשפוז לא יכול לחכות שנה לטיפול". מחאה מול משרד הבריאות אחרי רצח ליטל יעל מלניק (צילום: אורן זיו)

"מי שמשתחרר מאשפוז לא יכול לחכות שנה לטיפול". מחאה מול משרד הבריאות אחרי רצח ליטל יעל מלניק (צילום: אורן זיו)

חרמוני אומרת שיש לה ניסיון מר משנים קודמות, אז הכספים שהובטחו "נעלמו". "כל שנה צריך לנדנד מחדש, כמו עם תוכנית האלימות במשפחה", היא מספרת.

גם ד"ר שי איתמר, חבר בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, אינו רואה בהעלאה זו צעד יוצא דופן לעומת מדיניות הקיימת. "גם אני סקרן לשמוע מה משרד הבריאות יגיד שיעשו עם הכסף הזה, אבל זה לא דורש רק כסף, אלא גם מחויבות והבנה שזה חשוב".

אחת מההמלצות של הפורום היא להשקעה של 200 מיליון שקל בשנה בגיוס פסיכולוגיות קליניות חדשות למערכת בריאות הנפש. לדבריו, השקעה כזו היא המינימום הנדרש עבור הכשרה ויצירה של אופק מקצועי, שישאירו את הפסיכולוגיות הקליניות בתוך המערכת הציבורית.

לפי איתמר, תורי ההמתנה לתחילת טיפול פסיכולוגי יכולים להגיע לשנה בתל אביב, ובפריפריה המצב חמור עוד יותר. "כשאדם משתחרר מאשפוז, אין לו יכולת לחכות שנה", הוא אומר, ומסביר כי כיום פועלים רק 1,400 פסיכולוגיות ופסיכולוגים קליניים בשירות הציבורי בכל רחבי הארץ. מצד אחד, הם היחידים שהכשרתם כפסיכותרפיסטים מוכרת ומוסדרת בחוק. מצד שני, נוהלי משרד הבריאות אינם מחייבים העסקה שלהם בצוותי בריאות הנפש של המחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים או בקופות החולים.

לדברי איתמר, "אם לא תהיה אין תקינה, כלומר אם לא יהיו תקנים שנדרשים לאיוש ותנאי ההעסקה מזעזעים, התמונה לא תשתנה. יש לי תואר שלישי ושבע שנים במקצוע, ואני מרוויח 40 שקל לשעה בשירות הציבורי. אני לא יכול להגיד לך שבעוד 10 שנים זה ישתנה בצורה משמעותית. המחשבה על פסיכולוגיות שעובדות פול-טיים בשירות הציבורי? אין חיה כזו. אין אצלנו מסלול מקצועי, אין הכשרות או העשרות. המערכות האלה לא מתבוננות עלינו כציבור שצריך להשקיע ולטפח אותו".

חרמוני טוענת כי משרד הבריאות התחיל לקדם את רפורמת ההפרטה כבר בשנות ה-90, מה שעורר התנגדות מהשטח. "מה עשו? למעלה מעשור ייבשו את המערכת", היא אומרת. "ככה עושים הרבה פעמים לפני הפרטה. מייבשים, השירות הציבורי נעשה גרוע בהרבה ממה שהיה, ואז אומרים תראו זה כושל וצריך רפורמה. זה מה שנקרא טקסטבוק של הפרטה".

לדבריה, כאשר אין פתרון ברמת הקהילה, המצב מידרדר במהירות לכדי אשפוז, ממש כפי שחוסר בטיפול של רופא משפחה מוביל בסופו של דבר לחדר מיון. מעבר לחוויה השלילית שבדבר, מניעת האשפוזים תניב חיסכון גדול לקופת המדינה, אך כזה שדורש זמן לראות את אותותיו.

איתמר אומר כי "אנחנו רואים בעולם שהשקעה בטיפול פסיכולוגי מצמצמת ימי אישפוז. על כל דולר שקנדה השקיעה במערכת הזאת, למשל, המדינה חסכה שני דולרים. השקעה של המדינה תחסוך הרבה יותר לחברה ולמשק". וחרמוני מוסיפה: "לזה צריך מדיניות שהיא יותר מרחיקת ראות, כשאנחנו יודעים שנגזור את הקופון בהמשך".

חרמוני מדגישה כי ייתכן שגם בעולם מושלם היו קורים מקרים נדירים כמו הרצח של מלניק ז"ל, אך "כשהמשאבים מצומצמים עד כדי כך, קורים דברים". לדבריה, במחלקות האשפוז ובתי החולים הפסיכיאטריים יש לפעמים תנאים פיזיים קשים, או שאין מחלקות נפרדות, מה שמוביל לפגיעה מחודשת של נפגעות ונפגעים.

"ברור שבסוף אנשים סובלים מזה, סובלים בשקט. אין להם קול, הם אנשים שנמצאים במאבק הישרדותי. אנחנו לא היינו צריכים את הרצח הזה כדי להתריע", היא מסכמת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf