newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במערכת החינוך בקושי לומדים ערבית ובטח לא כדי לדבר עם ערבים

תחום הוראת הערבית בישראל הוא תחום מופקר: הכשרה לוקה, מידע לוקה, פיקוח לוקה. ספר חדש מאת ד"ר יונתן מנדל מתאר את ממדי המחדל. זה מה שקורה כשמביטים על הערבית "דרך משקפת, כמו מתוך עמדה מבוצרת"

מאת:

בחודש האחרון מנהלות עמותת סיכוי ועמותת מדרסה קמפיין הקורא לרפורמה משמעותית בהוראת הערבית בחינוך העברי. במסגרת זאת, אתן ואתם מוזמנים לצרף את שמותיכם למכתב פנייה למשרד החינוך, וכן להצטרף לשיעורי ערבית תקשורתית חינם באתר מדרסה.

בעיית היסוד בכל התייחסות להוראת ערבית בחינוך הערבי היא שאין מעקב ואין מידע. במשרד החינוך לא יודעים כמה תלמידים לומדים את תוכנית החובה לכיתות ז'-י', לא יודעים לאיזה רמת שליטה מגיעים התלמידים בסוף מסלול הלימודים, וגם לא יודעים כמה מורים יש או כמה מורים להוראת ערבית חסרים. וכשלא יודעים כלום, ממילא קשה לעשות משהו.

מבעד למשקפת. תלמידים בשיעור ערבית (נתי שוחט / פלאש 90)

הנתונים המעטים העומדים לרשותנו (פירוט בהמשך) מעידים על מחדל מתמשך. ערבית נלמדת רק ברבע מבתי הספר שבהם חובה ללמד ערבית, ורק ב-27% מהתיכונים יש מגמה להוראת ערבית. רוב ההוראה בכיתות ורוב הכשרת המורים להוראת ערבית נעשית בשפה העברית. רק 1.6% מאזרחי ישראל היהודים בני 20 ומעלה העידו כי רכשו בבית הספר ידע המאפשר להם לנהל שיחה בערבית.

המחדל הזה אינו חדש ואינו סמוי, ואת שורשיו מוצע לזהות כבר בעשור השלישי של המאה הקודמת. אז הוסבה הערבית משפה חייה של אנשים חיים בפלסטין לשפה הנלמדת בגישה אקדמית, דרך חוקי הדקדוק והתחביר, לטובת איסוף מידע "ביטחוני" על העולם הערבי.

המחדל הזה לא רק הדיר את התרבות הערבית ואת הפלסטינים מעולמם של היהודים בישראל, אלא הביא גם להכחדה של השורשים התרבותיים של יהודים יוצאי מדינות ערב.

ובבסיס כל הדברים, כך לפי ספרו החדש של יונתן מנדל (בהמשך), ניצבת הלאומיות הציונית, המבקשת לעקור ולבטל את קיומם של הפלסטינים: "דובר הערבית הישראלית הוא דובר אילם, שמאזין מרחוק ומפענח טקסטים", הוא מביט על הערבית "דרך משקפת, כמו מתוך עמדה מבוצרת".

הכשרה להוראת ערבית ללא ערבית וללא ערבים

לאחרונה התפרסם מחקר מדיניות חדש של עמותת סיכוי, בנושא הכשרות מורים להוראת ערבית בחינוך העברי. במחקר נבדקו מסלולי ההכשרה להוראת ערבית כשפה שניה באוניברסיטאות ובמכללות. לכל מסלולי ההכשרה, למעט במכללת אורנים, מתקבלים מי שסיימו כבר לימודי תואר ראשון בשפה ובספרות ערבית. כלומר לימודי הוראת השפה נפרדים מלימודי השפה.

במרבית הקורסים שפת ההוראה ושפת ביצוע המטלות היא עברית. גם במחקר קודם, השפה הערבית באקדמיה בישראל (ון ליר, 2015), נמצא כי הדיונים בכיתות מתנהלים בעברית, והסטודנטים היהודים אינם זוכים לחשיפה מספקת לערבית תקשורתית, ואינם מורגלים בהתנהלות שיעור בערבית.

בשלושה מוסדות להכשרת מורים לערבית אין כלל אנשי סגל ערבים, ובשניים הנותרים נמצאו שלושה מרצים בלבד. מכאן שלא רק שלומדים ערבית בעברית, אלא שמרבית בוגרי ההכשרה להוראת ערבית לא פגשו מורה ערבי במהלך לימודיהם.

הכחדת השורשים של יהודים יוצאי מדינות ערב

בצדק טוענות עורכות המחקר כי היעדרם של הערבית ושל הערבים בהכשרת המורים, משקפת את מצבה העגום של הוראת הערבית בבתי הספר. הדברים התבררו במחקר על ידיעת ערבית בקרב יהודים בישראל (פרופ' יהודה שנהב ואחרים, 2015).

רק 6.8% מהיהודים בישראל העידו כי הם יודעים לזהות את האותיות הערביות, רק 2.6% מסוגלים לקרוא טקסט קצר (כגון כתבה בעיתון) ורק אחוז אחד מהיהודים בישראל מסוגלים לקרוא ספר בערבית.

על הכחדת השפה הערבית החיה, שפת התרבות היומיומית, ניתן ללמוד ממעמדה בקרב יהודים יוצאי מדינות ערב. הם אלה שבמקור, שלושה דורות אחורה, נולדו וחיו בערבית. המחקר מצא כי 41% מקרב בני הדור הראשון להגירה מארצות ערב העידו כי הם עדיין מדברים ערבית בבית. בקרב בני הדור השני להגירה צנח שיעורם ל-13.5%, ובקרב בני הדור השלישי הוא צנח עוד עד 2.4% בלבד.

מחקר נוסף של עמותת סיכוי, על לימוד ערבית בחינוך העברי (2018) השווה בין תוצאות ההוראה של שתי השפות הנלמדות בישראל כשפה שניה: ערבית ואנגלית. 60% מקרב היהודים מעל גיל 20 בישראל העידו על עצמם כבעלי ידע באנגלית, לעומת 8.6% בלבד שהגדירו עצמם כבעלי ידע בערבית. 40% העידו שאת בסיס הידע שלהם באנגלית הם רכשו בבתי הספר, לעומת 1.6% בלבד שרכשו ידע בסיסי בערבית בבתי הספר.

החובה להורות ערבית אינה נאכפת

הוראת ערבית כשפה שנייה היא במעמד חובה בחינוך העברי בחטיבת הביניים. למרות זאת, ב-1995 רק 35% מתלמידי חטיבות הביניים למדו ערבית, וב-2015 שיעורם ירד ל 25%. כלומר רק רבע מהתלמידים עומדים בדרישות החובה שמשרד החינוך קבע בעצמו.

בחטיבה העליונה ניתן ללמוד ערבית לבגרות, אולם רק ב-190 מתוך 700 בתי ספר תיכוניים יש מגמה להוראת ערבית. בהתאם, רק 4% מכלל היהודים הניגשים לבגרות, נבחנו בבגרות לערבית.

ממילא, כך לפי הדו"ח הוראת הערבית בישראל ואתגריה (ון ליר, 2020), היקף לימודי החובה של הערבית בישראל הוא 300 שעות בסך הכל. זאת אף שעל פי מחקרים בינלאומיים נדרשות לפחות 400 שעות כדי לרכוש ידע בסיסי בשפה, ברמה של תייר המסתדר במדינה זרה.

לומדים את תורת השפה במקום את השפה

את התמונה הגדולה, המסבירה את המחדל המתמשך בהוראת הערבית בחינוך העברי, ניתן למצוא בספרו החדש של יונתן מנדל, שפה מחוץ למקומה (ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). מנדל מתאר שני תהליכים שהביאו להכחדתה של הערבית כשפת תקשורת וחיים, אותם הוא מכנה: לטיניזציה וביטחוניזציה.

לטיניזציה וביטחוניזציה של השפה. ד"ר יוני מנדל ומייסלון דלאשה בכנס "רוחות של שינוי" באוניברסיטת בן גוריון (מולטימדיה – ון ליר)

המהלך הראשון החל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עם הגירתם לארץ של בלשנים אקדמאים מגרמניה. עבורם, המשמעות של הוראת שפה היתה לימוד חוקי הדקדוק והתחביר, וניתוח מקומה של השפה בעץ השפות והתפתחותה ההיסטורית. הם לימדו את תורת השפה, ולא את השפה עצמה. דרך ההוראה המרכזית היתה ניתוח טקסטים ושינון החוקים.

דוגמה לכך מהווה ספר הלימוד "תורת הדקדוק הערבי: ספר עזרה לבתי ספר עבריים", שיצא לאור ב-1935. הספר נכתב בידי מרטין פלסנר, פרופסור לשפות שמיות ואסלאם, בוגר האוניברסיטאות בברלין ובברסלאו.

ערבית לטובת השירות הצבאי

המהלך השני החל באותן שנים, והוא תוצאה של המתח הלאומי הגואה בעקבות "מרד פלסטין הגדול" (בעברית: המרד הערבי הגדול) החל מ-1936. המאבק בין הלאומים הרחיק את המורים הערבים מבתי הספר העבריים, ניתק את חיי המסחר המשותפים של שתי האוכלוסיות, והעמיד את הערבית במעמד של שפת האויב.

דוגמה בולטת לכך הוא מפעלה של אביבה טורובסקי לנדמן, המורה לערבית בבית הספר הריאלי בחיפה. לנדמן, ילידת הארץ, הייתה דוברת ערבית מבית ובוגרת האוניברסיטה בבירות. בשנים שבהן למדה בבירות היא הועסקה במשימות מודיעין חשאיות עבור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. כשחזרה לחיפה ב-1938, היא פיתחה עזר הוראה בשם "ילקוט המזרח התיכון". מדובר באוסף של קטעי עיתונות מרחבי העולם הערבי, שבאמצעותו למדו התלמידים על המצב המדיני בארצות ערב.

במחקר שערך משרד החינוך ב-2006 נמצא ש-88% ממנהלי בתי הספר הסכימו מאוד שללימודי הערבית יש חשיבות ביטחונית. 88% מהתלמידים העידו שלימודי הערבית יתרמו להם למהלך השירות הצבאי.

בעקבות שני תהליכים אלה, לא למדו עוד ערבית כדי לתקשר עם הפלסטינים במרחב התרבותי והמסחרי היומיומי. במקום זאת, נלמדה תורת השפה הערבית כמקור מידע אודות הפוליטיקה במדינות ערב.

הוראת ערבית – שלוחה של המפעל הלאומי הציוני

יחד עם השפה הערבית החיה, נדחקו כמובן גם הערבים הפלסטינים החיים. "בסופו של דבר, לימודי הערבית הפכו שלוחה של מפעל לאומי רב פנים, שבמסגרתו היהודים פעלו בין השאר לקידום זכויותיהם הפוליטיות על חשבון הפלסטינים, מתוך מאמץ לעוקרם, להחליפם ולדחות את הנרטיב שלהם" (מנדל, עמוד 140).

הערבית, ככל שפה, היא אמצעי תקשורת, אולם היהודים בישראל מתקשים לתקשר עם שכניהם הערבים, מחמת שאיפותיהם הלאומיות הסותרות. מכאן שלומדים ערבית לא בדיבור וכתיבה (המיומנויות התקשורתיות האקטיביות), אלא בעיקר מתוך פיענוח טקסטים (המיומנויות הפסיביות של השפה).

"הערבית הישראלית מציגה [לתלמידים] את העולם הערבי דרך משקפת, כמו מתוך עמדה מבוצרת" (מנדל, עמוד 229). ועד שעמדה מהותית זאת לא תשתנה, ממליא לא יתוקן מחדל הוראת הערבית בחינוך העברי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf