newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולכים על הראש של ביבי, או מסתפקים בעצירת מתווה הגז?

מבחינת מובילי מחאת הגז המאבק הנוכחי הוא לא פוליטי ומתמקד רק במתווה. זוהי טעות קריטית. אם אנחנו רוצים שינוי אמיתי צריך גם לדרוש יותר מאשר פירוק המונופול, וגם להציב אלטרנטיבה לממשלות הימין

מאת:

למרות שרוב העיתונים היומיים, והרבה מתקשורת המיינסטרים בכלל, מדחיקים ומסתירים את הביקורת הציבורית על מתווה הגז – מחאת הגז מצליחה להמשיך לגדול ולהתרחב. השאלה היא – לאן היא הולכת?

אם בשבוע שעבר היו אלפים בודדים בתל אביב ועוד כמה מאות בשלוש-ארבע ערים נוספות, אתמול בערב כבר הגענו לכ-15 אלף אנשים בתל אביב ועוד אלפים ב-15 ערים נוספות (והעובדה שמתעקשים לקיים הפגנות רבות בערים שונות כדי להראות שלא מדובר בעניין תל אביבי נטו היא מעולה ממש).

מה שהיה בתל אביב אתמול היה שילוב של עצרת קצת מייבשת (אבל מתאימה לקהלים מסוימים) בכיכר הבימה, וצעדה אנרגטית ברחובות העיר (שהייתה רלוונטית לקהל קצת שונה). ההחלטה שלא לצעוד לקריית הממשלה בואך איילון, אלא לצעוד לתוך העיר ובעיקר ברחוב דיזנגוף – הייתה החלטה אדירה. רבבה פלוס של מפגינים זועמים צעדו בלב תל אביב, בין מסעדות וברים, משכו אחרים להצטרף ועוררו מודעות ושיחה בקרב אחרים. לא חייבים עימותים עם המשטרה ומעצרים בשביל הפגנה טובה, והצעדה אתמול הוכיחה את זה.

אבל על דבר אחד נראה לי שחשוב ממש להתעכב ככל שהמחאה צומחת, וזה הסוגיה הפוליטית, או הא-פוליטית. בעקבות מה שכתבתי בעניין הזה בתוך טור כללי יותר בשבוע שעבר, באו לדבר איתי בסוף ההפגנה כמה מהמארגנים, והסבירו לי שמבחינתם ההפגנות האלה מתמקדות לגמרי אך ורק במתווה הגז הנוכחי. גם אם אלפים רבים בקהל, או אפילו רוב הקהל, צועקים "ביבי הביתה" ומעוניינים בהפלת הממשלה – מבחינתם, המארגנים, החלפת השלטון היא לא יעד והם לא יצטרפו לקריאות האלה. המטרה, מבחינתם, היא לתת מקום לאנשי ימין להיות שותפים במחאה (ובניגוד למה שהערכתי שם, לדבריהם בפירוש יש אנשי ימין בין המארגנים ובקהל).

> למה לא באת להפגנת הגז?

מחאת הגז ברחוב דיזנגוף (חגי מטר)

מחאת הגז ברחוב דיזנגוף (חגי מטר)

איך משפיעים בדמוקרטיה

אני באמת חושב שעם כל הכבוד ליכולות הארגון ולנחישות, כאן הם עושים טעות קריטית. קודם כל, הסיפור לא יכול להיות רק מתווה הגז. כמו שכתב דני גוטווין במקום הכי חם בגיהינום, יש גם בעלי הון שמעוניינים בעצירת המתווה, לטובת פירוק המונופול של תשובה-נובל אנרג'י והרחבת מעגל מפיקי הגז כך שעוד בעלי הון (כמו קובי מימון) יחגגו על חשבוננו. דבר כזה, רק פירוק של המונופול לטובת דואופול, למשל, לא יכול להיות יעד רציני של המחאה.

בנוסף, השאלה היא לא רק איך הציבור משתלט מחדש על משאבי הטבע שלו, אלא מה הוא עושה איתם. דרכו של הימין, דרכו של הקפיטליזם, היא לתת לעשירים ליהנות מרוב ההון. כך שגם אם מחאת הגז תצליח להוביל להשתלטות מחודשת על מאות מיליארדים של שקלים שטמונים בהפקת הגז – תחת ממשלת נתניהו והימין הכסף הזה עלול להיות מנוצל פחות לדיור ציבורי, למערכות הבריאות, החינוך והרווחה, ויותר להורדת מסים לעשירים ולתאגידים, כמו שנעשה פעם אחר פעם תחת ממשלות נתניהו.

כך שהמאבק שלנו לא יכול להיות רק על המתווה, או רק על הגז, אלא חייב להביא בחשבון את מה שקורה ביום שאחרי. חייבים כבר עכשיו להבהיר שהמטרה היא גם התקציב, גם שינוי בשיטה הכלכלית, ובאמצעות ההפגנות לגבש ציבור שמוכן להיאבק על הדברים האלה, ולא לדחוף למצב שבו מוקמת עוד ועדת טרכטנברג או שמפרקים את מונופול הגז ומחלקים מחדש את ההכנסות בין בעלי ההון – וכך חונקים את המחאה.

ודבר אחרון: אפילו אם כל מה שרוצים הוא עצירת המתווה, צריך להבהיר לנתניהו שלמאבק – ככל שיצמח ויתפתח – יש השלכה גם על שלטונו. אם מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות ולא השיגו שינוי זה בין היתר בגלל שלא דובר שם מספיק על חלופה לממשלות הרעות של הימין. נתניהו נבחר לראשות הממשלה עוד פעמיים מאז מחאת 2011, והוא לומד מזה שגם המחאה הכי נחושה לא באמת מאיימת עליו ועל המדיניות שלו.

במהלך העצרת אתמול נאם ירון זליכה ואמר שהדרך של אזרחים ליצור שינוי בדמוקרטיה היא באמצעות הפגנות ופניות לבתי המשפט. זהו. הוא לא אמר שם דבר על בחירות. זוהי נסיגה אפילו מהקו שלו עצמו ב"מגש הכסף", שם אמר שצריך להצביע אחרת, אבל לא אמר איך. במוצאי שבת הוא אפילו לא הציע את הבחירות ככלי לשינוי, כאילו שרק צעדה ברחוב דיזנגוף – יפה ואנרגטית וזועמת ככל שתהיה – יכולה להוביל לשינוי.

מחאת הגז ברחוב דיזנגוף (חגי מטר)

מחאת הגז ברחוב דיזנגוף (חגי מטר)

חבר שצעד איתי ברחובות תל אביב אתמול אמר שהוא לא זוכר הפגנה שבה יש פערים גדולים כל כך בין המפגינים לגבי הדרישות על אותו נושא עצמו שעליו מפגינים: בין קפיטליסטים שרק רוצים תחרות ושוק חופשי "באמת", לבין סוציאליסטים שמדברים על הלאמה של כל משאבי הטבע.

הוא צודק. הפערים בהפגנות האלה הם עצומים. זה נובע בעיקר מהיעדר מסורת ארוכה של שיח וידע כלכלי-חברתי בארץ. זה נובע מכך שהרוב, להערכתי, יוצאים החוצה כי המצב חרא ומקומם בעיניהם, אבל אין להם מספיק תשובות. כמו שכתבתי בשבוע שעבר, מה שדרוש כאן הוא פעולה של השמאל בתוך ההפגנות האלה כדי להציע אג'נדה כוללת לשינוי. בניגוד לשבוע שעבר, אז הגיעו רק פעילי "מאבק סוציאליסטי", הפעם הגיעו גם פעילי שמאל נוספים, מחד"ש וקבוצות אחרות, וחילקו חומרי הסברה וניהלו דיונים עם אנשים תוך כדי צעדה. אפשר לקוות שהמגמה הזאת תמשך.

ושתי הערות לסיום:

דקת הדומייה לזכר הנרצחים בפריז ובדרום הר חברון הייתה די מקוממת בעיניי, ובעיקר מיותרת. מה זו הממלכתיות הזאת? למה צריך להצדיק את היציאה להפגין על הגז באמירה שאכפת לנו מהנרצחים בפריז? ואם כבר אכפת – אז למה רק פריז ולא סיני או ביירות או סוריה? למה דרום הר חברון ולא חברון ועזה? כשאומרים מחאה "לא פוליטית", בסוף היא תמיד כן פוליטית – אבל באופן הזה. בבחירה של מתי עומדים דקת דומייה ומתי לא ובשביל מי.

לעומת זאת, הבחירה לתת את הבמה בעצרת למלי אלפסי, ממאבק תושבי גבעת עמל, שגם הם הופקרו על ידי המדינה בידי יצחק תשובה. זה חיבור נכון וחשוב בין מאבקים.

> כך הופך משרד האוצר למונופול ששולט במשרדי הממשלה

מחאת הגז ברחוב דיזנגוף (חגי מטר)

מחאת הגז ברחוב דיזנגוף (חגי מטר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf