הקורונה חשפה את הקפיטליזם במערומיו. עכשיו זה הזמן שלנו, העו"סים

שוב יולי ושוב מאהל. חלפו תשע שנים מאז מחאת קיץ 2011 והפעם אני במאהל המחאה של העובדות והעובדים הסוציאליים בכפר אחים, מקום מושבו של שר האוצר ישראל כץ, בפתח השבוע השני של השביתה. אני נמצא כאן והרגשות מעורבים. מצד אחד אני נחוש ומלא מוטיבציה, ובאותה עת גם טרוד ומהורהר.

בין הפגנה לשיבה למאהל, בין המאהל לפעולות המחאה, אני מהרהר במטופלים שעימם עבדתי לאורך השנים ושאני עדיין עובד עימם. אני חושב על האיש תשוש הנפש שאותו ליוויתי בשנת ההכשרה המעשית שלי במסגרת הלימודים לתואר ראשון. אני חושב על הנער הפליט שבו טיפלתי במסגרת עבודתי בחסות הנוער. אני נזכר בנערות הצעירות שאיתן עבדתי במחלקה לשירותים חברתיים בשגב שלום. אני טרוד ממצבם של הנערים שבהם אני מטפל כיום.

אני נזכר באמרה "ידיים רפות חזקו וברכיים כושלות אמצו", וחושב על חברותי וחברי למקצוע. היום יותר מתמיד אני מבין כמה אצילות וכמה כוחות נפש קיימים אצל העמיתות והעמיתים שלי. אותם עמיתות ועמיתים שנמצאים בחזית החברתית על אף השכר המשפיל, העומס הכבד מנשוא וחוסר המוגנות והביטחון.

מאבק העובדות והעובדים הסוציאליים הוא מאבקה של החברה הישראלית על כלל מרכיביה. זהו מאבקם של הנערים במזרח ירושלים, של הילדות ביישובים הלא מוכרים בנגב, של הצעירים החרדים ושל האימהות והאבות בתל אביב ובנצרת, של השקופים ושל הקשישות, של המובטלים ושל העובדות.

המאבק שלנו, דווקא בתקופה מורכבת ומאתגרת זו, בא להתריע ולומר: הגאות בים הצורך בשירותים חברתיים הולמים הולכת ומתעצמת, ואנחנו עומדים בפני צונאמי. אנחנו "המתריע בשער" שזועק את זעקתה של האוכלוסייה המוחלשת, שצועק בקולו של מעמד הביניים שהולך ונשחק בשנים האחרונות וביתר שאת כחלק מהשלכות משבר הקורונה שפגע וימשיך להשפיע על השכירים, העצמאים, היחידים והמשפחות, על הקהילות השונות ועל החברה הישראלית כולה.

משבר הקורונה תפס את הקפיטליזם וחסידיו עם המכנסיים למטה. זה בלתי נתפס אמנם, אבל כל אותם בכירים, ובראשם בנימין נתניהו, ששנים מטיפים לנו על שוק חופשי, על האיש השמן והאיש הרזה ועל החילחול מטה של ההון – כל אותם ידענים שסיפרו לנו כמו סיפור לפני השינה שאם רק ניתן כסף ובעלי ההון, להראל ויזלים למיניהם, כן ייטב גם לעובדת ולעובד הפשוטים – התגלו במערומיהם. יש משהו מפליא בנגיף הקורונה שבאבחת עיטוש אחת הכניס את כולם לאותה ספינה של דורשי התערבות המדינה. אני מסתכל בהשתאות איך גם אותם בני עשירונים עליונים מבקשים את שירותיה של המדינה, בדיוק כמו אותו בעל צרכים מיוחדים, בדיוק כמו אותה אם חד הורית וכמו אותו חסר דיור.

מי שנתפס במערומיו הוא הקפיטליזם, גבירותי. מי שזוקף את קומתו הוא הסוציאליזם.

זהו הזמן לחיזוק התערבות המדינה. זהו זמן הערבות ההדדית. זהו זמן השירותים החברתיים. ובמילים אחרות – זהו זמנם של העובדות והעובדים הסוציאליים. נגיף הקורונה הסיר את המסווה וחשף ברבים את כל מה שהעובדות הסוציאליות יודעות ולומדים – שהמורמים מעם והשכבות המוחלשות נזקקים כולם לסיוע מהמדינה ולשירותיה, כחלק מחובתה כלפי אזרחיה. על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה, שמחלישים בכוונה כבר שנים את השירותים החברתיים מתוך תפיסות ימניות אוויליות וגרועות, להסיט את הספינה לכיוון של שוויון, של ערבות הדדית ושל חוסן כלכלי וחברתי.

יש להפסיק מיד את הפקרת העובדות והעובדים הסוציאליים ולהעלות את שכרן, לשפר את תנאי העסקתם ולדאוג למוגנותן.

אוסאמה עאמר, עובד סוציאלי.