newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ברצון הייתי שוב בוחרת לעבוד עם חולי השחפת": פרידה מסבתא

סבתי נפטרה בערב פסח. טור לזכרה – מאוד אישי, מאוד פוליטי

מאת:

סבתי, אנה (חנה) פורשנר למשפחת דוהן נפטרה בערב פסח האחרון. חייה התחלקו לשניים: החלק הראשון  הוא ילדותה ונעוריה בעיירה וורבובה (Vrbové) בסלובקיה. עם הכיבוש הנאצי הוחרב עולמה. יהדות סלובקיה הושמדה ברובה, סבתא ניצלה בעזרתם של אוהבי-אדם שהסתירו אותה לאורך שנים ארוכות וקשות. טור זה מוקדש לחלק השני בחייה.

בשנת 1949 הגיעה לישראל לשקם את חייה והחלה, כמעט מיד, לעבוד בתור עובדת סוציאלית. בסיפוריה הרבים שמעתי על עולה חדשה שמטפלת בעולים חדשים. על אשה רעבה מטפלת באנשים רעבים. על ענייה מטפלת בעניים. מאוחר יותר חקרתי אותה ושאלתי על ההיבטים הפוליטיים של עבודתה. סבתא תמיד נתפסה בעייני כאשה "ממסדית", מפא"יניקית. שנים רבות לקח לי לקרוא בין דבריה ולשמוע את הביקורת שלה על התנהלות המדינה באותן שנים. מאז אני מבקש להקשיב בביקורתיות לאותן נשים ולסיפור חייהן, כאקט פמיניסטי שמסוגל להכיל הן את נשות הממסד והן את קורבנותיו.

חנה פורשנר

חנה (אנה) פורשנר בשנת 1995

בשנת 2003, במאמר שפרסמה תחת הכותרת "מחויבות לעבודה סוציאלית (לא רק מבחינה חוזית)" סיפרה לבטאון איגוד העובדים הסוציאליים, מידעו"ס, על חייה המקצועיים כעובדת סוציאלית. קריאה של דבריה מאפשרת לחשוב על עובדות השירותים החברתיים בשנים הראשונות למדינה, כמעט תמיד נשים, כמעט תמיד אשכנזיות. מחד – הקשיים שעמדו בפניהן והטעויות הרבות שעשו, מנגד – המחוייבות המקצועית לעבודת הצוות וגישתן ההומניסטית. הדברים הבאים מבוססים על זיכרונותיה ומובאים כאן לזכרה.

מחוייבות לעבודה סוציאלית (לא רק מבחינה חוזית), מאת: עו"ס חנה פורשנר, גימלאית.

מבוסס על דברים שנכתבו ל"מידעו"ס" בספטמבר 2003- עם שינויים וקיצורים שלי

עליתי ב-1949 מצ'כוסלובקיה. אחת מעבודותי הראשונות היתה ב"שער עלייה" עם ילדים שעלו ללא משפחה מצפון אפריקה ומפרס. התנאים היו קשים מאוד – אלפים באוהלים, מחלות: גרענת גזזת וגרדת. ילדים חולי גזזת טופלו בהקרנות. שנים רבות אחרי כן נודע על הנזקים שזה גורם לילדים. מ"שער עלייה" נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית.

הלימודים כללו גם: לימודי עברית, ניסוח מכתבים וכו'. זאת מפני שרוב התלמידים היו עולים חדשים. מייד עם תחילת הלימודים התחלנו לעבוד. חתמנו על התחייבות לעבוד בזמן הלימודים, ובסיומם ללכת לאן שההנהלה תפנה אותנו. העבודה הייתה במעברות, ברובה עם עולים חדשים, בתנאים קשים מאוד. גם המטפלים היו עולים חדשים.

הגעתי לכפר אתא – לבלוקונים. אלה היו המבנים הראשונים – אחרי האוהלים, הבדונים, הפחונים והצריפים. לא הייתה גישה "נוחה" לבלקונים. קולגה הביאה לי מגפי גומי כדי שאוכל בעונת הגשמים להגיע לעבודה. רוב הדיירים בבלוקונים היו עולי תימן. היו תנאי דיור קשים, צפיפות, מעט עבודה. בשנת 1952 העבירו אותי לעבודה אחרת, בלשכת הסעד במועצה מקומית קרית-ים. מבחינתי היה זה שיפור עצום. האוכלוסייה שהייתה בטיפול הלשכה התגוררה בשיכונים. אמנם הדירות היו יחסית קטנות, אבל שיפור לעומת הבלוקונים. אוכלוסיית המטופלים כללה עולים חדשים מכל הגלויות. במקום זה היה שירות רפואי – "טיפת חלב" – בה ניתן גם מזון וזאת כדי לקרב את האימהות הצעירות.

התקציב שהמועצה המקומית קיבלה ממשרד הסעד – לא הגיע בזמן. בשנה לא תמיד היו 12 חודשים – בשני החודשים האחרונים בדרך כלל כבר לא היה כסף לתמיכות ופעילויות אחרות. המסקנה של הפונים: העובדים הסוציאליים אשמים, שהרי לגבי הפונים הם מייצגים את הממסד. כתוצאה מכך היו התנפלויות על עובדים סוציאליים. איך אומרים… "חטפנו" מכות מהמטופלים. עד כמה שזכור לי לא קיבלנו הגנה מראש המועצה (מר קובר).

אני נזכרת במשפחה שראש המשפחה ניסה לפרנס על ידי קטיף פרחי שדה ומכירתם. האם והבת היו חולות נפש ולסירוגין אושפזו, פעם האם ופעם הבת. ביקשנו לאשפז את שתיהן. תשובת בית החולים עכו הייתה: "אנחנו לא מוסד משפחתי". במועצה המקומית הייתה ועדה סוציאלית, מורכבת מוותיקי המקום, לעיתים מקורבים לחברי המועצה. לא תמיד הייתה דעתם זהה לזו של הצוות המקצועי.

בשנת 1953 הועברתי מקרית-ים לעבודה במועצה המקומית בנימינה. בקרית-ים הייתי עם צוות ובו עובדים סוציאליים נוספים – היה עם מי להתייעץ בלשכה. אבל לבנימינה העבירו אותי כ"בעלת נסיון", שמסוגלת "לנהל לשכה". טיפלתי באוכלוסייה, שגם כאן התגוררה בבלוקונים. עיקר העבודה הייתה במעברת בנימינה וגם בגבעת עדה. לגבעת עדה כמעט ולא הייתה תחבורה, עמדנו בצומת והמתנו ל"מזל" – טרמפ.

העבודה העיקרית הייתה במעברה. תנאי הדיור במעברה זו היו "טובים". המעברה שכנה במחנה צבאי בריטי, לכן היו שירותים ומים זורמים במבנים. היה קשה מאוד לחסל את המעברה – הדיירים לא רצו לעבור לדירות קבע הקשורות עם הוצאות כספיות גדולות. בעונת הקציר הייתה עבודה אך חודשים רבים הייתה אבטלה.

בלשכה במעברה, לא היה חימום. ישבתי במעיל, לא פעם רטוב (באתי מחיפה באוטובוסים). גם טלפון לא היה. ב-1955 הפסקתי לעבוד בגלל חופשת לידה. כאשר לא חזרתי – כמו חברים רבים (בעצם חברות – בקורסים היה רוב מוחלט לנשים), עשו סקר, מדוע לא חוזרים לעבודה? זכור לי שעניתי "עזבתי לחופשת לידה". לשאלה מדוע לא חזרתי עניתי "בגלל התנאים". קשה להבין איך בכלל תפקדנו.

בשנת 1957 חזרתי לעבוד בכפר-אתא. התנאים גם שם לא היו קלים, אבל אולי היינו יותר מנוסות. השירותים בקהילה היו יותר מפותחים, אבל זכור לי היטב שהיו תקופות, שלא יכולנו לקבל קהל בגלל סכנה, אלימות וכו'. הקשר עם הפונים התבצע דרך חלון עם סורגים. זו גם תקופת הנסיון הראשונה – בכלל, לא רק שלי – בעבודה קהילתית.

ב-1960 עברתי לעבוד בקופת-חולים במחלקת ריאות, שבשנת 1961 התאחדה עם הליגה למלחמה בשחפת. התקציב ניתן ממשרד הבריאות – אבל אנו לא היינו עובדי מדינה. בהרגשה טובה, טובה מאוד, אני נזכרת ב-21 שנות עבודה – עבודת צוות עם רופאים ואחיות ואחיות-ציבוריות באזור. בשנת 1981, השירות הסוציאלי חוסל. הסיבה: כמעט שאין שחפת בארץ. הודות לתרופות והודות לפעילות מוצלת של הצוותים – מעקב אחרי חולים ומשפחותיהם במשך שנים רבות.

ב-1981, עם חיסול השירות הסוציאלי במרפאות למחלות ריאה, אני "מועברת" לניהול השירות הסוצאלי במרכז גריאטרי פרדס-חנה. הרבה עשייה ועבודת צוות: רופאים, אחיות, אדמיניסטרציה. טוב לי להיזכר בתקופה הארוכה (למעלה מ-10 שנים) של עבודה בפרדס חנה.

לסיכום, התחלתי לימודים ועבודה בשנת 1951 וסיימתי את עבודתי בפרדס חנה בשנת 1991 עקב יציאה לגמלאות. לו הייתי צריכה היום לבחור במקצוע ומקום עבודה, ברצון הייתי בוחרת בעבודה כפי שהייתה עם חולי שחפת וגריאטריה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf